היום הראשון של 2022 היה אמור להיות מאוד מרגש עבור השחקנית והבמאית שרה פון שוורצה. היא התחילה בדיוק חזרות למחזה שתמיד רצתה לעשות; "תמונות מהוצאה להורג" של הווארד בארקר. העיבוד שעשתה לו והעבודה עם סטודנטים למשחק מילאו אותה התרגשות. אחרי שהרגישה שהקורונה איתגרה את שפיותה, היא בעיקר שמחה שוב ליצור על הבמה. אבל אז, קצת אחרי שהחזרות התחילו, פון שוורצה התמוטטה בחדר החזרות. "צנחתי באמצע המשפט", היא נזכרת.
הרגשת משהו חריג לפני?
"הייתי מלאת התרגשות באותם ימים. ולכן אולי לא שמתי לב לסימנים מקדימים. פעם אחת שכחתי את הרכב דלוק ויצאתי לחזרה. הראייה שלי קצת השתבשה. הפוקוס שלי השתנה. היום אני יודעת שזה סימן שמשהו קורה במוח, אבל אז לא חשבתי בכלל בכיוון. היו כל מיני שינויים פיזיים – סוכר, כולסטרול – אבל הייתי בטוחה שהכול חלק מהתופעות של גיל המעבר. אמרתי, לכולן יש גלי חום. לי יש דברים מיוחדים. באותו בוקר הרגשתי משהו שאני מרגישה כבר שנים – קצב לב קצת שונה, אבל לא משהו שחשבתי עליו יותר מדי".
מה קרה אחרי שהתעוררת?
"בהתעלפות חוויתי סוג של חוויה מיסטית. הייתי במקום לבן שבו לא הייתי שרה, אלא חלק ממשהו שהוא כאילו לבן, אבל יש בו גם נופים, ואין בו זמן ואין בו טוב ורע. היה משהו נקי מאוד. שלווה אינסופית. אני אומרת את זה באי-נעימות, כי בסוף רק איבדתי הכרה לכמה שניות, אבל מבחינתי כל הדבר הזה נמשך הרבה זמן.
"הופתעתי מאוד לחזור לחדר החזרות. כשהתעוררתי, שמעתי את אחד השחקנים קורא לי: 'שרה'. ראיתי רצפה שחורה. לקח לי רגע להבין איפה אני. לא הבנתי למה החזירו אותי דווקא לכאן. דווקא לחדר החזרות. מהר מאוד התעשתי. ראיתי את כל הסטודנטים מסביבי מבוהלים ואבודים. הבנתי שמהנפילה נפצעתי בגבה. היא נחתכה לגמרי. אבל היה לי חשוב להרגיע את כולם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
משם המשיכה לאיכילוב. "עוד לא הבנתי למה התעלפתי בכלל. חשבתי שאולי יש לי משהו בלב שאני לא בדיוק מבינה. באמבולנס הפרמדיקית ניסתה לדובב אותי. רצתה לשמור אותי ערנית. הציעה שנעשה סלפי. אמרתי: 'אולי נחכה עם זה קצת'. בוא, גם לא קלטתי את גודל המאורע. הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. זו תחושה נורא חסרת אונים כי אני תופסת מעצמי בן אדם חזק פיזית. אני יכולה לשחק עם שבר ברגל. אני לא עושה סטופ בקלות. לא הבנתי את גודל הדרמה אבל הבנתי שמשהו קרה. היה לי שמץ של תחושה שהחיים כמו שאני מכירה אותם השתנו. שיש לפני ויש אחרי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בניסיון להמשיך הלאה, היא חזרה די מהר לחדר החזרות, אבל הבינה שהיא לא מסוגלת להמשיך כרגיל. בן זוגה, איתמר, הוקפץ לסיים את ההפקה. "הייתי שם אבל לא הייתי במצב. הייתי נוכחת בחזרות אבל לא יכולתי לזוז הרבה. ידעתי שיש לי זעזוע מוח, אבל במיון באיכילוב לא עשו כלום. גם לא סי-טי במוח. רק תפרו אותי".
