בימים כתיקונם, פסטיבל הקולנוע בטורונטו מסמן את קו הזינוק לקראת עונת הפרסים. בניגוד לרוב אירועי הקולנוע הבינלאומי, בקנדה המארגנים מקבלים בברכה את האורחים מהוליווד, ובהמוניהם, וזוהי הזדמנות פז עבור האולפנים והמפיצים האמריקנים הגדולים לשגר את הסרטים המובילים שלהם לעולם, לקדם אותם מול אור הזרקורים והבזקי צלמי הפפראצי, ולייחל להצלחה בדרך ליעד הסופי: טקס האוסקר. אלא שהמהדורה הנוכחית של TIFF הייתה הרבה פחות נוצצת ושוקקת חיים בגלל שביתות ארגוני השחקנים והתסריטאים בארצות הברית, אבל לא בטוח שאפשר להישען על ההתפתחויות בשוק העבודה ההוליוודי כתירוץ לאכזבה היחסית מההיצע הקולנועי השנה. כ-330 יצירות הוקרנו בטורונטו, ביניהם "אנטומיה של נפילה", זוכה דקל הזהב מקאן, ואחרים שנחשבים למועמדים לאוסקר, אבל מתוך הסרטים שערכו את הבכורה הבינלאומית שלהם בפסטיבל, רק שלושה-ארבעה עשויים להשתלב במרוץ. יבול דל במיוחד.
מבין הסרטים שהושקו בטורונטו ונראים כמועמדים פוטנציאלים לאוסקר, בולטים "ראסטין" ו"ניאד" מבית חברת הסטרימינג נטפליקס שניצלה עד תום את הפסטיבל כענקית תוכן חסרת מתחרים גם בתעשיית הקולנוע המדשדשת. בשני המקרים מדובר בביוגרפיות קולנועיות שהדמויות במרכזן העניקו להן את שמן. אבל בעוד ש"ראסטין" בבימויו של ג'ורג' סי. וולף מלווה את הפעיל החברתי האפריקני-אמריקני ביארד ראסטין בתרומתו למאבק לזכויות האדם בארצות הברית בצלו של מרטין לותר קינג ואחרים, "ניאד" של אליזבת צ'אי וסארלי וג'ימי צ'ין מבוסס על סיפורה הפרטי והישגיה האישיים של השחיינית דיאנה ניאד שצלחה 177 ק"מ המפרידים בין קובה לפלורידה - כך לפחות לטענתה. למרות היותם תקופתיים, שני הסרטים מתיימרים להתכתב עם זמננו: ראסטין, שאותו מגלם קולמן דומינגו המצוין, היה גבר שחור והומוסקסואל שפרץ גבולות תודעתיים, ניאד, בגילומה של אנט בנינג, היא אישה בת 64 שמתעלה על מגבלות הגוף והמרחק.
הבמאית אווה דוברניי פרצה עם הדרמה התקופתית "סלמה" מ-2014, שמתחוללת קצת לפני אירועי המצעד לוושינגטון שהוביל ראסטין, אולם ביצירתה החדשה Origin היא מנסה לפצח את חידת הגזענות בסרט מורכב ומתוחכם יותר המבוסס על ספרה של איזבל ווילקרסון "קאסטה: מקורות חוסר שביעות הרצון שלנו". אונג'נו אליס מגלמת את ווילקרסון עצמה שדרך קורות חייה, אהבתה לגבר לבן (ג'ון ברנתאל) והגותה הפוליטית, מנסחת דוברניי תיאוריה משלה, מורכבת יותר מתפיסות של שחור ולבן כפי שביטאה בסרטיה הקודמים. עוד מועמד מוביל, כרגיל, הוא הבמאי הוותיק אלכסנדר פיין, שב-The holdovers שב לשתף פעולה עם פול ג'יאמטי חביבו ואימץ מחדש משהו מהסגנון הקומי העדין של "דרכים צדדיות". העלילה מתרחשת בקמפוס של תיכון יוקרתי, כשמורה קפדן על סף הבלתי נסבל נשאר לשמור על תלמיד מרדן (דומיניק ססה) במהלך תקופת החגים. הבדידות של השניים הופכת לחברות וחמלה, למרות הרתיעה ההתחלתית.
