סדרת סרטי האנימציה שבה כיכבה דמותו של העוג הירוק שרק נעצרה בפרק הרביעי "שרק לנצח" (2010). סדרת הספין-אוף שהתמקדה בחתול במגפיים הסתפקה בסרט בודד - "החתול של שרק" (2011). העובדה שרק כעת יוצא סרט ההמשך, "החתול של שרק: משאלה אחת ודי" (Puss in Boots: The Last Wish), אינה נוסכת ביטחון באיכותו. הסרט הראשון היה מוצלח אך לא הפך את הספין-אוף לתחליף לסדרה המקורית. למרות הכנסות נאות של כ-555 מיליון דולר באולפני דרימוורקס לא מיהרו לחלוב בזריזות פרקים נוספים, דבר די מפתיע בהתחשב בנטיית האולפן להפוך כל סרט מצליח לסדרה.
גם כשבוחנים את הרקורד של היוצרים מאחורי "משאלה אחת ודי" אין הצדקה לפיתוח ציפיות. הסרט היחיד באורך מלא ברקורד של הבמאי ג'ואל קרופורד הוא "הקרודים 2" (2020) הבינוני. והבמאי שותף שלו, ג'נואל מרקאדו, ביים לפני חמש שנים פרקים בסדרת האנימציה לילדים "הארווי ביקס" בערוץ ניקולודיאון. התסריטאי פול פישר עבד גם הוא על "הקרודים 2", ולפני כן בכתיבת התסריט ל"לגו נינג'גו" (2017) שבו גם שימש כבמאי-שותף. על בסיס נתונים אלו הייתי מוותר על הצפייה בסרט אלמלא הדבר היה נדרש לצורך כתיבת ביקורת זו.
עוד ביקורות קולנוע:
מפתיע ומשמח לגלות ש"משאלה אחת ודי" הוא המוצלח מבין כל הפיצ'רים של אנימציה שהוקרנו השנה על מסכי בתי הקולנוע בישראל. דרימוורקס מתעלה בכך על התוצרת של פיקסאר ("אדומה אש", "באז שנות-אור"), דיסני ("עולם מוזר"), האחים וורנר ("ליגת DC סופר-פטס"), אילומיניישן ("המיניונים 2: עלייתו של גרו") וכמובן גם על הסרט שדרימוורקס הוציאו מוקדם יותר השנה ("לא רעים בכלל"). כל זאת בזכות השילוב בין הומור פרוע, בימוי אקשן בהשראת "ספיידרמן: ממד העכביש", ותכנים שראויים למחשבה גם מצדם (ואולי בעיקר מצידם) של חובבי אנימציה בוגרים.
החתול במגפיים, או "פוס" (בקולו של אנטוניו בנדרס) מתחיל את הסרט בשיא כוחו ושאננותו. סצנת משתה פרועה שבה הוא מפגין את מלוא כישורי הסיף והפלרטוט שלו. האטרקציה המרכזית היא ענק אבן אימתני שאותו החתול המיומן מביס בקלילות. אך רגע הניצחון הופך לתבוסה כשהגיבור נמחץ למוות. כמובן שהוא לא מת-מת, הרי לחתולים יש תשע נשמות. אבל כשמתחילים לעשות את החישוב של מספר הפעמים בהם הוא כבר מת - מתברר שנותרה לו רק עוד נשמה אחת.
זה נשמע כמו מצב שאיתו אפשר, תרתי משמע, לחיות. אבל אז מגיעה היתקלות עם "הזאב הגדול והרע" (ואגנר מורה), שמכיר ועוקב אחר פוס כבר שנים רבות, והגיע כדי לקחת ממנו את נשמתו האחרונה ואיתה את חייו. יש ליישות מפחידה זו יכולות המגמדות את אלו של הגיבור, והצופים המבוגרים בוודאי ינחשו במהירות את זהותו האמיתית. הגיבור השחצן טועם בפעם הראשונה את טעמו המר של פחד מוות משתק. אחרי המפגש המצמרר הגיבור מובס. הוא נצמד לחיים שבהם הוא מקבל זהות חדשה ועלובה (זה נשמע קודר אבל שינוי זה מזמן כמה מהרגעים המצחיקים של הסרט). בהמשך מתגלה המוצא האפשרי למצבו נטול התקווה: כוכב שנפל במרכז היער המכושף, ומי שיגיע אליו יוכל לבקש את אשר על ליבו.
