כבר ארבעה עשורים שתנועת ש"ס היא חלק מההוויה שלנו. חלק בלתי-נפרד מהפוליטיקה המקומית והתקשורת המהדהדת אותה, אבל נפרדת מאוד מהחברה הישראלית בכללותה ומבודדת במערכת חינוך משלה. מאז פריצתה המטאורית באייטיז כתנועת מחאה חברתית בהשראת הרב עובדיה יוסף, התגבשה ש"ס כמפלגה לכל דבר, ולכל אורך השנים נותרה תמיד בקדמת הבמה הציבורית. וכמעט תמיד קרובה לממשלה ולתקציביה. במיני-סדרה התיעודית שלהם "שאגת ש"ס" (המשודרת בימים אלו ב-HOT8), סוקרים קובי פרג' ומוריס בן-מיור את הגלגולים השונים שעברה התנועה מאז ייסודה, דרך עלייתו ונפילתו ועלייתו המחודשת של מנהיגה אריה דרעי, ועד למעמדה הנוכחי כמפלגת שלטון עם מינוי של קבע בקואליציות נתניהו השונות. "עברנו תהליך עם ש"ס", אומרים היוצרים בראיון ל-ynet, "חייבים לאהוב את הגיבור כדי להבין את מניעיו ולהיות מסוגלים לבקר אותו בסוף. לא באנו להיכנס בהם. הביקורת שלנו היא שהם הובילו את עצמם לפינה שהיא לא בריאה להם ולציבור שלהם".
מתוך "שאגת ש"ס"
(באדיבות HOT8)
"שאגת ש"ס" היא ביטוי של תפנית ביצירה המשותפת של פרג' ובן-מיור שעסקו בעבר בעיקר בביוגרפיות דוקומנטריות (יוסי בנאי ושושנה דמארי) ומעולם לא פנו למגרש הפוליטי דרך סרטיהם. "אנחנו לא אנשים שחיים ונושמים פוליטיקה. זה שדה חדש לחלוטין עבורנו", מודה בן-מיור. דווקא בגלל שהשניים לא מוכרים כקולנוענים פוליטיים, עולה השאלה מדוע החליטו ליזום את הפרויקט התיעודי הנרחב הזה על ש"ס, ובעיתוי הנוכחי דווקא. "אין תקופה שש"ס יותר רלוונטית מתקופה אחרת. אין זמן יותר מתאים מזמן אחר. הרבה נכתב על התנועה אבל כמעט ולא נוצרו תכנים תיעודיים מעמיקים בקולנוע ובטלוויזיה. כדוקומנטריסטים הגענו לנושא בורים לחלוטין ורק אז התעוררה הסקרנות, ולמדנו תוך כדי החפירה פנימה".
פרג' מוסיף: "אנחנו סוכני זיכרון. תשאלו בן אדם ממוצע בן 35 בדיזנגוף מה זה ש"ס, והוא יגיד לך אריה דרעי או הרב עובדיה. זה הכול תלוי מידע עכשווי. הוא לא יודע שזה סטארט-אפ שנוצר יש מאין. האתגר היה לתת את כל ההקשרים העמוקים. בעבר עשינו סרטים על אנשים מתים וניהלנו מולם צוואות דמיוניות, אבל היה פה מהלך שהיה נורא טבעי בסופו של דבר. כדי להביא אמירה אמיתית, ולא סיסמה, היינו צריכים להניח את הסנטימנט בפרק הראשון עם כל המשקעים ולעשות לזה רומנטיזציה. להשתמש בכל הכלים של הקיפוח ולהזכיר למי שהוא מתחת לגיל 40 מה היה פה. כדי להרחיב את הנושא, הבאנו גלריה מגוונת של אנשים כדי שיהיו כל מיני נקודות מבט. אני התאהבתי בחלק מהאנשים האלה. אורחות החיים שלהם הכי רחוקים משלי, אבל התאהבתי בחן ובקסם שלהם ובצורת החשיבה".