הסוס השחור של רם ברגמן
סרט נוסף שמתמקם במפתיע בקדמת המרוץ לאוסקר הוא "בדייה אמריקנית", בכורת הבימוי של קורד ג'פרסון שמוכר מעבודתו כתסריטאי בסדרה "שומרים". הדרמה הקומית היא סאטירה מצחיקה במיוחד שעושה קציצות מהתקינות הפוליטית בארצות הברית ומוכיחה אותה על שמרנותה, עקרותה ודלותה האינטלקטואלית. העלילה מלווה סופר אפריקני-אמריקני מוערך (ג'פרי רייט) שנדחק לשולי השיח רק בגלל סירובו להתמסר לציפיות ציבור הקוראים השחורים, ויותר מכך - לציפיות מוציאים לאור ואנשי שיווק לבנים בכל הנוגע לציבור הקוראים השחורים (והלבנים, שמזדהים עם השחורים). הסרט שכתב וביים ג'פרסון מגולל כיצד התעלול של הסופר שמאמץ לעצמו שם בדוי וכותב ביוגרפיה מחוספסת ונצלנית של עבריין מהשכונה, וזה עוקצני ושנון ואבסורדי, ובעיני רבים בוודאי שערורייתי בצל פוליטיקת הזהויות שמכתיבים הפרוגרסיבים האמריקנים. עם זאת, "בדייה אמריקנית" זכה בפרס חביב הקהל שמציבו כמועמד מוביל.
כמובן, שהעובדה שג'פרסון המוכשר הוא בעצמו אפריקני-אמריקני מאפשרת לו פתיחות רבה יותר בעבודה על הסרט, אולם יצירתו לא הייתה מתאפשרת ללא הגב שהעניק לו רם ברגמן. המפיק הישראלי-אמריקני גיבש תפיסה יוצאת דופן להפקת סרטים עצמאיים באמצעות חברת ההפקה שלו טי-סטריט. בלי כוכבים זוהרים, או תקציבי ענק מהסוג שהושקעו בסרטי "רצח כתוב היטב" של שותפו היצירתי ראיין ג'ונסון, שביים גם את "אחרוני הג'דיי", השניים מתרכזים בלטפח קולנוענים לא מוכרים, עם רעיונות יומרניים ותסריטים נועזים שנוגעים בנושאים שנויים במחלוקת באופן מקורי ויצירתי. כך גם במקרה של "משחק הוגן", שהוקרן בטורונטו לראשונה מאז הבכורה בסאנדנס ונרכש על ידי נטפליקס ביותר מ-20 מיליון דולר. המותחן הפסיכולוגי החתרני של קלואי דומון בכיכובם של פיבי דיניבר ואלדן ארנרייך, צובר מומנטום לקראת עונת הפרסים תוך התבוננות מורכבת על זוגיות, מין ואהבה שמטומאים על ידי כסף ותחרות קפיטליסטית.
הוליווד נגד קפיטליזם, רק על המסך
ברוח שביתת איגוד התסריטאים והשחקנים, והמתקפה על תאוות הבצע של הוליווד, שלושה סרטים אנטי-קפיטליסטים מתוצרת תעשיית הקולנוע האמריקנית התקבלו בהתלהבות בקנדה. התלהבות מוצדקת ולא רק בגלל התפיסה המוסרית שלהם, שמשתקפת דרך הסיפורים האמיתיים שבמרכזן, ואשר מובעת באופן קומי וציני. Dumb Money חוזר למקרה המוזר ומעורר ההשראה של השקעת ההמונים בחברת גייםסטופ שאיימה למוטט כמה מקרנות ההון סיכון הגדולות וערערה את הביטחון העצמי של וול סטריט כבעלי הבית הבלעדיים בשוק המניות. הבמאי קרייג גילספי, שזכור לטובה מדרמת הספורט המשעשעת "אני, טוניה" מתרכז הפעם בקית גיל (פול דאנו), היוטיובר שהתחיל את קמפיין ההשקעה בחברת משחקי המחשב הכושלת וסחף אחריו אינספור משקיעים פרטיים, שביחד עמדו איתן מול המיליארדרים לפני שאלו סגרו עליהם את השאלטר שלהם. עוד מככבים: סת רוגן, אמריקה פריירה, שיילין וודלי ופיט דייוידסון.