המשימה המסוכנת תאלץ את פוס לחזור ולשתף פעולה עם קיטי סופטפוז (סלמה הייק), המקבילה הנשית שלו שהפכה למושא אהבתו בסרט הקודם. דרכיהם נפרדו בנסיבות שעוד יתבררו, אבל אולי כעת, כשפוס מקבל בהדרגה פרספקטיבה חדשה על משמעות החיים, היחסים ביניהם עשויים להיראות אחרת. אליהם מצטרף פאריטו (הארווי גווילן) כלב קטן ומצ'וקמק, שאפילו לא מסוגל לקלוט כמה חייו טראגיים, ובכל זאת הוא חי אותם בתמימות ובשמחת חיים אמיתית.
מהצד השני יהיו דמויות נוספות שחומדות את המשאלה. באופן דומה לסרט הקודם גם כאן הדמות הרעה העיקרית לקוחה מאגדות ילדים אנגליות. בראשון היו אלו ג'ק וג'יל והמפטי דמפטי, וכאן זהו ג'ק הורנר משיר הערש המפורסם מסוף המאה ה-18, שבו גרגרנותו והשתבחותו עצמית מסתיימות בדחיפת האגודל לתוך פאי חג המולד. הדימוי המאוד ספציפי הזה המשיך לתפוח בתרבות האנגלית, וכאן זוכה לגרסה של ג'ק הורנר הבוגר (ג'ון מולייני) שהפך ליצור מפלצתי, דיקטטור של עוגות פאי, החמוש בשק מכושף מלא בשלל אביזרי קסם.
ואם זה לא מספיק ישנם טוענים נוספים החושקים במשאלה: משפחת גנבים-דובים קוקניים (ריי וינסטון, אוליביה קולמן וסמסון קיו) המונהגים על ידי זהבה (פלורנס פיו). אומנם היא כבר אומצה כבת משפחה על ידם, אבל הרצון שלה לקבל משאלה עשוי לערער את היחסים המשפחתיים. ההשלכות של האפשרות להגשים משאלות נבחנות בסרט באופן רב פנים.
סכנותיו של היער המכושף מתגלות כמותאמות באופן אישי לכל מי שמנסה להיכנס לתוכו. תכונה המזמנת התמודדויות עם מה שהדמויות מסתירות מעצמן והיער חושף. מורכבות זו מקבלת גם השלמה וויזואלית עשירה וקדחתנית. אפשר לזהות הדים לעשרות סרטים מהשנים האחרונות וגם, באופן קצת מפתיע, לכמה מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע.
"משאלה אחת ודי" הוא סרט אנימציה "לכל המשפחה". זו לא יצירת מופת כמו "איקירו" (1952) של אקירה קורסאווה עם גיבור שבצל המוות מוצא תכלית מחודשת לחייו, או "החותם השביעי" (1957) של אינגמר ברגמן שבו אביר משחק שחמט עם מלאך המוות בניסיון לדחות את הקץ, או סרטיו של אנדרי טרקובסקי "סולאריס" (1972) עם האוקייאנוס החייזרי המציץ לנשמתם של האסטרונאוטים ושולף מתוכם זיכרונות, או "סטאלקר" (1979) שבו הגיבורים עושים דרכם בתוך אזור מסתורי ומסוכן כדי להגיע לשרידי מטאור שעשויים להגשים משאלה.
ובכל זאת סרטים אלו לא הוזכרו בכדי. "משאלה אחת ודי" מצליח לעסוק בנושאים כבדי ראש בדרך חכמה ואנרגטית, גם אם לא במידת העומק של יצירות מופת שהוזכרו. אין כאן ניסיון לחנך את הקהל לערכים התרבותיים המעודכנים לטעמם של יוצרי הסרט - גישה בהחלט מבורכת לאור האופן הגולמני והצדקני שבו זה לא אחת נעשה. אפשר לחוות את "משאלה אחת ודי" כבידור עשוי היטב שייסב הנאה לילדים, או כסרט שלרעיונותיו יש ערך בפרספקטיבה של שנות חיים רבות יותר.