5 צפייה בגלריה
"היינו צריכים להשתמש בכל הכלים של הקיפוח ולהזכיר למי שהוא מתחת לגיל 40 מה היה פה". מתוך "שאגת ש"ס"
(צילום: רועי פרג)
בן-מיור ופרג' מספרים על חיבתם לדור המייסדים, בהם שלמה דיין ונסים זאב, שמתראיינים לסרט. הם מספרים כי בחדר העריכה הם כינו את הפעילים שהגיעו משום מקום למרכז הבמה הפוליטית כ"אחים בלוז". החיבה הזאת ניכרת גם על המסך במהלך הפרקים הראשונים הכמעט-נוסטלגיים שמגוללים את נסיבות הקמתה של התנועה מתוך התנגדות לקיפוח העדתי ותחת המטרייה התורנית של הרב עובדיה יוסף שאיחד את הציבור הספרדי המסורתי יחדיו נגד הממסד החילוני, שנתפס לרוב כאשכנזי. עם זאת, שני היוצרים מזהים כי תחת הנהגתו של אריה דרעי הצעיר והכריזמטי, התנועה הפכה למפלגה פוליטית מגזרית שמטרתה העיקרית היא לשמר את עצמה ככוח פוליטי ואת הקהילה שהיא מייצגת כציבור שבוי - שבוי בקונספציה הרוחנית והאידיאולוגית, ולא פחות מכך במשאבים הכספיים הייחודיים שהיא מזרימה אליו. כל זאת תוך בידודו מהחברה הישראלית, התעסוקה, וצה"ל.
"זה מצב של דת מול מדינה, וכשזה המצב ואתה בצד שלהם, אין לך ברירה אלא לנהוג כמו שהם נוהגים", מסביר בן-מיור, "מה שטרגי בסיפור שלהם, הוא שבתחילת דרכם הם כן היו קשורים לציבור הכללי בישראל. הם כן שרתו בצבא, ועבדו, והיו חלק מהרעיון הציוני. הדת פשוט גרמה להם להפנות עורף לכל זה. לא לקחת בזה חלק, ולהתכנס באקס-טריטוריה. זה עצוב מאוד בעיניי. צריך להבין שאם מחר ש"ס מוצאת את עצמה באופוזיציה מבחינתה זה קטסטרופה. זה ניתוק מצינורות החמצן שלה ושל הציבור שלהם. ולכן הם יעשו מה שאפשר כדי לשמר את מעמדם בכל קואליציה".
"יש להם מחויבויות לציבור כמו 'חוק הרבנים', כי הרי זה הדבר הכי חשוב בשעת מלחמה", אומר פרג' ומצביע על דרעי כמי שסחף את התנועה למחוזות של הפוליטיקה הצרה. "הסתירה היא שההנהגה הרוחנית קוראת לעזוב את הארץ אם מגייסים, והמנהיג לא יוצא נגד זה. הוא יושב בקבינט בזמן מלחמה ולא מגיב בכלל. זה נשף מסכות שרק בן אדם מנוסה כמוהו יכול לתמרן את המערכת ואת הציבור. החברה הישראלית מתחלקת בין אלה שחושבים שאריה דרעי הוא המנהיג המזרחי הכי חשוב בתולדות המדינה שבנה הכי הרבה מקוואות ובתי כנסת, ומנגד מזרחים שחושבים שהוא עשה הכי הרבה נזק לעדות המזרח, נזק בלתי הפיך. בציבור שלו יש לו מעמד של מלך. כך דת בנויה, היררכית או מנורכית אם תרצה. יש הנהגה מאוד ברורה שהולכת ומתחזקת, וזה העולם הישן".
"פוליטיקת זהויות זו פריבילגיה שאין לנו יותר כעם"
לכאורה אין הרבה דברים שמחברים בין מנהיגי תנועת ש"ס בישראל לפרוגרסיבים האמריקנים. אלו דתיים שמזוהים עם הימין, ואלו רואים עצמם כפעילי שמאל יפי נפש וכממשיכיה של מהפכת זכויות האדם בארצות הברית. הפערים האידיאולוגיים אדירים, אבל אפשר לזהות נקודת השקה אחת שמחברת ביניהם ונוגעת לתחושת הקיפוח של החלש, והשאיפה לפצות עליה באמצעות כוח פוליטי ותקשורתי. בקמפוסים של הרווארד וקולומביה נהוג לכנות את התופעה כ-WOKE, ואילו בישיבות אוהל יוסף בבני ברק ומאור התורה בירושלים נהוג לכנותה "השד העדתי". הסנטימנט הזה אף צבר תאוצה בתחילת שנות ה-90 על רקע העלייה מברית המועצות, שהתקבלה בתגובות קשות מצד רבים מבין תומכי ש"ס, שהתכחשו לזיקתם של העולים החדשים "הלבנים" ליהדות ולמדינת ישראל, והתלוננו כי הם זוכים לזכויות-יתר על חשבונם.
