אחרי שישה פרקים, גופה אחת ואינספור תובנות, "הלוטוס הלבן" השאירה את הצופים האדוקים שלה עם חלל ריק. היוצר מייק וייט, האיש שכתב את הסדרה לגמרי לבדו ואכלס את כיסא הבמאי, כינס אליה את הסוגיות שמעסיקות אותו (ובעיקר את השאלה עד כמה זה מוסרי להיות פריבילג לבן ועשיר) ואת אהבתו להוואי ולאווירה הטרופית. את כל זה הוא ציפה בהומור סאטירי והגיש על מצע נופים מדהימים. התוצאה היא ביס טעים של אחת הסדרות היותר מוצלחות של הקיץ הנוכחי. רוצים להאריך את החוויה? הנה כמה עובדות מסעירות על אחורי הקלעים של הסדרה.
השראה מהמיתולוגיה היוונית
וייט כתב את כל ששת הפרקים תוך חודשיים וחצי, זמן קצר להפליא במונחים של תעשיית הטלוויזיה האמריקנית. הוא עשה זאת לגמרי לבדו, ללא חדר כותבים. הוא החליט ליצור את הסדרה בעקבות פנייה של HBO, ששאלו אם יש לו רעיון לסדרה שאפשר יהיה לצלם תחת אילוצי הקורונה. הוא ענה שכן, התיישב מול המחשב, פתח מסמך וקרא לו "הלוטוס הלבן", עוד לפני שאפילו ידע במה תעסוק הסדרה.
הסיבה מאחורי השם: וייט רצה לרפרר לפואמה "אוכלי הלוטוס" של אלפרד לורד טניסון, משורר אנגלי שחי במאה ה-19, שמצוטטת במהלך הסדרה. הפואמה מבוססת על סיפור מהמיתולוגיה היוונית על קבוצת אנשים שהעדיפו לאכול מהלוטוס ולזכות באופוריה מנומנמת מאשר לעסוק בסוגיות החשובות באמת בעולם. צבעו הלבן של הלוטוס מתייחס לשם המשפחה של וייט וכמובן גם לסוגייה הגזעית ששבה ועולה בסדרה.
העונה הבאה: יפן, צרפת או מיקום אקזוטי אחר?
הצילומים נערכו במלון "ארבע העונות" היוקרתי במאווי, הוואי, שהיה סגור ממילא עקב הקורונה. המקום תפקד כבועה - על חברי הצוות והקאסט נאסר לצאת מתחומיו (אבל הייתה להם גישה לים), והם הגדירו אותו כ"כלא מדהים". זמן מה לאחר הצילומים הגיע וייט להתארח במלון שחזר לעבוד. בדלפק בישרו לו שהחדר שהזמין ושאמור היה להיות מוכן בשעה שתיים בצהריים יהיה מוכן רק בשעה ארבע. הוא התחיל להתרגז, וכבר עמד לו על קצה הלשון המשפט "אני זה שהחזיק אתכם עם הראש מעל המים ארבעה חודשים בתקופת הסגר!" אבל ברגע האחרון התחוור לו שהוא עומד להישמע כמו אחת הדמויות הפריבילגיות שלו והוא השתתק.
העונה השנייה, שכבר הוזמנה, תתרחש בלוקיישן חדש ובמלון אחר של רשת הלוטוס הלבן. הסיבה היא בעיקר לוגיסטית. עם כל הכבוד לתקציב של HBO, ההפקה תתקשה להרשות לעצמה לסגור את מלון "ארבע העונות" לשבועות ארוכים של צילומים. הפנטזיה של וייט היא למקם את העונה הבאה במלון יוקרתי במדינה כמו יפן או צרפת. לפי הדיווחים, בסדרה יככבו אורחים חדשים לגמרי עם סיפורים חדשים, אך וייט לא פוסל את האפשרות שחלק מהקאסט ימשיך הלאה.
