לפני כשנה הרגיש הכוכב ההוליוודי יו ג'קמן (54) צורך ללכת לטיפול פסיכולוגי - תקופת הקורונה לא הייתה פשוטה עבורו ומות אביו האהוב רק העצים את התחושות הקשות. "במולדתי, אוסטרליה, טיפול מהסוג הזה נחשב ל'ממש אמריקאי', אבל לי לפחות הטיפול עזר המון", התוודה ג'קמן, כשנפגשנו לאחרונה בפסטיבל ונציה. "כולנו צריכים רשת תמיכה רחבה, אז לפעמים צריך חבר טוב שאפשר לחלוק אתו הכול, ולפעמים צריך אדם חכם שקצת מרוחק מהסיטואציה".
באילו מובנים סייע לך הטיפול?
"בלהבין את העבר שלי ואיך העבר דרך התת מודע מעצב את צורת החשיבה שלי. בזכות הטיפול למדתי להבין באמת חלק מהדפוסים, שפשוט הייתי חוזר עליהם שוב ושוב. והכי חשוב: הטיפול סייע להבין באמת את הקשרים שיש לי עם האנשים שחשובים עבורי, מפרספקטיבה חדשה - להצליח לצעוד לרגע בנעליהם ולראות אותם יותר בבירור".
לריאיונות נוספים:
חלק מהשדים איתם התמודד ג'קמן התעוררו במהלך צילומי "הבן", תוך כדי ההתמודדות עם קשיי עידן המגפה. "במהלך עשיית הסרט היו לי מדי פעם בעיות להירדם בלילה. גם בגלל שאבא שלי מת בזמן הצילומים, וגם בגלל מצבים שהדמות שאני מגלם חווה. אני לא חושב שהודיתי בזה בזמנו, אבל היו לי קטעים שקצת התפרקתי. זו הייתה תקופה אינטנסיבית מאוד מבחינתי ואני אסיר תודה שהיה לי חבר ובמאי כמו פלוריאן זלר, שיכולתי לבטוח בו בלב שלם. גם אשתי דבורה-לי ראתה מה עובר עלי, וחששה שאתערער. היא הייתה לצידי לאורך כל התהליך ומאוד תמכה".
"הבן" – טריילר
"הבן" המבוסס על מחזה של זלר עצמו, החותם את הטרילוגיה, הכוללת את "האב" (שהפך לסרט מצליח ומוערך) ו"האם". הסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. עכשיו הוא מגיע לבתי הקולנוע בישראל וגם יוצג בפסטיבל הסרטים בערבה. ג'קמן מגלם את פיטר, עורך דין ניו יורקי מצליח ומשגשג. הוא וגרושתו קייט (לורה דרן) מודאגים ממצבו הנפשי של ניקולס, בנם המתבגר. הילד החייכן והאופטימי הפך לנער זעוף, לא מתקשר, שמרבה לשקר ונעדר מהלימודים. בניסיון להציל את המצב ולפתוח דף חדש, ניקולס הולך לטיפול פסיכולוגי וגם מחליט לעזוב את בית אימו ולעבור לגור עם אביו, שנישא בשנית. "אומנם לא ראיתי את 'הבן' בתיאטרון, אבל כן קראתי את המחזה והרגשתי כאילו התלקחה לי אש בבטן", מגלה ג'קמן. "היה לי איזה דחף עז לעשות את התפקיד של פיטר בעיבוד הקולנועי – וזו הייתה תחושה קצת מפחידה, אבל יפה. כזו שאתה מרגיש רק לעיתים נדירות כשחקן - שהתפקיד נכון לך ברגע הזה בדיוק בחיים ולכן אתה חייב לעשות אותו".
למה תחושה מפחידה?
"החלק המפחיד הוא שאתה כמובן לא בהכרח תקבל את התפקיד. וכאן עליי להתוודות: שלחתי מייל לפלוריאן ואמרתי לו שאני לא יודע אם הוא מתכנן לעשות את הסרט עם מישהו אחר, אבל אם לא, אז אשמח לשחק את תפקיד האב. פלוריאן השיב לי, ויצא לנו לדבר מעט לאחר מכן. אז כן, רדפתי אחרי התפקיד הזה ותודה לאל שפלוריאן אמר כן", פורץ ג'קמן בצחוק.
