לאורך ילדותו, חיפש בן צייטלין אחר 'ארץ לעולם לא' כפי שתוארה בספרו של ג'יימס מת'יו בארי "פיטר פאן" מ-1902. מאחר ומעולם לא מצא אותה, הבמאי האמריקני המוכשר החליט ליצור אותה בכוחות עצמו על המסך בפנטזיה הקולנוענית המרהיבה והמרגשת "וונדי", שהוצגה בבכורה בפסטיבל סאנדנס 2020 ובסוף השבוע הוקרנה בפני קהל ישראלי במסגרת פסטיבל חיפה. "חיכיתי לפיטר פן לאורך כל חיי והוא מעולם לא הגיע. יצאתי לחפש אותו בארץ לעולם לא, אבל מעולם לא מצאתי אותה. הקולנוע איפשר לי לחיות את הסיפור מחדש במקומות שקיימים במציאות, ואנשים אמיתיים", אומר צייטלין בן ה-38 בריאיון מיוחד ל-ynet מביתו שבניו אורלינס זרועת ההרס אחרי הוריקן איידה.
"וונדי" הוא יצירה קולנועית יוצאת דופן, פנטזיה עם תחושת מציאות מאוד ארצית וחושנית. העלילה מלווה את ההרפתקה של וונדי, בתה הצעירה של בעלת מסעדה בעיירה קטנה בארצות הברית, שיוצאת בעקבות ילד שחור ושובב בשם פיטר למסע. היא מגיעה לאי וולקאני ומוצאת שם קבוצה של ילדים עולצים מלאי ביטחון עצמי. היא משתלבת היטב בחבורה, אך גן העדן הזה נמצא בסכנה. מתברר שגרים בו בני אדם, ילדים לשעבר, שאיבדו את שמחת החיים שלהם, ויתרו על החלומות, והזדקנו לעבר אבדון. המתיחות בין אלה לאלה מביאה למשבר קיומי בקרב המבוגרים שהתייאשו, וכן הילדים שמסרבים להתבגר. למרות שאפשר לזהות פה נקודות השקה רבות לסיפור המקור של בארי והעיבודים השונים שנעשו לו לאורך השנים מגרסת האנימציה המפורסמת של דיסני מ-1953 או סרט ההרפתקאות "הוק" של סטיבן ספילברג מ-1991, אבל צייטלין מדגיש כי הקפיד לקחת מרחק מכל אלה.
"מעולם לא באמת אהבתי אף אחת מהעיבודים הקולנועיים לפיטר פן", מכריז הבמאי, "כשצפיתי בהם כילד, תמיד הייתי מתוסכל כי באמת האמנתי שפיטר פן אמיתי והייתי בטוח שאני מכיר אותו באופן אישי בהסתמך על קריאת הספר. ואז כל עיבוד שנעשה הרגיש לי שגוי באופן שבו הדמות הוצגה". צייטלין מספר כי היה עליו לחלץ את הסיפור והדמויות מהגישה הגזענית והשובניסטית שהופיעה בטקסט המקורי. "לצד הרעיונות יוצאי דופן, יש בספר מסרים גזעניים וזה נורא לדעתי שיש אנשים רבים שמתחברים דרכם לסיפור. זה בלט מאוד בדרך שבה אחותי אליזה, שהיא שותפתי לכתיבה, השפיעה על התסריט כי פיטר פן הוא אחד מהסיפורים האהובים עליה בעולם ומצד שני, החלטנו לגשת אליו מנקודת מבטה של ילדה קטנה, שאומרים לה שהרפתקאות לא נועדו לבנות".
עוד שינוי שצייטלין היה נחוש לעשות ביחס לעיבודים אחרים היה התאמת הגילאים של הגיבורים לדרך שבה תפס מאז ומעולם את פיטר פן, כילד קטן מאוד בן חמש-שש ולא נער מתבגר כפי שהוצג בסרטים - לטענתו מטעמים מעשיים של ליהוק שחקנים מבוגרים יותר. ואכן, הבמאי ההרפתקן ליהק ל"וונדי" ילדים קטנים כשחקנים, לא משהו שלא התנסה בו בעבר. קוואנג'יניי ווליס שכיכבה בסרטו הקודם "חיות הדרום הפראי" מ-2012 הייתה בת שש בעת הצילומים, ובת תשע כשהייתה מועמדת באוסקר על תפקידה (המועמדת הצעירה ביותר אי פעם). "העבודה שלי זה להמציא דברים וזה מה שילדים עושים, יש להם יכולת לדמיין והרעיונות שלי התגבשו תוך כדי ההשתלבות שלי בחוויות ובדמיון החופשי שלהם", מעיד צייטלין שמתגאה בכך שהוא חבר מן המניין בלהקה שלהם.