צואה ממוחשבת ומין לא קונבנציונלי
"הלוטוס הלבן" נתפסת כסדרה שלועגת לז'אנר ה"מי עשה את זה", כיוון שמקרה המוות שמתרחש בסופה (ונרמז בתחילתה) הוא כמעט חסר חשיבות מבחינת העלילה. כך או כך, וייט ידע מהרגע הראשון של הכתיבה איזו דמות תשכב בארון (זהירות, ספוילר). "רציתי להציע לארמונד את היציאה המרשימה ביותר מהחיים, מיד אחרי אקט ההתרסה המושלם", הוא אמר בריאיון ל"אולי מגזין", "הוא חרבן במזוודה של מישהו אחר. זה סוף אופראי, אי אפשר להתעלות על זה".
סצנת הצואה המפורטת להפליא הפכה לאחת הזכורות בסדרה. מייק הבטיח לשחקן מוריי ברטלט, שמגלם את מנהל הריזורט, שהשוט הברור שבו הוא רוכן מעל המזוודה לא ישולב בפרק האחרון, וישמש רק לצורך המיקומים על הסט. אחר כך הוא הגיע למסקנה שחבל לוותר על הצילום, וציין לעצמו שהוא צריך לעדכן את ברטלט, אבל... התמהמה. ואם אתם מרגישים שאתם זקוקים למידע נוסף, נספר שהצואה שיוצאת מהחלחולת של השחקן נוצרה באופן ממוחשב, בעוד שהגושים הנראים בתקריב הם למעשה אביזר תפאורה.
ובכלל, עכוזים הם הכוכבים הגדולים של הסצנות הזכירות ביותר ב"הלוטוס הלבן". בסצנה אחרת, שטלטלה את הצופים לא פחות, ארמונד מבצע רימינג (סקס אוראלי במיקום אנאלי) באחד מעובדי המלון, דילון (השחקן לוקאס גייג'). במקור נכתב האקט הזה כסצנת סקס סטנדרטית יותר, אבל ברטלט, גיי בחיים עצמם, וגייג' הציעו לווייט את החלופה המקורית יותר, שהולמת את סגנון החיים הקווירי ושמצריכה פחות מעורבות מצד מתאמת האינטימיות. וייט, ביסקסואל מוצהר, הסכים מיד.
הפסקול, הטפט ומה הדמויות קוראות?
וייט לא רצה להציג שתי בנות נוער שצמודות לסלולרי שלהן על שפת הבריכה, אז הוא ביקש ממחלקת האביזרים להפיק כריכות של ספרים שהוא קרא בקולג': כתבי פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד, פרנץ פנון וספרים אחרים שעשויים "לעורר בהן הרהורים שטחיים על שאלות של פריבילגיה וקולוניאליזם". שיין, החתן העשיר והמפונק, קורא את "ממבט ראשון" של מלקולם גלדוול, אבל לא מתקדם עם הספר במהלך החופשה וגם בפרק האחרון הוא נשאר כמעט באותו העמוד.
לכל אורכה, הסדרה מלאה ברמזים מתוחכמים. אות הפתיחה שלה, למשל, מורכב מרצף של אנימציה בסגנון טפט טרופי, בהשראת טפט אמיתי שמודבק בביתו של וייט. הפתיח מתחיל בפרחים ובסצנות שלוות וממשיך לתמונות אפלות יותר, של נחשים שאורבים בין הפרחים, אננס נרקב וסירה מלאה באנשים שכמעט מתהפכת בגלים.
ומה לגבי המוזיקה? אחרי חיפושים ארוכים אחר פסקול הולם, הביא אחד מעורכי הווידאו את המוזיקה של כריסטובל טפיה דה ויר, שבעבר הופיעה גם בפרק "המוזיאון השחור" בסדרה "מראה שחורה". וייט נדלק מיד והבין שזו המוזיקה שתעניק לסדרה את אווירת "התקף החרדה האקזוטי" החביבה עליו.