יומיים אחרי ההתעלפות המסתורית קבעה תור לקרדיולוג. היא הייתה בטוחה שבדיקות הלב ישפכו אור על מצב בריאותה, אבל הבדיקות יצאו תקינות, ומשם נשלחה לנוירולוג ולבדיקת סי-טי מוח. "מהרגע הזה שמתי את כל הרגל על הברקס", היא אומרת. "עם מוח לא מתעסקים".
מהר מאוד התבררה הדיאגנוזה: פון שוורצה מסתובבת עם מפרצת בעורק הראשי במוח - מפרצת שלא דיממה אבל סיכנה את חייה. היא הבינה מיד: אם לא הייתה מאבדת את ההכרה באותו יום, אולי לא הייתה מגלה כלל. "אלוהים אהב אותי ונתן לי לגלות את זה לפני דימום ולא אחרי, אבל ברגע הראשון, גם כשהתברר שיש לי מפרצת, לא הבנתי מה זה בדיוק אומר".
מה זה כן גרם לך להרגיש?
"פאק, מישהו עוצר את הרכבת הדוהרת. מגיל 20 אני רכבת דוהרת. תמיד שאלתי את עצמי מה יקרה כשיעצרו את הרכבת הדוהרת. בשלב הראשון הקורונה עצרה אותה. עם המפרצת זו הייתה עצירה שנייה וכן, שאלתי את עצמי למה זה מגיע לי".
פון שוורצה, 53, עומדת באחת התקופות העמוסות בחייה. היא משחקת בתיאטרון הקאמרי ערב-ערב. בימים אלה אפשר לראות אותה בהצגות "רומיאו ואמא", "הבן", והחל מהשבוע היא חולקת את התפקיד הראשי ב"בואו נפתח את זה" עם עירית קפלן.
הקורונה הכריחה אותה לעצור את הספרינט, אבל לא לנוח. בין הסגרים ביימה בזום את המונודרמה "יהודי לגמרי נורמלי" בגרמניה. "רק בשבוע שלפני ההצגה נסעתי לשם, העמדנו תאורה ועלינו לבמה". בין לבין הספיקה להצטלם לשתי סדרות – "ילדות סכסכניות", בתפקיד אמה של מיה לנדסמן, ולעונה השנייה של "טהרן" המדוברת, כראשת המוסד לצד ניב סולטן וגלן קלוז.
גילוי המפרצת, אחרי תקופה אינטנסיבית במיוחד, השבית אותה לחלוטין וחייב חישוב מסלול - רוחני - מחדש. אחרי סדרת בדיקות והתייעצות רפואית – נחתה ההבנה: הזמן פועל לרעתה.
"הבנתי שאני צריכה לטפל בזה עכשיו ולא מתי שנוח לי. יש פונקציה של זמן שדורשת החלטות מהירות. יש לי מפרצת, היא במקום קריטי, בגודל לא ממש סימפתי, והיא יכולה להתפוצץ. כלומר, אני יכולה למות. סוף המסע או צמח. שתי אופציות לא מאוד נחמדות. הבנתי שקיבלתי מתנה ענקית. שההתעלפות, שעד היום לא מצאו לה הסבר, איפשרה לי להבין מה קורה, לעכל ולבחור מה לעשות הלאה, וכן, גם להיפרד. לדעת שאם משהו לא טוב קורה – להחליט מה אני רוצה שיקרה. קבעתי עם איתמר מה לעשות אם חס וחלילה משהו משתבש".
זה שלב שיורדים בו לרזולציות?
"אני כן. אני יקית. ירדתי לפרטים. אמרתי שאם משהו יקרה לי בניתוח – אפילו לא מוות, אלא לצאת מזה לא כמו שאני מכירה את עצמי – שלא ישאירו אותי בחיים אם אין מוח. דיברנו על זה. שלא יחזיקו אותי על מכשירים. בגדול, הבנתי שאני הולכת לניתוח מציל חיים. שקיבלתי צ'אנס ושאני אהיה בסדר, אבל אני אדם רציונלי, ידעתי שזה יכול להיגמר אחרת. עיקר השיחות היה עם איתמר, אבל היו עוד חברים שרציתי להיפגש איתם ולדבר. היו כאן מסיבות בימים שלפני".