במדריך למשתמש של כל במאי כתוב שלעבוד עם ילדים זה מסובך.
"כשהתחילו הצילומים, הקפדתי לדבר עם הילדים בגובה העיניים ולהישאר באותה רמה איתם. זה מתבקש אם אתה רוצה שהם ימלאו את הציפיות שלך. אין להם ניסיון כשחקנים, וההורים שלהם לא מייעדים להם קריירה בהוליווד. זו לא העבודה שלהם, והם לא שואפים להיות מפורסמים. אם זה לא כיף בשבילם, הם לא היו עושים את זה. התפקיד שלי היה להתייצב לצילומים כל יום ולהרחיק אותם מהציוד. אתה מוכן לצלם ואז אתה מבזבז עוד חצי שעה רק על להשתובב איתם. זה משהו שחייבים לקחת בחשבון למרות שהשעון מתקתק וכספים מתבזבזים. זו סוג של שותפות שכל עוד היא מפיקה הנאה עבורם, הם ימשיכו איתה. כך שזה תמיד נראה כמו שילוב בין אתר צילומים למגרש משחקים, וזה היה מטורף אבל זו הדרך היחידה לעשות זאת".
העבודה עם הילדים, ההתעקשות על לצלם באי מונסרט שבקאריביים (למרגלות הר הגעש במרכזו) והגישה ההרפתקנית יוצאת הדופן של צייטלין לקולנוע לא התקבלה תמיד בהבנה על ידי נציגי אולפני סרצ'לייט, שהפיקו את "וונדי". מה שהתחיל כשיתוף פעולה מסעיר בין חברה הוליוודית גדולה ומוערכת לבין מי שנחשב לדבר החם הבא בקולנוע האמריקני אחרי "חיות הדרום הפראי", הפך למאבק תמידי ומתמשך שהותיר את שני הצדדים מרירים. "עשיתי את הסרט הראשון שלי בגיל צעיר, ומתוך תפיסת עולם תמימה. זה לא היה קשור לתעשיית הקולנוע. כשהסרט קיבל את כל תשומת הלב, זה קצת הזכיר לי דברים שאנשים אמרו לי כשהייתי ילד והזהירו אותי מהתבגרות. זה היה דבר מפחיד", מסביר צייטלין על ההצלחה האדירה של סרט הביכורים שלו, שהופק בפחות משני מיליון דולר והניב כ-23 מיליון דולר בקופות, והרעיף על הבמאי שלל מועמדויות לאוסקר (כולל לסרט ולבמאי הטוב ביותר).
בדרך כלל אמנים מנסים להשהות את ההתבגרותם באמצעות יצירה ולהישאר צעירים ורעננים, ואז פתאום מגיעים המבוגרים עם הכסף ולוחות הזמנים.
"עכשיו אני כבר יכול לדבר על זה, ולהגיד שזה היה נורא. זו הייתה התנגשות בין שתי תרבויות שונות לחלוטין, שתי גישות מנוגדות לאיך אמורים ליצור אמנות, ואיך צריך לחיות את החיים. אני לא מדבר על דברים ספציפיים. זה פשוט היה פער תרבותי בין קולנוע שמבוסס על לקיחת סיכונים אדירים, וללכת על הבלתי צפוי ולא לפי הספר. לא הייתה דרך לצפות מראש כמה זמן זה ייקח, כי הצילומים מלכתחילה כללו המון אלמנטים כאוטיים. מנגד, כל תעשיית הקולנוע מתנהלת בהתאם לתחזיות והערכת סיכונים. ובמערכת התאגידית הזאת, אנשים מפחדים ממה שהם לא יכולים לצפות מראש. יש כל כך הרבה חששות, ואני יכול להגיד באופן ישיר – פחדנות, וזה בא לידי ביטוי במיליון דרכים, בכל שלב של ההפקה. כשיש מלחמה על כל דבר קטן במהלך הצילומים, הכול לוקח יותר זמן. נלחמנו על סרט שמבטא את הנועזות שבה הוא נוצר, אבל בדרך לשם נגרמו נזקים רבים. אני חושב שזאת הסיבה למה הקולנוע אמריקני כל כך עלוב בימינו. סרטים נעשים בלי לקחת סיכונים, זה כמו פאסט-פוד. אתה מחליט על המנה ואז מרכיב אותה לפי הוראות היצרן. וזה חונק כל אפשרות לחדשנות מכל סוג שהיא, או חזון מקורי וחופשי של עשייה קולנועית. ואחרי שחוויתי את זה על בשרי, אני יכול להגיד שזה באמת נורא. אני מודה על כך שזה מאחורי".