בן-מיור מאבחן כי גם אם הייתה בתחילת הדרך הצדקה לגרסה הש"סניקית של התכנסות מגזרית לפי מפתח של מוצא וצבע עור, לאורך השנים הנהגת המפלגה אימצה את פוליטיקת הזהויות כאמצעי לשימור כוחה השלטוני: "בגלל המשחק שלהם בפוליטיקת הזהויות, הם הכניסו את עצמם לאיזשהו גטו. אני לא חושב שפוליטיקת הזהויות זה משהו טוב, בטח לא היום. ייתכן שבשנות ה-80 כשהם נוסדו, זה היה משחק הכרחי עבורם. אבל באיזשהו שלב הם היו צריכים להתנתק מזה ולהתחבר לכלל הציבור הישראלי. פוליטיקת זהויות זו פריבילגיה שאין לנו יותר כעם. זה דבר הרסני מאוד. אין לי פתרונות, אבל אני מקווה שנשכיל להיפטר מהדבר הזה".
אתם מספרים בסדרה את הטלטלה בחברה הישראלית על רקע עליית ש"ס. בניגוד לפנתרים השחורים שנותרו בשוליים, זו התנועה הפוליטית הראשונה שהתיימרה לייצג מגזר מזוהה אתנית וזכתה להצלחה.
"הם עשו דבר מאוד מעניין עם הסיסמה 'מחזירים עטרה ליושנה', שפונה לתודעה קולקטיבית. בתחילת הדרך כשהם הפיצו את הסלוגן אבל לא ידעו באמת לאיזו תודעה קולקטיבית הם מדברים", מסביר בן-מיור, "לא כל עדות המזרח הגיעו מצפון אפריקה. רבים מהם מעיראק, מסוריה, מתימן ומקומות אחרים. והם השכילו לפנות ליישות הלבנטינית המזרחית המדומיינת באותה תקופה. הם אמרו לעצמם שיש פה ציבור גדול של מסורתיים שהם לאו דווקא חרדים, שמשמרים את המסורת מבית אבא, הולכים לבית כנסת ומדליקים נרות שבת. אבל כולם סובלים מאותו דיכוי של השבט הלבן והציבור הכללי בישראל. נפנה אליהם עם הסיסמה הזאת ונבטיח להם זקיפות קומה, ואיזשהי נראות. שום קופירייטר לא היה מנסה למכור מוצר חדש עם המילה 'ישן' בתוכו, וזה טריק שיווקי שעובד עד היום, הם עדיין משתמשים בזה".
על פי פרג', ש"ס אימצה את הצונאמי הסוציו-פוליטי שהביא לליכוד את המהפך ב-1977 והם צפו למעלה שנים ספורות לאחר מכן כאלטרנטיבה לציבור הבוחרים המזרחי אחרי פרישת מנחם בגין ב-1983. "דרעי זיהה את הנחשול הזה, שכלל אנשים כמו סבא שלי, עיראקים שהולכים לבית הכנסת ועושים קידוש. כשאין אלטרנטיבה הם הדגישו את הסמן היהודי, המזרחי. והם שיחקו את המשחק הסקטוריאלי הזה של לפנות לעניים ולשקופים. יש פה מלכוד, כי מתוך המנגנון הראשוני התיאבון גדל. היום זה ציבור מאוד גדול ומאוד משפיע. היום אחד מכל עשרה חברי כנסת הוא מש"ס, והם מנהלים את המדינה בסופו של דבר. למרות זאת, הם לא באמת מאמצים את הקודים שלנו כחברה, או מנסים לעשות איזשהו שינוי תפיסתי. לא בשוק העבודה, לא בצבא. האם הם בונים על השקוף כי הם רוצים לשפר את מצבו הסוציואקונומי או כי הם רוצים אותו אצלם? זו שאלה".
5 צפייה בגלריה
"האם הם בונים על השקוף כי הם רוצים לשפר את מצבו הסוציואקונומי או כי הם רוצים אותו אצלם? זו שאלה". קובי פרג'
(צילום: דניאל שריף)
בן-מיור: "האם הם רוצים לתחזק את הבורות והעוני כדי לשמור על ההמונים אצלם? אין לי תשובה. אם אני צריך לנחש, אני לא חושב שזה ציני עד כדי כך. זה פשוט נובע מהפחד שלהם מחילון וגם כי הם לא רואים את עצמם כחלק ממנגנון של חברה מודרנית. הם רוצים להחזיר עטרה ליושנה ולחיות קיום של פעם. זו מבחינתם הצלחה. הציבור החרדי כולו נסמך על חסדי האל ועל גמ"חים ומנגנונים שמקיימים אותם. אלו חיים של עוני. מצד שני, הם מפחדים משינוי וזה הפחד הכי גדול שלהם היום - יציאה בשאלה וחילון, והם אומרים את זה".
