ביום שישי, ה-29 באוקטובר 1971 - לפני 50 שנה בדיוק - הגיטריסט דוויין אולמן נהרג בתאונת דרכים. אולמן, שהיה בהפוגה מסיבוב ההופעות שערך עם להקתו האחים אולמן, רכב על ההארלי דייווידסון שלו במהירות גבוהה בעיר מייקון שבג'ורג'יה, כשמשאית נעצרה בפתאומיות מולו. אולמן לא הספיק לעצור בזמן, התנגש בה ועף מהאופנוע, שהתרסק עליו. הוא עוד היה בחיים בדרך לבית החולים, אולם שם מת מפצעיו.
אולמן אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-25 פחות מחודש אחרי התאונה שקיפדה את חייו. אבל אפילו במרוצת חייו הקצרים מדי, הצליח להפוך לאגדה - יוצר בחסד עליון, גיטריסט וירטואוז שממוקם תדיר בצמרת דירוגי הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים לצד שמות כמו אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס, ומוזיקאי שהשפעתו ניכרת גם חצי מאה לאחר מותו הטראגי. למרות המכה הקשה, להקתו המשיכה קדימה בלעדיו, וזכתה להצלחה רבה. אולם את מעמדה המיתי היא חבה לגאון המוזיקלי שהקים אותה, העניק לה אופי וכיוון לצד אחיו גרג אולמן (שירה וקלידים), וחצב לה ולעצמו מקום בהיכל התהילה של הבלוז והרוק.
- עוד בערוץ המוזיקה:
לנגן סלייד עם בקבוקון גלולות
דוויין אולמן נולד בנובמבר 1946 בנאשוויל, טנסי. ב-1949 אביו וויליס, קצין בצבא האמריקני, נרצח בנסיבות מסתוריות, ודוויין ואחיו הצעיר גרג, נשלחו לפנימייה צבאית – חוויה מצלקת עבורם. ב-1957 עברה המשפחה לפלורידה, אולם הבנים המשיכו לבקר בבית סבתם בנאשוויל, שם החלו לפתח עניין משותף במוזיקה ובנגינה. למרות שנאשוויל התפרסמה כבירת מוזיקת הקאנטרי, היה זה דווקא הבלוז שמשך את האחים הצעירים – והעניין שלהם בו החל לאחר שצפו בבי.בי קינג האגדי בהופעה באחת מאותן חופשות אצל סבתם. "אחי, אנחנו חייבים להיכנס לזה", לחש דוויין לאחיו, כפי שסיפר גרג אולמן שנים לאחר מכן.
בתחילת שנות ה-60, הפכה המוזיקה לאובססיה, ודוויין עזב את התיכון כדי לנגן במשרה מלאה. בתקופה הזו החלו האחים להופיע יחד, וב-1965 אף חיממו את הביץ' בויז במסגרת אחת מהלהקות שהקימו באותה תקופה. אך הלהקה התפרקה, וכך גם זו שבאה אחריה, ודוויין לא הצליח למצוא את עצמו. ב-1968, כשהחלים מפציעה במרפק, הגיע גרג לביתו של אחיו עם אלבום הבכורה של יוצר הבלוז טאג' מהאל ועם בקבוקון של גלולות קוריסידין להורדת לחץ דם. דוויין, שכעס עליו, סירב לפתוח את הדלת – וגרג השאיר את האלבום והכדורים על המרפסת ועזב.
שעתיים אחר כך, צלצל הטלפון שלו. היה זה דוויין, שדרש כי אחיו יחזור מיד לביתו. כשגרג חזר, הוא גילה כי דוויין רוקן את בקבוקון הגלולות והשתמש בו כדי לנגן סלייד – טכניקה המשנה את אורך הרעידות וגובה הצליל של הגיטרה, והתפרסמה כחלק מסגנון הדלתא-בלוז - הבלוז הדרומי העמוק שהתפתח בשנות ה-20. "דוויין מעולם לא ניגן סלייד קודם לכן", סיפר גרג, "אבל הוא פשוט לקח את זה והתחיל לבעור. הוא היה טבעי". היום, גלולות קוריסידין כבר אינן בייצור – אבל רפליקות של הבקבוקונים שלהם עדיין מיוצרות עבור נגני גיטרת סלייד, שרוצים לנסות ולגעת בקסם שיצא מידיו של דוויין אולמן.
במחצית השנייה של שנות ה-60 דוויין החל לעשות לעצמו שם כגיטריסט, ספציפית לאחר שניגן באלבומו של אגדת הסול ווילסון פיקט, Hey Jude. נגינתו בשיר שהעניק לאלבום את שמו - קאבר לקלאסיקה של הביטלס - הייתה כה וירטואוזית, עד שתפסה גם את תשומת ליבו של אחד, אריק קלפטון שמו. "התקשרתי מייד לאטלנטיק רקורדס כדי לברר מי זה היה", סיפר קלפטון בספר One Way Out: The History of the Allman Brothers Band, "זו הייתה אחת מהפעמים היחידות בחיי שהייתי חייב לדעת מי זה – ועכשיו!".
