שני סרטים ישראלים בלבד התקבלו השנה לפסטיבל הקולנוע בטורונטו. שני סרטים בלבד באירוע שנחשב לגדול ולגדוש ביותר מסוגו בעולם, ואשר בעבר הציע במה נרחבת לתוצרת קולנוע כחול-לבן, ממנה נהנו יוצרי ארצנו. בשנים האחרונות היו חילופים בצוות המארגנים, ומה שהסתמן תחילה כמעין סטיית תקן, הפך למגמה כשסרטים פלסטינים מקבלים עדיפות על אלה הישראלים. כך למשל, אבי נשר, שהיה בן בית בטורונטו ושכל סרטיו האחרונים ערכו את הבכורות שלהם שם, מצא עצמו אשתקד מחוץ לפסטיבל עם "תמונת הנצחון", בעוד שמנגד קודמו סרטיהם של האני אבו-אסעד ("סלון הודא") ומוחמד דיאב המצרי ("אמירה") שעסקו בחוויה הפלסטינית, וכן "פארחה" הזוועתי והנצלני של דורין סלאם הירדנית, אשר הציג חיילי צה"ל במלחמת השחרור כשהם טובחים במשפחת פליטים ומותירים תינוק בן יומו לגווע ברעב בשטח במקום לבזבז תחמושת.
השנה הוזמנו לטורונטו שני סרטים פלסטינים - "סוף שבוע בעזה" של באסיל חליל ו"דגל" של פיראס חורי. היוצריהם מזדהים ככאלה על אף היותם אזרחים ישראלים, ולמרות שצולמו בשטח המדינה. ולמרות זאת, ככל שמדובר בקולנוע כחול-לבן, שני סרטים בלבד התקבלו לתוכנית: "טעם התפוחים אדום" של איהאב טרבייה, ו"ולריה מתחתנת" של מיכל ויניק. ובשני המקרים, הם בקושי דוברי עברית.
"ולריה מתחתנת" שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה היוקרתי, וממשיך מיד לצפון אמריקה למעמד מכובד נוסף בטורונטו, נישא בוודאי על זיקתו לאוקראינה, האומה המועדפת על הקהילה הבינלאומית בימים אלה. שתיים מהדמויות הראשיות בסרט הצנוע והיפה הזה הן יוצאות המדינה שמגיעות לישראל בנסיבות בעייתיות - ככלות להשכיר. על אף שההפקה הזאת צנועה, כמעט קאמרית, ומתחוללת רוב רובה בלוקיישן אחד ובהשתתפות ארבע דמויות, ויניק הצליחה לכתוב תסריט עם דיאלוגים טעונים שחומקים מהתבניות המצופות ומתגבשים לדרמה מאתגרת, מכבידה לעתים, אבל לפעמים אפילו משעשעת. במהלך הצפייה מתגנבת התחושה המוכרת והזכורה לטוב מהקולנוע הרוסי, ולא רק בגלל השפה. ויניק אימצה את התסבוכות המוסריות שמניעות את יצירותיו של אנדריי זוויאגינצב ואחרים, על פי מורשת דוסטוייבסקי ו"החטא ועונשו", והיא טווה מהמצפון שלנו ושל הדמויות סוודרים להחפצה שנפרמים אט-אט ומותירים את כל ארבעת הדמויות חשופות וברות-הזדהות.
כפי שמעיד שמו של הסרט, עלילתו סובבת סביב חתונה הצפויה של ולריה (דשה טבורונוביץ'), צעירה אוקראינית שהגיעה ארצה בהזמנת אחותה כריסטינה (לנה פרייפלד) ובעלה מיכאל (יעקב זדה דניאל). השניים נישאו וחיים בזוגיות מכבדת אך נטולת-אהבה כבר ארבע שנים, והם מייעדים לוולריה החיננית מסלול חיים דומה, שכולל חתונה עם איתן, גבר מקומי ביישן ותמים (אברהם שלום לוי). לכאורה מדובר באירוע משמח. מעבר לטקס החתונה, השידוך הזה אולי מאולץ אבל לא כפוי, והוא פותח צוהר לתקווה לחיים חדשים בישראל, הרחק מהמולדת קשת-היום (הסרט צולם לפני המתקפה הרוסית על אוקראינה וזו כלל לא מוזכרת). אבל מה לעשות שאין אהבה, ו-ולריה לא מוכנה להתפשר על חיים כאלה? מפה והלאה הדרמה עולה הילוך כשכל אחת מהדמויות מושכת את ההזדהות שלנו ומעוררת אמפתיה למצבה, אבל לא על חשבון האחרת.