מסיבות "אולי" פרידה?
"לא קראנו לזה ככה, אבל כן, אנשים באו לחזק ולחבק ולדבר. הייתה המון אהבה מסביבי. פתאום, כשאת עומדת לפני ניתוח במוח, את מבינה דברים באופן אחר. המוח הוא נעלם אחד גדול. שנים חייתי בתחושה שאני ורק אני שולטת בדבר הזה שנקרא 'שרה'. אבל פתאום את מבינה שזו לא 'את', אלא אוסף של תאים אפורים, נוירונים, זרימת דם, כולסטרול שנדחף שם באמצע, עשרות אלפי דברים שהם לא אני. חייתי באשליה שאני מנהלת את הגוף שלי, אבל הוא מנהל אותי. אם אזיז משהו קטן בתוך המוח, האני הזה כבר לא יהיה קיים. כמה שדיברתי על זה לאורך השנים, זה הכה בי הרבה יותר חזק. שאין אני. שזו קומבינציה מקרית, בלתי אפשרית, זמנית ביותר, של גוף ונפש. זו תובנה שמביאה המון צניעות. המון קבלה של סיטואציה".
תסבירי.
"כל החיים נלחמתי שדברים צריכים להיראות כמו שאני חושבת. מתוך פרפקציוניזם. הידיעה שאני חלק ממשהו איפשרה לי לשחרר. קיבלתי מתנה גדולה שנלווית לדבר עצמו: נרגעתי. זה בא לידי ביטוי בעיקר בקולות שיש לי בראש. אני אדם יוצר. הקולות בראש שלי מזמזמים כל הזמן. אני בן אדם מאוד אינטנסיבי. גם לעצמי. קשה לשאת אותי לפעמים. אם תהיה איתי יום שלם, כנראה תתעייף. כנראה גם אני התעייפתי. משהו היה חייב להירגע".
וזה לא מדכדך, שהיית צריכה לקבל מפרצת כדי להבין את זה?
"למה מדכדך? אני לא מרגישה לרגע שהחוויה הזו הייתה שלילית. ההפך. חוויה מאירת עיניים. אני יותר רגישה עכשיו. בוכה הרבה יותר בקלות. יש לי קצת יותר שקט בראש ואני יותר בקלות אומרת 'לא' לדברים. אני לא רוצה להיות בעומס. אני רוצה לנשום. בהיסטוריה של החיים שלי התבקש שזה יקרה. הקורונה לימדה אותי עצירה ראשונה. המפרצת כבר חייבה אותי לפעול אחרת.
"מפרצת – כשמה – פורצת בך. חוויתי שתי חוויות שיכולות להיות או נורא שליליות, או שאני בוחרת להסתכל על שתי החוויות הפורצות האלה בצורה החיובית שלהן. בגלל שאני בן אדם אופטימי בחרתי להסתכל על זה כעל משהו שאני יכולה להרוויח מזה. הכול לטובה. השאלה היחידה היא איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו בנוגע לדברים שאירעו לנו: האם זה סיפור מעשיר או טרגדיה".
"אמרתי שאם משהו יקרה לי בניתוח - אפילו לא מוות, אלא לצאת מזה לא כמו שאני מכירה את עצמי - שלא ישאירו אותי בחיים אם אין מוח. שלא יחזיקו אותי על מכשירים. בגדול, הבנתי שאני הולכת לניתוח מציל חיים. שקיבלתי צ'אנס. אבל אני אדם רציונלי, ידעתי שזה יכול להיגמר אחרת"
היא נותחה חודש אחרי האבחון באמצעות טכנולוגיה חדשה - צנתור מוחי לצורך סגירת מפרצת (ראו הרחבה בהמשך), שאיפשר לה לחזור לחיים מלאים ללא כל פגיעה פיזית או הזדקקות למדללי דם בהמשך חייה. "ברגע שמצאתי את השיטה הזו, ידעתי שזה הדבר הנכון בשבילי".
איך התעוררת?