יצא לך לרדוף אחרי תפקיד נוסף בעבר?ֿ
"מעולם לא. כמובן שאם פלוריאן היה אומר לי לא, גם זה היה בסדר. הייתי שורד את הסירוב. קרוב לוודאי שהייתי עצוב על כך. המסע שהסרט הזה מזמן היה משהו שאישית הייתי מוכרח לעבור, אבל כשקראתי את המחזה, לא ידעתי למה. היום אני כבר יודע למה - הוא פתח אותי לעולם. הבנתי שבאמת אהבתי לשלוט בדברים. ואז, פלוריאן, במאי חזק שאני סומך עליו, פתח אותי וגרם לי ללכת למקומות חדשים ולעומק הלא נודע".
אחת הסיבות לחיבור העצום של ג'קמן ל"הבן" ולטלטלה שהוא חווה בצילומים היא היותו הורה. לג'קמן ורעייתו השחקנית דבורה-לי פרנס, אותה פגש בצילומי אופרת הסבון "קורלי" באמצע שנות ה-90, יש שני ילדים מאומצים – אחרי שפרנס הפילה פעמיים, הם החליטו לאמץ את אוסקר מקסימיליאן (כיום בן 22) ואת אווה אליוט, בת ה-17. "ידעתי שאני מתחבר לתפקיד מהקונפליקטים, הפחד וחוסר האונים שאתה חווה כהורה", הוא מעיד.
מה הבאת מניסיונך כהורה ל"הבן"?
"המון ענווה. ללא ספק להיות אבא זה התפקיד שהכי שומר עליי צנוע. יש שורה בסרט שאומרת: 'אהבה לא תמיד מספיקה'. כל דמות ב'הבן' אוהבת המון ועדיין חשה בשלב מסוים חוסר אונים. כי האמת היא שכדי לגדל ילד אנחנו צריכים מערכת תמיכה שלמה, יותר מרק אמא ואבא - אנחנו צריכים חברים, קהילה, מורים. יש כל כך הרבה אנשים שמשפיעים עלינו ומדריכים אותנו לאורך הדרך שהיא תהליך כואב. כל הורה יכול להתחבר לפחדים ולדאגות, שחווים פיטר וקייט –'מה לעזאזל אנחנו עושים עם הילד?'. זה קורה על בסיס כמעט יומיומי. אפילו ברמת: 'איזה כריך אני שם לילד בקופסה לארוחת הצהריים'. יש כל כך הרבה אפשרויות של מה לעשות והלוואי שמישהו היה אומר לי שההחלטות הנכונות והלא נכונות שלי יהיו שוות במספר, שזה חלק מהתהליך ושזה בסדר".
יצא גם לך לחוות דברים קשים כאב, כמו פיטר?
"אני אומנם לא חוויתי כאלו קשיים, אבל גם אני הייתי נואש לפעמים. אני גם הבנתי כמה קשה לערוך משא ומתן כשבן הזוג שלך לא מסכים איתך - מה שגם קרה הרבה. זה מסע קשוח ואחת הסיבות שרציתי לעשות את הסרט הייתה הרצון לחקור את הפגיעות הזו, שיש בכולנו כהורים וכחברים. הסרט בהחלט שינה אותי כהורה במובנים רבים".
מה למשל?
"אני חושף יותר את הצד הפגיע שלי עם הילדים שלי, ורואה את ההקלה שלהם כשזה קורה. התחלתי להיות איתם יותר פתוח בנוגע לחולשות שלי. פעם חשבתי, או שלימדו אותי, שזו מעמסה על הילדים. שאתה צריך להיות חזק, כדי שהם יוכלו להישען עליך. אבל, עכשיו, כשאני חושף חולשות ופחדים ודאגות, זה מקל עליהם ונותן להם את הרשות להודות בפחדים שלהם ולפתוח דיאלוג. זה לא תמיד קורה, ולפעמים אני מקווה שתהיה יותר פתיחות - הייתי רוצה להיכנס להם לראש כדי להבין מה קורה או על מה הם חושבים ואיך הן מרגישים.