ויניק נעה בזהירות ובתחכום בין הרבה מוקשים נפיצים כשמדובר בנושא שמשיק לסחר בנשים. למרות היותה במאית אישה, היא מקפידה על איזון במשקל שהיא נותנת לכל הדמויות - נשים וגברים, בלי סיווג מתבקש של טובים ורעים. למעשה, הדמות הטראגית ביותר פה היא של איתן, החתן המיועד. ולריה היא אולי התקווה היחידה שלו לחיי זוגיות, כפי שהוא ההזדמנות שלה לחיי רווחה ושגשוג. יש לו לב טוב, והוא מתרסק לחתיכות. הוא רוצה אותה, כאילו הייתה צעצוע. לא כי הוא רכש את הזכויות עליה, לא כי הוא מחפיץ אותה, פשוט כי הוא ילד מגודל. תמים, ביישן, ודחוי. איך אפשר לכעוס עליו באמת? ויניק מזהה את זה והודפת אצבעות מאשימות שהיינו רוצים להפנות אליו באופן טבעי כנבל נצלני. היא עושה מזה מטעמים, חמוצים, מתקתקים, לפעמים מרים, ולא תמיד קלים לעיכול. בכל מקרה יש פה מגוון של טעמים, ולכל אחד יש משקל ומקום בבורשט שבישלה לנו הבמאית, לא לפי המתכון הרגיל.
ואם בטעמים עסקינן, אז מסתבר ש"טעם התפוחים אדום", והוא מפיץ ניחוחות של מיסטיקה דרוזית מרמת הגולן שהביא איתו למסך בן המקום איהאב טרבייה. הבמאי הדרוזי שמזדהה כסורי נודע בעבר כיוצר דוקו שאף עבד בשעתו במחלקת התיעוד של ארגון בצלם. אולם במקרה זה מדובר בדרמה עלילתית שמשלבת בין הקשרים המשפחתיים הפרטיים של הדמויות, המצב הפוליטי המשתנה מעבר לגבול עם סוריה על רקע מלחמת האזרחים, וגם קודש הקודשים של האמונה הדרוזית - גלגול נשמות.
הסרט נפתח בסצנה המתרחשת בתוך חדר תפילה דרוזית - מהלך שהוא כמעט פרובוקטיבי במהותו בהתחשב בנטייה של המאמינים לסודיות דתית. אמא צעירה נדרשת לעצת המנהיגים המקומיים, לאחר שמסתבר כי נשמת בנה היא גלגול של גבר שמת בשדה הקרב כמורד בשלטון בשאר אסד. כנציג של הקהילה המזדהה עם הנשיא הסורי, שייח' כאמל (מכרם חורי) מורה לה לעזוב את הכפר. זהו מהלך עלילתי מבריק שמסמל באמצעים מיסטיים את משבר הזהות של תושבי הגולן הדרוזים על רקע מלחמת האזרחים בסוריה, אליה הם נוהים ממקום מושבם בישראל. כבר בשלב זה אנחנו מבינים את התסבוכת של הדרוזים משני צדי הגבול. מי חי בישראל ומי בסוריה? מי תומך באסד ומי מתנגד לו? ואיך מתמודדת החברה המסורתית, השמרנית והאדוקה עם השינויים התכופים סביבה? שייח כאמל פותר את האתגר הראשון באמצעות גירוש, אבל זו רק ההתחלה: המלחמה בסוריה גובה הרוגים רבים, ונשמות שאינן זקוקות לדרכון או תעודת מעבר עלולות להתגלגל מחדש מהצד השני של הגבול.
אי-הוודאות שמתחוללת במרחב המיסטי בין המתים לנולדים הוא אתגר אחד, אבל כאמל מוצא את עצמו באתגר אחר מן המציאות, כשאחיו מוסטפה (טאריק קופטי שהלך לעולמו מוקדם יותר השנה, מדובר בסרטו האחרון וטרבייה הקדיש אותו לו) שאותו לא ראה עשרות שנים מופיע פתאום על מפתן ביתו כשהוא פצוע. האח, שנעלם בזמנו בנסיבות מסתוריות, עזב לסוריה אחרי כיבוש הגולן ב-1967. כעת הוא נרדף על ידי השלטונות ונאלץ לחזור לישראל ולחפש הגנה אצל אחיו, שמסתייג ממנו. החזרה נשמרת בסוד, אבל בניגוד לעניינים של פולחן דתי, השמועות יוצאות החוצה ומטלטלות את תושבי הכפר הוותיקים, ובראשם דאוד (סוהיל חדד) שיש לו חשבון אישי עם הפליט ששב הביתה. כך מתפתח לו מותחן טעון על רקע אישי, וכל זאת על רקע ההתרחשויות הצבאיות והמדיניות מעבר לגבול.
"טעם התפוחים אדום" מצטרף למורשת לא ענפה במיוחד של יוצרים דרוזים המבטאים את משברי הזהות בקהילות שלהם, ואף בפער האידיאולוגי בין דרוזים מהגליל כמו עדי עדואן מדליית אל-כרמל שתיאר ב"ערבאני" (2013) מתחים משפחתיים בין דוריים, אל מול דרוזים מהגולן כמו טרבייה, וגם אמיר פאחר אל-דין שסרטו "הזר" (2021), היה הנציג הפלסטיני לאוסקר השנה. יש להדגיש כי בשני המקרים האחרונים, למרות שהיוצרים מבהירים שהם רואים בגולן כשטח כבוש, חיילי צה"ל מוצגים בהגינות כבני אנוש במדים.
