"לזלי היקרה" (To Leslie) הוא סרט מרגש, ולא באופן סינתטי שמתחנף לצופה הבורגני שכל חפצו הוא לחזות במסע אל Happy end צפוי. זהו גם לא סרט שבו אנו כל כך עסוקים בלהתפעל מעבודתם של השחקנים והשחקניות עד שלא אכפת לנו שהם מגלמים קלישאה. הוא מרגש, בין היתר, משום שאין בו שום דבר שלא ראינו קודם, אבל מה שיש מבוסס על דמויות אנושיות ואותנטיות. הסרט משדר איזושהי "אמת" שקשה להסביר אבל בהחלט אפשר לחוש. כשהוא עצוב - אין בו שמץ של התרפקות סנטימנטלית, כשיש בו רגעים של אושר - הם לא נתפסים כמזויפים. זה סרט שחודר אל הלב ויודע היטב איך לעשות זאת. צריך לראותו כדי להבין.
"לזלי היקרה" - טריילר
שש שנים לפני נקודת הפתיחה של הסרט, לזלי (אנדראה רייסבורו), אם חד-הורית מטקסס, זכתה ב-190 אלף דולר בלוטו. בדיווח טלוויזיוני על הזכייה לזלי הצוהלת מדברת על תוכניות לעתיד טוב יותר, ומציגה בפני הכתב את בנה, שתאריך יום הולדתו הוא המספר הזוכה. שש שנים לאחר מכן, הסרט מתרחש במקום שכמו נעצר בשנות ה-90, כפי שמעידים טלפון אסימונים וקלטות וידיאו - ולזלי היא חורבה אנושית. היא אלכוהוליסטית שנזרקת מהמוטל שבו מתגוררת משום שאין לה כסף לשלם את שכר הדירה, איש כבר לא מוכן להלוות לה והיא חיה בנתק מבנה שעתה בן 19 (אוון טיג). היו לה 190 אלף דולר ועתיד מזהיר, והיא בזבזה את שניהם.
לביקורות קולנוע נוספות:
כאשר בנה מציע לה לעבור להתגורר בינתיים בדירתו, לזלי גונבת כסף מהשותף שלו כדי לשתות, ונאלצת לעזוב בהתערבות המשטרה. היא שבה אל העיירה שבה גדלה, ושם מוצאת עבודה וקורת גג במוטל קטן שאותו מנהלים סוויני המתוק (מארק מרון) ורויאל ההזוי (אנדרה רויו) המיילל ככלב אל הירח. סוויני טוב הלב מזהה מיד את מצוקתה של לזלי, שכל חייה ארוזים במזוודה ורודה קטנה, ובין השניים הולך ונרקם קשר המתואר בעדינות רבה, ובו סוויני הוא כמלאך שבא להציל את לזלי מעצמה. בבר המקומי, שאותו היא מקפידה לפקוד בשלבים הפאתטיים של הלילה, התנוססה פעם תמונתה - הזוכה המאושרת, מעל לדלפק. כעת, איש כמעט לא יודע מי היא.
יש כאן סצנות יפהפיות כמו זו שבה לזלי וסוויני אוכלים TV dinner ללא טלוויזיה. לזלי בקושי מצליחה להכניס משהו לפה בגלל האלכוהול, וכשסוויני מפעיל את הפטיפון - כן פטיפון, של רויאל, בוקעת שירת הארי קרישנה שמלווה את הארוחה. זוהי סצנה שהיה אפשר להמשיך להתבונן בה גם אם הייתה נמשכת חמש דקות נוספות.
סצנה אחרת מביאה את לזלי אל הבית שבו גדלה, המאוכלס עתה בזוג צעיר וילדם. הכמיהה הזו אל הבית והתחושה שהיא-עצמה ילדה אבודה המחפשת את עצמה בעולם, מסבירות את דמותה של לזלי יותר מכל סיפור רקע שהסרט יכול היה לספק. המשפחה שלביתה היא נכנסת באישון לילה אינה ממהרת לסלק אותה, והסביבה לא באמת עוינת את הגיבורה כאן. אנשים, למעט סוויני, פשוט מסרבים להאמין שהיא תזכה להזדמנות שנייה. מבחינתם, היא פספסה את חייה, וזהו.
אבל גם טוב הלב של סוויני אינו הופך אותו לדמות לא אמינה. בכלל, באופן משונה, כשחושבים על זה, אנחנו כמעט ולא יודעים דבר על הדמויות בסרט, במיוחד לא על זו של לזלי. אנחנו לא יודעים הרבה על חייה לפני שזכתה בפרס הגדול, וגם לא על הנסיבות שהובילו אותה לבזבז 190 אלף דולר על הרס עצמי. סוויני יכול להיות עבורה מקור לגאולה, אבל גם הוא נותר דמות עם מעט מאוד עבר. יש רמז במפגש בין לזלי לזוג חברים שלה, שכבר מזמן חדלו להאמין בה (אליסון ג'אני וסטיבן רוט), אבל הסרט מתמקד בתנועתה של דמות בהווה, במטוטלת שבין גאולה ואשפתות. שתי האופציות באות בחשבון, והסרט מותיר אותנו במתח איזו מהן, אם בכלל, תתממש בסוף.
זהו סרט הקולנוע הראשון של במאי הטלוויזיה מייקל מוריס, והוא מבוסס על תסריט מאת ראיין ביאנקו שביסס אותו על אפיזודות מחיי אימו. יש משהו יפה ונוגע ללב בשמו המקורי של הסרט, שניתן לתרגם גם כ"לחיי לזלי". זוהי עמדה של יוצרי הסרט שרוצים לראות את הגיבורה שלהם מצליחה, משקמת משהו מחייה ואולי מתחילה מחדש. זהו סרט שאוהב את הגיבורה שלו, מרים כוסית לחייה (אולי לא הדבר הנכון לעשותו בהקשר המסוים שלה), ונותן לה לבחור. העובדה שאיננו יודעים במה תבחר היא שהופכת את הצפייה בו למפתיעה ומרגשת.
הסרט מצטיין בהופעותיהם של מארק מרון, קומיקאי ופודקאסטר פופולרי, שמוכיח שהוא גם שחקן דרמטי רב-קסם, וכמובן זו של רייסבורו שהיא כה נפלאה ונוגעת ללב. תמיד על סף ותמיד נמנעת בהופעתה מעוד קלישאה של שחקנית המגלמת אלכוהוליסטית המתמודדת עם חייה. סרט שכולו רגעים קטנים של חסד קולנועי.