ההתעניינות הזו תוביל לשיתוף פעולה מיתולוגי בין השניים, שנתיים מאוחר יותר בשיר Layla, שבו דוויין אולמן מנגן סלייד בלתי נשכח. ריס ווינאנס, קלידן שעבד עם השניים סיפר שנים לאחר מכן: "מעולם לא שמעתי שום דבר כמו דוויין אולמן וגיטרת הסלייד שלו. הוא ניגן איתה כמו כינור או סקסופון. זה פשוט היה הכלי המוזר ביותר והסאונד הכי לא ייאמן. הסגנון שלו היה מושלם והרעיונות שלו היו עצומים. כשהוא ישב לנגן איתנו זה פשוט הרים את הכל".
לקראת סוף העשור נשכר אולמן על ידי הלייבל אטלנטיק כנגן בהקלטות של אמני ארנ'בי. בין היתר, ניגן באלבומים של ארית'ה פרנקלין ופרסי סלדג' (When a Man Loves a Woman). אך ב-1969, אחרי מספר חודשים של ג'אמים עם המוזיקאים דיקי בטס (גיטרה), ברי אוקלי (בס), ג'אי ג'והני ג'ונסון ובוץ' טראקס (שניהם על התופים), כבר מצא לעצמו להקה משלו. רק זמר היה חסר, ולאחר שדוויין החליט לגייס לתפקיד את אחיו גרג, ההרכב הראשון של האחים אולמן נולד.
שני כישלונות והצלחה אדירה אחת
בספטמבר 1969 הקליטה הלהקה את אלבומה הראשון, The Allman Brothers Band. אך למרות שכלל שירים שיהפכו בהמשך לקלאסיקות אלמותיות – כמו The Whipping Post הקשוח ו-Dreams האפי, שמדגים את השפעת הפסיכדליה על הבלוז-רוק של הלהקה – האלבום לא זכה להצלחה. הלהקה, מצידה, המשיכה לחרוש את ארצות הברית בהופעות, ובמהלך סיבוב ההופעות המתמשך הוקלט אלבומה השני, Idlewild South, ששוב – למרות ביקורות טובות ועל אף שכלל קלאסיקות עתידיות נוספות כמו Midnight Rider – נכשל. אבל האחים אולמן נצמדו לטקטיקה שלהם והמשיכו לחרוש את ארצות הברית, מופיעים בכל חור נידח ובונים לעצמם מוניטין. במהלך 1970 בלבד, הופיעה הלהקה כ-300 פעמים. ואז, ב-1971, הגיעה נקודת המפנה של האולמנים בדמות האלבום At Fillmore East.
At Fillmore East, שהוקלט במהלך שלוש הופעות של הלהקה במועדון הניו יורקי הנושא את אותו השם, נחשב על ידי רבים לאלבום החי הגדול בהיסטוריה של הרוק. שם, בג'אמים הארוכים ומלאי ההשראה (שניים משירי האלבום חגים סביב 20 הדקות), סוף סוף זכו דוויין אולמן והגיטרה שלו לזרוח במלוא עוזם – ושם גם נוצר הצליל האייקוני של צמד גיטרות חשמליות מובילות, זו של דוויין וזו של דיקי בטס, המנגנות יחד. למה שהשניים עושים ב-The Whipping Post, למשל, פשוט צריך להאזין. מילים לא יעשו עם זה חסד מספיק.
באלבום ניכרות השפעות מגוונות, מג'אז, דרך קאנטרי ועד לפסיכדליה - אבל חברי הלהקה, בהובלתו של דוויין, התיכו אותם יחד עם הבלוז-רוק השורשי שלהם ואהבתם לבלוז הדלתא האותנטי, למקשה אחת שכמה שנים מאוחר יותר, עם הפצעתן של להקות כמו לנרד סקינרד, תזכה לתיוג הז'אנרי "רוק דרומי". האחים אולמן היו החלוצים, מי שבכישרונם, שאפתנותם ותעוזתם בראו אותו יש מאין. ביל גרהאם, הבעלים של מועדוני הפילמור (בניו יורק ובסן פרנסיסקו), שאירח על הבמה שלו את הלהקות הגדולות ביותר בשנות ה-60 וה-70, היה ידוע בחיבתו המיוחדת לאולמנים. "בכל חיי, מעולם לא שמעתי סוג של מוזיקה כמו שהלהקה הזו מנגנת: המוזיקה העכשווית הטובה ביותר", אמר עליהם.