אתם מתארים בסדרה איך ראשי ש"ס חוששים מהפיתויים שמציעה החברה הליברלית לצעירים המזרחים, אבל התגובה הרגשית הקשה ותחושת הקיפוח נובעת דווקא מיחסי האהבה/שנאה שלהם עם הליטאים החרדים שנוהגים בהם בהתנשאות על רקע גזעני.
פרג': "גם היום כשיש להם כל כך הרבה כוח, אפשר לזהות בהם את רגש הנחיתות הזה, כמו קעקוע. לא מולנו החילונים, אלא מול הליטאים. כי הם המצאה שתפסה חזק מאוד, ויש לה את מקור גאוותה. אבל יש עליהם צל גדול של החרדיות הליטאית. זו גזענות לשמה. הם רואים בהם ממש תת-תרבות. ומה שטרגי זה שזה חוזר על עצמו ואנחנו מכירים את הדיווחים בכל פתיחת שנת לימודים בבית שמש, וזה קורה למרות שהם מפלגת שלטון כבר ארבעים שנה".
בן-מיור: "הליטאים לא ספרו אותם בכלל וראו בהם 'אחרים', כמעט משוקצים. זה העלבון העמוק ביותר כי הוא בא מאנשים מאמינים שלא סופרים את האמונה שלך או רואים בך תלמיד חכם. ההתייחסות לנישואי תערובת למשל בין מזרחים לאשכנזים זו ממש גזענות טהורה. והפרדוקס הכי גדול זה שבסוף הם עצמם הופכים להיות ליטאים לכל דבר. פניהם נשואות לזרם הליטאי".
5 צפייה בגלריה
"ההתייחסות לנישואי תערובת למשל בין מזרחים לאשכנזים זו ממש גזענות טהורה". מוריס בן-מיור
(צילום: דניאל שריף)
ואכן ב"שאגת ש"ס" מתגבשת תמונה של קרע סמוי בתוך התמונה כשמי שנחשבים לאליטות שלה פונים לחינוך החרדי הליטאי, אל מול נשירה אדירה של שבאבניקים שנחלצים מהאכסנייה האידיאולוגית והחינוכית של ש"ס, ומאבדים קשר עם הקהילה. רבים מהם מרחיקים לכת עם פנייה חדה לעבר הימין הקיצוני, מה שתורם בין השאר למתיחות בין איתמר בן גביר לדרעי בתוך הקואליציה הנוכחית.
"בן גביר מתחזק עם ש"ס או בלי ש"ס, אבל הנתון המדהים הוא שיש בסביבות 25 אחוז נשירה מהמערכת של ש"ס, ויש לגבי זה הכחשה גדולה. מה זה נוער נושר? זה נוער שיוצא מהמטרייה של ש"ס. לאן הם הולכים? יכול להיות שהראשון שקולט אותם זה בן גביר. זה פחד שהוא הגיוני, והוא מתחיל בתוך העולם השבאבניקי", מסביר פרג', אבל מזכיר כי כפוליטיקאי משופשף, דרעי מתאים עצמו גם לשינויים הללו: "הכול נגוע באינטרסים. אריה הצליח לצופף רבנים ספרדים, כולל אלו שנחשבים למתנגדיו, בגלל שהם טעמו את טעמה של האופוזיציה. זו הייתה הפתעה גדולה שהם הצליחו לשמר את כוחם בבחירות האחרונות".
אפשר לשער שהקשר הקרוב בין דרעי לנתניהו שעליו אתם מדברים בסדרה תורם להצלחה הזאת.
בן-מיור: "טיב הקשר בין דרעי לביבי שווה סדרה בפני עצמה שאני לא מתכוון לעשות. זה משהו חידתי מאוד. פוליטיקה זה תחום מאוד אמוציונלי. יכול להיות שיש שם אהבה אמיתית ומשיכה אמיתית. יש טענה שאנחנו מעלים בסדרה, שכל מה שביבי עושה היום הוא למד מדרעי. הם זיהו אחד אצל השני קווי דמיון וראיית עולם דומה, וגם אינטרס".