זיכרונות מ"הישרדות" (והניצב שהפר את הבידוד)
החופשה המשפחתית הראשונה אי פעם של וייט הייתה בהוואי, ומאז הוא חוזר לשם שוב ושוב. זאת הייתה אחת הסיבות שהוא גם ביקש להצטרף לתוכנית הריאליטי "הישרדות" בגרסתה האמריקנית. "נכון, אתה רעב מאוד, אבל הנופים יפים והמים כחולים ויש דגים ויש לך שנורקל ומסיכה. אז למה לא?", הוא אמר בריאיון. באותה עונה נחלקו המתמודדים לשבט "דוד" ושבט "גוליית". לתדהמתו של וייט, שתפס את עצמו כחנון חלשלוש, הוא להק לשבט "גוליית" של המצליחנים, מה שלחץ בדיוק על נקודת האשמה הכואבת שלו על היותו אדם פריבילג. את העונה הוא סיים במקום השני.
אחד מחברי השבט שלו ב"הישרדות", אלק מרלינו, מגלם את אחד הברמנים בריזורט - והוא היה היחיד שהפר את תנאי הבידוד במלון במהלך הצילומים. לאורך הצילומים הוא היה יוצא לריצות, והיוצר נאלץ להיות זה שמגן עליו בפני המפיקים. אגב, וייט כיכב גם ב"המירוץ למיליון", עם אבא שלו, מל וייט. גם אביו הוא גיי מוצהר, אגב, שבילה שנים רבות בארון - ממש כמו אבא של מארק (סטיב זאן), אחת הדמויות בסדרה.
הסינית של ניקול ותחושת האשמה בעקבות "אימוג'י: הסרט"
קוני בריטון, שמגלמת את אשת העסקים המצליחה ניקול, מנהלת בפרק השלישי שיחה במנדרינית, ובעלה מארק מציין שהיא למדה מנדרינית בקולג'. הרגע הזה התאפשר הודות לעובדה שהשחקנית אכן התמחתה בלימודיה בלימודי אסיה, עם התמקדות בסין.
את הדמות של שיין, שלא מפסיק להתלונן על החדר (המפואר) שקיבל, וייט ביסס על הסוכן שלו. "הוא עונד את זה כמו אות כבוד", הוא מספר בראיון ל-EW. "הוא תמיד מרגיש סיפוק ממשא ומתן על חדר טוב יותר. עבורי מדובר בעימות בלתי נסבל". והסיבה שרייצ'ל חוזרת אליו בסוף הסדרה, למרות הפערים העמוקים ביניהם, מבוססת על התחושה של וייט לגבי מקומו בשרשרת המזון של תעשיית הבידור, ותחושת האשמה שלו בנוגע לכסף. הוא חתום בין היתר על התסריט של "אימוג'י: הסרט", שנקטל על ידי המבקרים אבל זכה להצלחה מסחרית והכניס לו שכר נאה. בהון הזה הוא השתמש כדי לקנות לעצמו בית בהוואי.
11 שעות שכנוע כדי ללהק שחקנית
השחקנית ג'ניפר קולידג', שהייתה מיודדת עם וייט עוד לפני הסדרה, לא רצתה לגלם את טניה כיוון שהיא הייתה במצב רוח לא טוב בעקבות הקורונה. וייט נזקק ל-11 שעות כדי לשכנע אותה להסכים לבצע את התפקיד, שהניב לה את אחת הביקורות המהללות ביותר בקריירה שלה.
בראיון ל"ואניטי פייר" וייט הסביר שניסה להעביר בסדרה תחושה של אנשים יפים שיושבים על שפת בריכה, אבל מרגישים שהלילה אחד מהם עומד לשמש כקורבן אדם - תחושה שהוא לדבריו מרגיש לא מעט במהלך חופשות.
ובכל זאת, בסדרה יש גם רגע של גאולה: קווין, הבן הצעיר של מארק וניקול, הוא היחיד שזוכה לסוף פנטסטי, כשהוא מתחבר למקומיים באמת ואף עובר לחיות ביניהם. במהלך החופשה הוא צולל ופוגש בצב ים - רגע שמתחיל את השינוי שהוא חווה. הנרטיב הזה מתחבר לסדרה הקודמת של וייט, "מוארת" (Enlightened, מ-2011), שבאחד מרגעי השיא שלה הגיבורה רואה בדמיונה צב מים שוחה באוקיינוס, המסמל עבורה אופטימיות ושמחת חיים. הרגע הזה, אגב, מבוסס על רגע אמיתי בחייו של וייט.