At Fillmore East יצא ביולי 1971 וזכה להצלחה מיידית. הוא הזניק את האחים אולמן למצעד הבילבורד והפך את חברי להקה לסופרסטארים. אלא שבמקביל להצלחה הגדולה נאבקו חברי הלהקה בהתמכרויות שונות. דוויין, ספציפית, נאבק בהתמכרויותיו כבר שנים. כינויו – סקיידוג – ניתן לו על ידי ווילסון פיקט, שלקח את ה-Dog לו זכה דוויין בשל מראו המדובלל, והוסיף לו את ה-Sky מכיוון שנהג לצאת מהאולפן תכופות כדי לעשן מריחואנה בשירותים. באוקטובר 1971 נכנסו דוויין והבסיסט ברי אוקלי למכון לגמילה מהרואין. בסופו של אותו החודש, דוויין יצא לרכב על האופנוע שלו, ולא חזר.
אודות הרוך
מותו של דוויין אירע בשיא פריצתה של להקתו, ובאופן טבעי, הכניס אותה למשבר קשה – משבר שהחריף קצת יותר משנה לאחר מכן, כשאוקלי נהרג גם הוא בתאונת אופנוע, במרחק של פחות nקילומטר מהמקום בו נהרג דוויין. אולם חברי הלהקה החליטו להמשיך הלאה, ובמרוצת שנות ה-70 הפכה הלהקה לאחת מהגדולות ביותר בארצות הברית, כולל הופעות ענק ומטוס פרטי שישנע אותה ביניהן.
במהלך ארבעת העשורים הבאים – עם סגל מתחלף של מוזיקאים, ביניהם הגיטריסט האדיר וורן היינס ודרק טראקס, אחיינו של המתופף בוץ' טראקס וגיטריסט וירטואוז בזכות עצמו – המשיכה הלהקה להקליט, לשחרר אלבומים ולהופיע, מחזקת את מעמדה המיתולוגי. אלא שלאורך כל הדרך, גם בשיא הצלחתה, ריחף מעליה אובדנו של הגאון המוזיקלי שייסד אותה – גם בדמות חיכוכים מתמידים בין חברי הלהקה שנותרו ללא מנהיגם, וגם בתוצרת המוזיקלית שלהם.
דיקי בטס, גיטריסט מופלא, אחז בנטל אחרי מותו של דוויין, נתמך בידי גרג שלקח על עצמו חלק מחובות הגיטרה בהופעות ובהקלטות של הלהקה, אך בשלב הזה, הלהקה לא תרה אחר גיטריסט מחליף. "אף אחד לא היה יכול להחליף את דוויין", סיפר הפסנתרן של הלהקה, צ'אק ליבל, "ואני חושב שזו הייתה החלטה טובה לא לצרף גיטריסט אחר שייקח את הלהקה לכיוון שונה". אבל הצליל הייחודי של אולמן - שהיה בעל טווח יוצא דופן בנגינתו, נע בקלות בין קטבים של בלוז-רוק קשוח ואגרסיבי לרגעים מרטיטים של רוך ועדינות - היה חסר, ומעולם לא שב.
ייתכן שברטרוספקטיבה, היו אלו דווקא רגעי הרוך שחרטו את שמו של אולמן. בהופעה אחת של הלהקה בפילמור איסט – לא מאלו שהוקלטו לאלבום פורץ הדרך – תמצאו דוגמה מעולה. זה מגיע שלוש דקות ו-17 שניות לתוך הביצוע של השיר Dreams, כשהלהקה מורידה את הקצב ודוויין, אפוף בטראנס של המוזיקה - הביטו בפניו, הוא על פלנטה אחרת - מלטף את המיתרים בעדינות אין קץ, מושך את התו ומפיק צליל ענוג ומהמם, ניואנס קטנטן שמדגים את מלוא אמנותו.
מי שזקוק לדוגמה ארוכה יותר מוזמן לסור ל-Blue Sky - שיר הקאנטרי המקסים שכתב דיקי בטס לאשתו, המופיע ב-Eat a Peach, אלבומה הרביעי והכפול של הלהקה, האחרון שכולל את נגינתו של דוויין (והוקדש לו, כולל בשמו שמבוסס על משפט שאמר דוויין בריאיון). רוב רובן של חמש הדקות של השיר מוקדשות לסולו גיטרה מתוק ומתגלגל, וירטואוזי לחלוטין, שחולקים ביניהם דוויין ובטס. אך מרשים ומהוקצע ככל שיהיה החלק של בטס - ודומה זו לזו ככל שתהיה נגינתם של השניים - החלק הראשון של דוויין עדיין מצליח לבלוט. כמו אמנים גדולים אחרים, לכישרונו הזוהר נלוותה מין איכות אמורפית שכזאת, משהו שקשה להגדיר במילים, אך ניתן לזהות בנקל. לפני 50 שנה בדיוק הלך לעולמו – אבל מהמעט והמופלא שהותיר אחריו, נוכל ליהנות לנצח.