אלו שבינינו שמצאו עצמם מתענגים על מעללי ג'ורדן בלפורט ב"הזאב מוול סטריט", ימצאו עניין גם ב-Pain Hustlers מבית נטפליקס שמגולל את התחבולות הערמומיות של חברות הפארמה בשיתוף עם רופאים מושחתים בשיווק תרופות להקלה על כאב שגררו להתמכרויות של המוניות של אמריקנים. למרות הנושא המכביד, הבמאי דייויד ייטס, המוכר מסרטי "הארי פוטר", מקליל את העלילה ואמילי בלאנט, כריס אוונס ואנדי גרסיה עוזרים לו בכך ביצירה שהיא מהנה כפי שהיא כואבת. למרות שמו, "הקבורה" של מגי בטס, היה אחד הסרטים האופטימיים ביותר בטורונטו. ג'יימי פוקס וטומי לי ג'ונס מככבים יחדיו בדרמה המשפטית הקצבית והכיפית של אמזון. הכימיה של השחקנים הוותיקים עובדת בדומה לשיתוף הפעולה המנצח של עורך הדין הגרנדיוזי וויל גארי ואיש העסקים ממיסיסיפי ג'רי אוקיף. השניים התעלו על פני הבדלי תפיסה וגזע כדי להפיל תאגיד דורסני, שניסה להשתלט באופן עוין על בתי לוויות בדרום ארצות הברית.
הסרטים של 2023 הם כל כך 2024
פסטיבל טורונטו לא נחשב לשוק קולנוע מפותח במיוחד כמו קאן וברלין ולרוב הסרטים הבולטים בו מגיעים מראש עם עסקת הפצה, חלקם אף עם גב של החברות הגדולות של הוליווד - נטפליקס, אפל TV פלוס, A24, סרצ'לייט, פוקוס פיצ'רס ואחרים, אולם השנה, בצל השביתות, סרטים רבים התייצבו בטורונטו עם תקוות גדולות ויצאו בידיים ריקות ללא קונים. המשמעות היא שיצירות קולנועיות נהדרות נגרעות מראש מהמרוץ האוסקר. הבמאים, המפיקים, התסריטאים והשחקנים אולי עשו עבודה נהדרת' אבל בלי הגב של המפיצים והאולפנים הגדולים אין להם סיכוי להשתלב בעונת הפרסים, ורובם יידחקו ככל הנראה לשנה הבאה. מדובר בהחמצה אדירה, שכן יש כמה אוצרות קולנועיים נדירים שמונחים על המדף, ולא יזכו לחשיפה לה הם ראויים. לפחות לא בחודשים הקרובים. זאת בעוד מהתלות מסחריות מתחנפות כמו Next Goal Wins של טאיקה וואיטיטי בכיכובו של מייקל פאסבנדר יראו אור ממש בקרוב.
הבמאי אטום אגויאן נחשב לאחד מגדולי הקולנוענים בקנדה, והקרנת הבכורה של יצירתו החדשה Seven Veils בבית האופרה של טורונטו הייתה אירוע מיוחד, בעיקר כי הסרט (בהפקת ניב פיכמן יליד ישראל) צולם במבנה מפואר זה והעלילה מתרחשת תחת קורתו על הבמה ומאחורי הקלעים. המותחן הפסיכולוגי בכיכובה של אמנדה סייפריד עמוס ברמזים והבמאי מסדר אותם במרחב באופן יפה למראה, הפעם בהשראת האופרה "סאלומה", שאת הפקתה מובילה הדמות הראשית מתוך התעלות על עבר משפחתי בעייתי, יחסים שנויים במחלוקת עם מורה ורבה שהלך לעולמו, והאתגר שהיא נוטלת על עצמה ביחסים המורכבים בין המינים בתוך הצוות. אגויאן, שיצירות מופת קודמות שלו כמו "אקזוטיקה" ו"המתיקות שאחרי" נלמדות באקדמיה ברחבי העולם וגם בישראל, עומד באתגר שהוא נוהג לקחת על עצמו לאתגר אותנו הצופים בפענוח הקודים שהוא מטמיע מול עינינו. זה יפה ומרהיב, ועדיין לא פקח את עיני המפיצים.
מפתיע לגלות שגם הבמאי המקסיקני המחונן מישל פרנקו לא הצליח לחמם את השוק הקפוא עם הדרמה המרגשת והכל כך כנה שלו "זיכרון", במיוחד בהתחשב בכך ששני הכוכבים הזוהרים שלה ג'סיקה צ'סטיין ופיטר סארסגארד הורשו להתייצב בוונציה ובטורונטו כדי לקדמה. העלילה כורכת יחדיו אישה מפוחדת שנושאת טראומות ילדות גם ביומיום שלה כבוגרת וגבר אבוד שמנסה להישאר חיוני ומתפקד על רקע אובדן הזיכרון שלו. פרנקו כהרגלו בוחן מקרוב את החיבור האנושי ונטייה להיקשרות אישית בלי להתנצל או ליפות את המורכבויות שבין הדמויות. גם מייקל קיטון נשאר מיותם בשלב זה עם בכורת הבימוי המפתיעה לטובה שלו Knox Goes Down, שגם הוא עוסק באובדן זיכרון. השחקן בן ה-72 מגלם בעצמו רוצח שכיר שלוקה בדמנציה, ובמהלך שבועות אחרונים של תודעה פחות ופחות צלולה, נוטש את משלח ידו ועושה מאמץ עילאי כדי להשתמש במיומנויותיו כדי לשם שינוי להציל חיים - של בנו. אל פצ'ינו וג'יימס מרסדן מופיעים לצדו.