עכשיו היוצר החם ביותר בקולנוע האמריקני העצמאי מקבל שם של במאי בעייתי, ואולי גם לא רווחי. "וונדי" עלה כשישה מיליון דולר להפיק, ומנגד ההכנסות שהתקבלו ממנו בקופות עומדים על פחות מ-150 אלף דולר לאכזבת ראשי סרצ'לייט. "למזלי מעולם לא היה לי כל רצון להיכנס לעולם הזה של תעשיית הקולנוע. זו לא הסיבה שבגללה אני קולנוען", אומר הבמאי, "מעולם לא התכוונתי לעבור ללוס אנג'לס. אני ממש לא אוהב את תעשיית הקולנוע והדרך שבה היא פועלת ומשחררת סרטים. לא ידעתי על הצד העסקי, אחרי שגמרתי את 'חיות הדרום הפראי' ודי השתרבבתי לתוך העולם הזה, אבל אני מרגיש הרבה יותר נוח לעבוד מחוץ לתבניות האלה עם פחות כסף ופחות אנשי צוות. תמיד עשיתי סרטים בתקציב מזערי וזה המקום שבו אני מרגיש הכי נוח. מבחינתי זו ברכה להתרחק מהאולפנים האלה ומכל שיחות הטלפון ולא להיות מעורב בתרבות הזאת. בכנות, עכשיו אני מרגיש משוחרר ונהנה לעשות את האמנות שלי בלי להיות חלק מהשיח בתוך העולם הזה".
יכול להיות שאתה פשוט מפחד להתבגר.
"אני חושב שהאובססיה הראשונית שלי לסיפור נבעה מכך שמאוד פחדתי להתבגר. כל משחק ששיחקתי כילד, חשבתי על כך שברגע שאגיע לגיל 13 הוא כבר יהיה מחוץ לתחום. ופיטר פן הצטרף לזה. אבל מה שגיליתי בהמשך, בין השאר מתוך המפגש עם הקולנוע, זה שמאוד נהניתי להתבגר. הדבר הרע בלהתבגר זה שאתה משעבד את עצמך לסיפור שמספרים לך. כולנו חייבים ללכת לעבוד, להשיג עבודה אמיתית ולהקריב הכול, כולל את שמחת החיים שלך. אנחנו כופים זאת על עצמנו והם מונעים ממניעים כלכליים שלא בהכרח מיטיבים עם חיינו. בחיים שלי, עשיתי סרטים כנער, ולעשות סרטים זה אומר שאתה יכול לממש דברים שדמיינת אותם כילד. וזה משהו שעולה בידי לעשות בעבר וגם בסרט הזה. תמיד רציתי שתהיה לי ספינת פירטים, תמיד רציתי לחיות למרגלות הר געש. אלו היו חלומות ילדות שלי והיופי של הבגרות הוא היכולת להשיג זאת. אנחנו חייבים ליצור קולנוע כדי לחוות את כל ההרפתקאות באמת. לכן אני כבר לא מפחד להתבגר. כנער רציתי לעשות את הסרט הזה כדי לאתגר את עצמי לעשות מעשה של התנגדות, ולמרות שהוא נתמך על ידי סרצ'לייט, ידענו שאנחנו מתכוונים לעשות את הסרט הזה עם תחושה של אופטימיות פרועה, הרפתקנות ונטילת סיכונים".