"הייתי מסטולית לגמרי כשפקחתי עיניים אחרי. כל כך שמחתי שיש לי זיכרון. קמתי והתחלתי למנות את כל השמות של האנשים בחדר. האחיות. המרדים. הרופאים. אני אף פעם לא זוכרת שמות. זה היה מאוד משמח לגלות שיש לי מוח. לא נרגעתי עד שהגעתי לחדר ההתאוששות. זו הייתה שמחת הזיכרון. איזה יופי שלא התקלקלתי".
יודעים להסביר מה הביא את זה?
"הם לא יודעים להגיד אם זה נגרם מחבלה, סטרס מתמשך או גנטיקה. לא חושבת שמפרצת זה דבר שגילו בדורות הקודמים. בן אדם מת, אמרו דום לב. כנראה לא אדע איך זה קרה".
זמן קצר אחרי הניתוח כבר התאוששה, למרות ש"ההתאוששות עדיין נמשכת. אני עכשיו מרגישה יחסית טוב. בהתחלה הרגשתי מאוד את הגביע הזה שמכניסים לך לתוך הראש. בלילה הראשון, רגע לפני שנרדמתי, פתאום קמתי בבהלה: יש לי משהו במוח ואף פעם לא אוכל להוציא אותו. בלילה הראשון אסור לך להזיז את הראש ולא את הרגל. סבלתי מכאבי תופת ואיתמר ממש עזר לי. הביא לי שמנים אתריים להריח. עשה לי מסאז'. זה היה קשה אבל הקושי האמיתי היה הריכוז. קשה היה לי להתרכז ולסמוך על עצמי. נורא פחדתי מלהתרגש או להעלות דופק.
"הדבר הראשון שאמרו לי כשגילו שיש לי מפרצת הוא לא להעלות את לחץ הדם. מה זה בכלל אומר? לא להיות? ואם מישהו מבהיל אותי? זה גרם לי להיות אובדת עצות בהתחלה".
5 צפייה בגלריה
''אני לא נזהרת על הבמה''. פון שוורצה בהצגה "בואו נפתח את זה" בקאמרי
(צילום: שמחה ברבירו)
אל הבמה חזרה רק לאחרונה. "זה היה מלחיץ. אבל חזרתי בעדינות. שתי הצגות ואז מנוחה ואז שוב עוד הצגה".
היה פחד שתאבדי את זה על במה? שהמשחק ייפגע?
"אני תמיד מרגישה בשליטה על הבמה. זה הבית שלי. אני מרגישה שם נוח יותר מבחיים עצמם. לכן היה לי פתאום מוזר לפחד מהבמה. לא ראיתי אף פעם התעצבנות על במה. התעצבנות כמו בחיים. חשבתי שאני מעלה את הדופק כמו שמעלים דופק בשיעור ספורט. אבל הגוף הוא אותו הגוף. והיה לי ברור שאני לא יכולה להעלות דופק. אז זה כן העלה סימני שאלה.
"בהתחלה הרגשתי ששיחקתי לא מספיק טוב. שאלתי את כולם. הם לא הבינו על מה אני מדברת. הכול היה בסדר. אבל הייתה לי זהירות שאני לא מכירה. אני לא נזהרת על במה. אני מתמסרת. אבל זה עבר לי. כבר הייתי במלואי על הבמה. בסוף החוויה הזאת הביאה שינוי תודעתי עצום. להבין שמה שלא יקרה, וכמה שהדעות שלי חשובות, לא שווה להתעצבן על כלום".
היית אדם עצבני לפני?
"לא עצבני, אבל אני אדם דעתני, סוער וחם מזג".
איך אפשר לשלוט בזה?
"כל החיים אני עובדת על זה. אני מרצה על זה. כל שיטת המשחק שלי מבוססת על ההכרה שיש לנו את הזכות להשתנות ולבחור ולא להיות בתוך התבניות שבהן גדלנו. תמיד יש אפשרות לשינוי, ואותו עשיתי. אבל זה לא רק לשלוט על הכעסים. במובן מסוים אני מרגישה עכשיו שאני מוותרת על הכעסים. להבין שהצורך הזה להגן על התזה שלך הוא לא תמיד הדבר הכי חשוב. אני מסתכלת על היום שלי ובכל פעם שאני נכנסת לפינה רעה אני אומרת: מה זה השטויות האלה? נצטרך לבחון את זה לאורך השנים, אבל אני מרגישה לגמרי שיש לפני ויש אחרי. אף פעם לא באמת הבנתי את המשפט הפלצני הזה, להיות ברגע. עכשיו אני חושבת שאני מתחילה קצת להבין.