"אני גם עושה טעויות כל הזמן ואומר לילדיי: 'וואי, ממש פקששתי פה' או 'אני מצטער על זה'. ככל שנוכל להיות פתוחים יותר - בפרט בתקופה הזו כשהילדים מנסים להפריד וליצור, בצדק, חיים משלהם - כך הם ידעו שפוחת הסיכוי שאשפוט אותם, אלא שאני פשוט שם בשבילם. איזה ציון אני נותן לגבי הביצועים שלי כהורה? לגמרי שש".
"הרגשתי כלוא בסרטי אקשן"
במרכז "הבן" ניצבים שלושה דורות של גברים במשפחה אחת, כאשר אנתוני הופקינס, כוכב "האב", מופיע כאן בתפקיד הסבא. הסרט גם מדגים כמה חוסר הבנה יש בין הדורות. "קל לחשוב: 'כשאני הייתי צעיר זה מה שאנחנו עשינו' - אבל יש המון חרדה והמון שינויים, החל מהקורונה וכלה במשבר האקלים. קראתי לאחרונה בעיתון אוסטרלי שאחד מכל ארבעה צעירים באוסטרליה שקלו לסיים את חייהם בשנה האחרונה! המון קורה בדור הזה שאולי קשה לדור שלנו להבין כי זו חוויה אחרת, וזה רק מוסיף לחוסר האונים. אני אוהב את הסצנה שפלוריאן הוסיף לסרט ולא נמצאת במחזה, בה פיטר מלמד את הבן שלו לשחות - יש שם רגע שבו הילד מפחד והאב רוצה לשחרר. המתח הזה של כמה אתה אוחז בהם וכמה אתה דוחק בהם מלווה אותך לגיל ההתבגרות ורק הופך יותר מורכב, בפרט בסוגיות של בריאות הנפש שאנחנו לא מבינים. אני מקווה שהסרט יזכיר שאסור לנו להיות חרדים לבד - שכולנו באותה הסירה ושהעניין הנפשי הוא משבר בכל פינה בעולם. אף אחד לא חסין. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שמתמודד עם הבעיות האלה. זה משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו, להבין ולהתאחד מולו".
הסרט עוסק גם בגבריות ואיך היחס אליה שונה בין הדורות.
" כשאני גדלתי, הרעיון היה שבנות הופכות לנשים מכורך הטבע אבל בנים צריך להפוך לגברים. אני שמח שהיום אנחנו מפקפקים בזה. אני למשל הבנתי כאמור שהפגיעות היא כוח על. זה דורש כוח אדיר להודות בכך, להכחיש פחד, דאגה או ספק. להיראות חזק. אני לא חושב שמדובר בשחור ולבן. גברים ונשים הם גם וגם, חזקים ואמיצים, חלשים ופגיעים. יש לנו תחושות בטן, אבל אנחנו גם הרבה פעמים מבולבלים ולא מבינים המון. ככל שאנחנו כנים יותר לגבי זה כך נוכל להשתפר ולגדול".
קריירת המשחק של ג'קמן הכריזמטי והמוכשר נמשכת קרוב לשלושים שנה, אבל כבר בגיל ההתבגרות באוסטרליה, הבמה הייתה מקום המפלט שלו. "בתיכון העלינו כל מיני מחזות ותיעלתי למשחק את כל הכאבים והזעם שלי", הוא מספר. "כששיחקתי, זה היה כאילו אני עם השבט שלי, עם האנשים הנכונים, כאילו אני בנווה מדבר. אבל רק בגיל 26, אחרי שלמדתי תקשורת באוניברסיטה, התחלתי לעשות זאת בצורה מקצועית".
ג'קמן, שגם מפליא לשיר וכיכב בלא מעט מחזמרים, זכה כמעט בכל פרס אפשרי, חוץ מאוסקר (הוא היה מועמד על "עלובי החיים"). לא תמיד הוא עשה בחירות נכונות, ואחדים מסרטיו האחרונים לא ניפצו קופות, אבל בסך הכול הוא מרוצה מהתנהלות הקריירה שלו. וזה בלי לדבר על כל הפרויקטים המבטיחים והמסקרנים שמצפים לו בעתיד הקרוב. "הייתה תקופה קצרה, ב-2003 או 2004, שחשבתי לעצמי שאני מקבל רק תפקידים בסרטי אקשן והרגשתי כלוא. אז התחלתי במודע לבחור פרויקטים שלא ישלחו מסר בנוסח: 'אני איש של סרטי אקשן' או 'אני בנאדם של מחזות זמר'. תמיד פרחתי דווקא בתוך המגוון ואני אוהב ונהנה ממנו. היום אני יותר אינטואיטיבי ופחות מתוכנן בבחירות שלי".