מתוך "שאגת ש"ס"
(באדיבות HOT8 )
פרג': "אני חושב שזה מצטמצם לאמירה שהיום ש"ס זה ליכוד עם כיפה שחורה. הציבור שלהם נמצא בצד הימני של המפה. כבר עשור שאין את הכתפיים הרחבות שהיו לרב עובדיה שהיה נכון לעשות שינויים ולעבור מצד לצד. כשאתה מסתובב בהר נוף אתה מבין את זה. ויש הרבה כאלה, כולל דודים שלי, שחושבים שזה חזק מאיתנו".
אבל אתם טוענים בסדרה שהציבור החילוני הליברלי בישראל פספס הזדמנות אדירה של חיבור עם ש"ס, ומזכירים לנו כיצד אהוד ברק צירף אותם לקואליציה שלו ב-1999 למרות קריאות "רק לא ש"ס" של קהל בוחריו. אולי הראייה של ש"ס כגשר לציבור המזרחי הייתה מאז ומתמיד פנטזיה של השמאל, שלא יכולה באמת להתממש.
פרג': "הייתה מערכת יחסים מאוד ייחודית בין הרב עובדיה לרבין, ממש הערצה והערכה הדדית שלא הייתה עם אף אחד אחר. היה בסיס אמון שנוצר על סמך ההיכרות והכנות שהם חלקו. בנקודת הזמן של אוסלו, אנשים רצו להאמין ולקחו אותם לשם. אלו היו הפסיקות שלו. יש כאלה כמו יעקב יוסף, הבן הבכור של עובדיה שהוא איש ימין קיצוני, או נסים זאב, שיגידו לך שש"ס תמיד הייתה תנועת ימין. הרב עובדיה היה יכול לסחוף את הציבור הזה בכיוונים אחרים ולעשות שינויים. אתה רואה את הקהל הזה שאומר מה שיגיד לנו הרב עובדיה, נלך אחריו. אין דמות כזאת בציבור הזה כעת. יש רבנים צעירים והם מתעסקים בדת ומשאירים את הפוליטיקה לפוליטיקאים ושם הכספים הקואליציוניים".
לצד מרואיינים רבים מתוך תנועת ש"ס בהם שלמה דיין ושלמה בניזרי, כאלה שנפלטו ממנה כמו אלי ישי, חיים אמסלם ועדינה בר-שלום (בתו של עובדיה יוסף), וכאלה שליוו אותה מבחוץ כפרשנים וכחוקרים כמו סמי שלום שטרית ועופר שלח, בולט אריה דרעי כנוכח נפקד. על כל מעלותיו כאדם פיקח וכריזמטי, הוא מתואר כמי שהביא להשחתתה של המפלגה ככוח פוליטי ציני, רב-עוצמה שמונע מתאוות בצע על רקע מגזרי ואישי. "ניסינו לדבר עם דרעי, אבל סורבנו מאוד מהר. אמרו לנו שיש תנאים. כיוצרים אנחנו כאמור יודעים לספר סיפורים של אנשים מתים. אז אין לנו בעיה. הוא איש מתועד, וזה דווקא יתרון שהוא לא מתראיין. לעבוד מהאין הופך את התיאור של הדמות שלו ליותר מעניין. הוא התראיין הרבה. הוא בוחר אצל מי ואיפה להיות", אומר פרג'.
5 צפייה בגלריה
"ההנהגה הנוכחית הלוואי שנהיה כבר אחריה, וזה כולל את אריה דרעי". אריה דרעי
(צילום: אלכס קולמויסקי)
"זה מעניין שכולם בתקשורת רואים בו מדינאי אחראי. גם היום אומרים שטוב שיש אותו בקבינט. נשאלת השאלה, איפה עובר הקו. האדם חזר לכיסא שלו וזה משהו שכל בר-דעת יודע שלא אמור להתקיים, אבל הנה - זה קורה. השמאל מאוד אהב את אריה דרעי. זה שהוא הופיע על השער של 'העולם הזה' כאיש השנה בפוליטיקה הישראלית. זה הפתיע אותי מאוד. וגם עכשיו רואים כך בשמאל את משה ארבל שמאוד מזכיר את דרעי של פעם. מתון ופרגמטי. יש דור שצריך להתפנות מכל המפלגות. ההנהגה הנוכחית הלוואי שנהיה כבר אחריה, וזה כולל את אריה דרעי".