"כל הזמן חייתי את הריצה האינסופית הזו, והרגע הזה הוא כשאת מבינה שזה - כאן ועכשיו - זה כל מה שיש. התה שאנחנו שותים עכשיו. לחפש עכשיו את הקרן שמש שתחמם אותי ולא להיות כל הזמן במקום אחר. לחשוב שלא אצליח לעשות דברים. להיות. זה מעורר איזה עצב שאולי לא הייתי בכל רגע ורגע בחיים שלי, אבל יש את השמחה על זה שקיבלתי את הצ'אנס שלי עכשיו".
אסור לך לפשל עכשיו.
"מותר לפשל תמיד".
היא נחשבת כבר שנים לאחת השחקניות המוערכות בתיאטרון, אבל מודה שכל פלרטוט עם תופעות הלוואי של המקצוע - פרמיירות, השקות, בגדים יפים - גורם לה אי-נוחות. תהילה זה נחמד, אבל כנראה לא בשבילה.
על אף שהיא כמעט 30 שנה משחקת על הבמה, את ההכרה הגדולה קיבלה בזכות המסך הקטן. ויויאן, האמא הטוטאלית במשפחת זגורי, הפכה אותה לשחקנית שעוצרים ברחוב לסלפי. פון שוורצה סיפרה אז שכל כך נבהלה, עד שמיהרה לטשטש עקבות ולצבוע את השיער לבלונד.
על אף שלא נכללה בפרומו הראשון, ששוחרר בחודש שעבר, היא צפויה להשתתף בעונה החדשה של "זגורי". "באותו יום שצילמו את הפרומו הייתי בניתוח, אבל אני אהיה שם בהמשך. לפני הניתוח מאור בא אליי, ישבנו כאן ודיברנו על זה. אני בקשר עם כולם ואני יודעת מה צפוי לדמות שלי, אבל אני לא יכולה לספר".
5 צפייה בגלריה
''אמנות זה מקצוע נקמני''. עם איבגי ב''זגורי אימפריה''
(צילום: מתוך "זגורי אימפריה" באדיבות HOT)
בשבוע שעבר שוחרר מהכלא משה איבגי. הוא לא יהיה חלק מהעונה החדשה של "זגורי", אבל צפוי לשחק בסרט אחר. לא מעט ביקורת נשמעה על שחרורו המוקדם, כמו על המהירות שבה יחזור לשחק. זו הפעם הראשונה שפון שוורצה מביעה אי-נוחות במהלך השיחה.
"במשחק אני לא אמורה לשפוט אף דמות. אני אמורה להבין איך היא חושבת. וזה כנראה משהו שתקֵף גם בחיי. אני עצמי עברתי תקיפה מינית כשהייתי בת שש. אני מאוד שמחה שהדברים השתנו והדור של הבנות שלי חווה עולם אחר. נקי יותר. אבל אני חושבת שהמהפכה הזאת היא אחריות של כולנו.
"יש משפטים שאני כבר לא אומרת בלימודי משחק. העולם התחיל להתייחס יותר בכבוד לשטח של האחר והמחויבות היא של כולנו. בתוך המחויבות הזו, יש דברים שנשפטים ונקבעים ואני כחברה מכבדת את מערכת המשפט, מלבד התהייה מדוע הדברים נמשכים כל כך הרבה זמן – במקרה של איבגי, היו חשדות - למה לקח כל כך הרבה שנים עד שהגענו למשפט? זה לא מכבד לא את הנאשם ולא את המתלוננות".
הביקורת על השחרור המוקדם מוצדקת לדעתך?