ובכל זאת, עסקים
גם אנה קנדריק התנסתה לראשונה בבימוי ב"אשת השעה", ממש כמו קיטון, קריסטין סקוט תומאס ושחקנים אחרים שהביאו את יצירותיהם לטורונטו כבמאים מתחילים. בניגוד לאחרים, המנוסים ממנה, דרמת המתח המסקרנת על הרוצח הסדרתי רודני אלקלה זכתה להירכש על ידי נטפליקס ששילמו כעשרה מיליון דולר. מדובר בסגירת מעגל, שכן היוזמה הראשונית להפיק את הסרט הייתה של ענקית הסטרימינג לפני שראשיה החליטו לרדת ממנו. הם התרשמו מהזווית המעניינת שהסיפור מובא למסך מנקודת מבטה של השחקנית השאפתנית שריל ברדשו (בגילומה של קנדריק עצמה) אשר פגשה בגבר המקריפ בשעשועון היכרויות בטלוויזיה, והחליטו להחזיר לרשותם את הפרויקט, הפעם אחרי השלמתו. נטפליקס מראים כהרגלם עניין מוגבר ברוצחים, ומיד עם סיום הפסטיבל שילמו 20 מיליון דולר עבור קומדיית הפשע Hit Man של ריצ'רד לינקלייטר, אחד מהלהיטים הגדולים של הפסטיבל, שבו מגלם גלן פאוול בלש המתחזה למתנקש כדי ללכוד לקוחות פוטנציאלים.
ביג לבובסקי לעניים
גם כריס פיין החליט להתנסות כבמאי, אולם התוצאה הסופית של ההרפתקה שלו היא סרט גרוע במיוחד, שזכה לביקורות נוראות ובצדק. Poolman הוא חיקוי עלוב של "ביג לבובסקי" ופיין עצמו מגלם גיבור תמהוני בעל אובססיה לטיפול בבריכה הקטנה שלו, ולשיפור פני העיר לוס אנג'לס. כשבראשו עולה קונספירציה לשחיתות מצד נציג השכונה היהודי חובש הכיפה, הוא יוצא לחקור בעצמו את המזימה ולוקח איתו את חבריו בגילומם של דני דה-ויטו, אנט בנינג וג'ניפר ג'ייסון לי. יש מי שכינה את הפילם נואר דה-לה-שמאטע כסרט הגרוע ביותר שהוקרן בפסטיבלים הבינלאומיים השנה, וקשה להאמין איך הוא הצליח ללהק את השחקנים המהוללים שאיתו, וגם לשכנע את פטי ג'נקינס, הפטרונית שלו ושל גל גדות מ"וונדר-וומן", להצטרף כמפיקה אחראית.
המלכה היא עירומה, שוב
אחרי הטרוניות שהושמעו נגד פלורנס פיו על הופעתה בעירום ב"אופנהיימר" של כריסטופר נולאן, אפשר לשער שיהיו גם מי שיתלוננו על החשיפה המוגברת של קייט ווינסלט בדרמה התקופתית "לי", בה היא מגלמת את לי מילר שכאישה צלמת עשתה היסטוריה כשתיעדה היסטוריה בהתהוות ממלחמת העולם השנייה ומחנות ההשמדה. "הייתי צריכה להיות פאקינג אמיצה כדי לתת לגוף שלי להיות הגרסה הרכרוכית שלו ולא להתחבא מזה", אמרה השחקנית בת ה-47, "אני כבר יודעת לא לבזבז אנרגיות על לבקר את הגוף שלי". האם מדובר בפתיחות מחודשת לעירום על המסך אחרי שינוי השיח בעקבות MeToo? צ'סטיין וסארסגארד שניהם נאותו להתפשט ב"זיכרון" וכך גם במקרה של דיניבר ב"משחק הוגן". גם מאיה הוק חושפת טפח כסופרת פלנרי אוקונור בביופיק "וויילדקאט". לא משהו שלא עשתה לפני כן ובעצימות גבוהה יותר, אלא שהפעם זה קרה בפני אביה הבמאי איתן הוק, שמצדו טען: "לא הייתה לי שום בעיה עם זה".