הדמות שהכי מזוהה עם ג'קמן היא ללא ספק לוגאן/וולברין – המוטאנט בעלי טפרי המתכת, גיבור חוברות הקומיקס של מארוול ושל סרטי "אקס-מן" ו"וולברין", בעל החושים המחודדים והיכולת להתרפא מכל פציעה. הדמות שליוותה אותו משנת 2000 ועד 2017 והופיעה בתשעה סרטים. "דמותו של לוגאן שונה ממני מאוד בדרכים שונות, וגם חיי המשפחה שלי שונים מאוד מאלו של לוגאן. הוא אדם ששונא ומפחד מאינטימיות- ומשפחה עבורו היא הדבר הנורא ביותר. הוא היה מעדיף להיות לבדו אם היה יכול. ולמרות זאת - תמיד נהניתי לשחק אותו ותמיד מצאתי את זה קשה. כל שנתיים שיחקתי את הדמות הזאת, וזאת הייתה לי תרפיה, שהפכה אותי מאושר יותר בחיי האישיים".
ב-2016 הרגיש ג'קמן שהגיעה העת להיפרד מהדמות הזאת. "ידעתי שזה הזמן הנכון לעזוב אותה", הוא אמר לי כשנפגשנו אחרי הבכורה החגיגית בפסטיבל הקולנוע ברלין של "לוגאן", סרט הפרידה, שזכה לביקורות מעולות ונחשב לאחד מסרטי גיבורי-העל הטובים של כל הזמנים. "למה בעצם בחרתי להיפרד ממנו? פשוט לא יכולתי לחשוב על דבר נוסף חדש לעשות עם הדמות. הייתי חב את זה לעצמי, למעריצים ולדמות. אבל, וולברין תמיד יהיה איתי, והמעריצים יזכירו לי אותו בכל יום - הוא חלק ממי שאני".
וכאשר כבר חשבנו שג'קמן לא ישוב לעטות את הטפרים, בספטמבר האחרון נרשמה הפתעה - שבועות אחדים אחרי הריאיון שערכתי עם ג'קמן בוונציה, חשף ראיין ריינולדס שחברו ג'קמן יחבור אליו ל"דדפול 3", ויגלם את וולברין (כדאי לציין שג'קמן סירב להצעה להופיע בסרט הראשון בסדרת "דדפול"). בסרטון שריינולדס העלה, ג'קמן חולף ברקע וריינולדס שואל אותו: 'היי, יו, רוצה לגלם את וולברין עוד פעם אחת?' וג'קמן עונה: 'כן, בטח ראיין'".
"דדפול 3" יגיע למסכים עוד שנתיים, בספטמבר 2024, ועד אז ג'קמן יככב על השטיחים האדומים של עונת הפרסים הנוכחית, בזכות הביצועים שלו ב"הבן". ההופעה העוצמתית והמרגשת שלו תסדר קרוב לוודאי הרבה מועמדויות ופרסים. ולמרות מעמדו והישגיו, לפעמים ג'קמן מתמודד עם תחושות של חוסר בטחון. "להיות אמן זו עבודה ללא הרבה ביטחון. אתה לא יודע לאיזה כיוון הקריירה הולכת, אתה לא חותם על חוזה ויודע שיש לך משרה לחמש שנים. זה קצת כמו להיות מאמן של קבוצת פוטבול. אתה לוקח על עצמך פרויקטים שונים בכל פעם וחייבת להיות לך אמונה שזה יצליח. לכן מציאת האיזון הזה בין העבודה לחיי המשפחה ולחיים האישיים חשובה במיוחד בתחום שלנו. אבל אני רואה את המסע שלי כשחקן כמשהו אישי, כמקום לצמוח וכהזדמנות. זו גם הסיבה שנכנסתי לתחום מלכתחילה - כי עניינו אותי יותר השאלות הגדולות בחיים, מאשר הרעיון הזה של הפרסום או של ההצלחה. אלה מעולם לא הניעו אותי".