בסרט הפלסטיני "המורה" אין עירום, ואת הדמות הנשית היחידה מגלמת השחקנית הבריטית אימוג'ן פוטס, שיובאה ליתר ביטחון כדי לא להרגיז את קהל היעד השמרני בעולם הערבי. אבל מי שעלול לכעוס, כרגיל, על הבמאית הלונדונית פראח נבלוסי הוא הציבור הישראלי, שכן העלילה מתחוללת כשברקע חטיפת חייל צה"ל והשיח סביב האירוע בתוך החברה הפלסטינית כפי שהם באים לידי ביטוי בוויכוח בין מורה מקומי (סאלח בכרי) לבין תלמיד תיכון מלא זעם שאימץ. בניגוד לגישה הנצלנית של "פארחה", שגם הוא הוקרן בבכורה בטורונטו לפני שנתיים, המותחן הפוליטי תוהה בין השאר מה מניע את פעולות ההתנגדות האלימה נגד הכיבוש: חשיבה אסטרטגית או פשוט יצר נקמה. המורה מבטא את התפיסה המושכלת בשאיפה לעסקת שבויים, כשהוא מנסה לרסן את חניכו וגם מראה חמלה להורי החייל (שהוא, כמה נוח, בכלל אמריקני שעלה לארץ בגלל תגלית למורת רוחם של אמא ואבא). "חייל אחד שלכם שווה אלף שלנו", הוא קובע, אמירה שעשויה להיתפס כהערכה לחיי אדם בחברה הישראלית, או לחילופין לנקודת מבט גזענית ומתנשאת על ערכם של בני אנוש שאינם יהודים.
אחרי שנים של חיבה מוגברת לקולנוע מתוצרת כחול לבן, טורונטו מראה כתף קרה ליוצרים הישראלים לאחרונה וזו עלולה להפוך להיות קפואה בעקבות הסכם הקו-פרודוקציה שחתם משרד החוץ עם רוסיה, ואשר התקבלה בתדהמה מוחלטת בקרב אנשי תעשייה מכל העולם. אומנם הסדרה "ילד רע" של רון לשם והגר בן אשר נכללה בתוכנית הסדרות של הפסטיבל, אבל ספק אם היו מקודמים לשם בלי חסותם של גופי הפקה אמריקנים משמעותיים. ההסכם הבלתי נתפס עם ממשל פוטין מציב את ישראל במחנה המצורעים של הקולנוע הבינלאומי ביחד עם רוסיה ואיראן המוחרמות, בגלל התנהלותם המדינית וגם בגלל התנכלותם ליוצרים עצמאים. על רקע המעצרים האחרונים של במאים איראנים, יש סיבה לדאגה גם לפרהאד דלראם שצילם את המותחן הפוליטי הנוקב שלו "אכילס" בסגנון גרילה, ללא אישור השלטונות, נגדם הוא יוצא כשהגיבור שלו מנסה לנפץ קירות מטאפוריים שמקיפים אותו. ובקרוב מעשית בחיים האמיתיים של הבמאי.
("ביי ביי טבריה" - טריילר)
אם בכל זאת נחפש שפיות, רגש ואמפתיה בתוך שדה הקרב הפוליטי-תרבותי של המזרח התיכון, נמצא אותו בדוקו "ביי ביי טבריה", שצולם קרוב לבית אבל רחוק מהלב של רוב הישראלים. הבמאית לינה סולם מגוללת בסרטה את סיפורה האישי של אמה, השחקנית היאם עבאס. היצירה התיעודית האינטימית הזו מכנסת בתוכה מכלול הנסיבות שהכתיבו את מסלול חייה מהכפר דיר חנא שבגליל ועד לפריז והוליווד, שבה זכתה להצלחה עם תפקידים זכורים לטוב ב"מינכן", "בלייד ראנר 2049" ולאחרונה בסדרה "יורשים". קורות המשפחה מתוארות דרך ארבעה דורות של נשים אשר עברו לא מעט בסביבתן הטבעית שהופרה על רקע מלחמת העצמאות. כן, יש פה אזכורים של הנכבה, איך אפשר שלא עם העקירה, העוני והחורבן שהגיעו איתה, אבל הדיון מעמיק הרבה מעבר לתוך המרחבים האישיים, יחסי אמהות ובנות, פערים תרבותיים, מרד בהורים ובמסורת, מערכות יחסים שנויות במחלוקת, נטישה, ריחוק וגם חרטה. סוגיות שכל אדם יכול להזדהות איתן, פלסטיני וישראלי.