"אני לא יודעת מה להגיד. הבן אדם כבר שנים לא עובד במקצועו. הוא עבר הרבה תהליכים. חושבת שמי שנפגע - נפגע לתמיד ואני לא הבן אדם לקבוע מה נכון ולא נכון לעשות. אבל לפי עובדות החיים אם אדם שילם את חובו לחברה - מה הוא אמור לעשות עכשיו? זה המקצוע שלו. נכון, זה מקצוע בעייתי. כי יש פה קהל וזכותו להצביע ברגליים. אני לא זו שצריכה לקבוע את זה. אלא הקהל".
אבל ב"זגורי" לא שאלו את הקהל. מישהו קבע שהוא לא יהיה חלק.
"בניגוד לפוליטיקאים, שממשיכים לעבוד גם אם הוכחה אשמתם, האמנות זה מקצוע נקמני יותר. זה המקצוע שהכי קל ליפול בו והמקצוע שהכי חשוב לשמור בו על שמך הטוב".
אתם בקשר?
"הוא התקשר כשהוא שמע על המפרצת. שאל לשלומי. אנחנו לא בקשר רציף, אבל מדי פעם מדברים".
היא נולדה במינכן, ילדתם השלישית של הורים נוצרים-פרוטסטנטים. כשהייתה בת שלוש החליטו הוריה להתגייר ולעלות ארצה. כשהייתה בת 14 אביה שב לגרמניה. פון שוורצה נקרעה בין הזהויות. לפני עשור כתבה את "בין שני העולמות", מחזה דו-לשוני, כמעט אוטוביוגרפי, על ילדותה ויחסיה עם אביה.
"אם אדם שילם את חובו לחברה - מה הוא אמור לעשות עכשיו? זה המקצוע שלו. נכון, זה מקצוע בעייתי. כי יש פה קהל וזכותו להצביע ברגליים"
ב-15 השנים האחרונות היא חיה עם איתמר לוריא (40), קולנוען ומעצב, אחרי שהתגרשה מאבי שכוי, מעצב תפאורות, שאיתו הביאה לעולם שלוש בנות. על הפרשי הגילים בינה ובין איתמר היא אומרת: "אין יותר מדי עיסוק סביב זה. פשוט התאהבנו. אהבה של פעם בדור. אין דבר כזה. אהבת חיים. חלמתי עליה מאז ומעולם, ויש לי אותה".
היא מהרהרת אם תכתוב בעתיד משהו על החוויה המיסטית שעברה. "כתבתי כבר שלושה מחזות. שניים הוצגו. אחד עדיין לא. אבל בוא נשים את הדבר על השולחן: בתיאטרון לא נותנים לנשים מספיק צ'אנס. רק עכשיו, אחרי מחאה בעניין, אתה רואה שינוי קטן. זה קשה מנשוא".
זה קשה גם כשאת שרה פון שוורצה?
"כן. ועדיין, את שני הצ'אנסים הראשונים שלי לבימוי בהפקה גדולה קיבלתי רק בגרמניה. שתי הפקות אחרות היו בפסטיבלים דלי תקציב. העשייה הנשית בארץ היא דלת תקציב, וכדי שזה ישתנה התיקון צריך להיעשות מלמעלה. בגרמניה הייתה החלטה שבכל התיאטראות המסובסדים 50 אחוז יהיו במאיות וקם קול צעקה. איך ייתכן? אנחנו הרי בוחרים על פי איכות ולא מגדר. אמרו, בסדר, נבדוק את זה רק לשנתיים. מנהל התיאטרון הכי גדול בברלין החליט להמשיך עם זה הלאה משום שזה חשף אותם ליצירה – דלת תקציב, כמובן – שהם לא היו רואים לולא היו מכריחים אותם".
במהלך הקורונה כתבה וביימה מחזה חדש – "העקדה" – בהשתתפות ניסו כאביה וגיל סרי, המגולל מערכת יחסים בין אב לבן על רקע אתגרי המגפה. "החלטתי לעבוד מהאין. לא היה לי כוח לחכות שמישהו ייתן לי אישור, אז פשוט החלטתי שאני עושה את זה. העלינו את זה לבמה לבד. הכול התחיל משיחה שלי עם ניסו באחת ההפגנות בבלפור. דיברנו והבנו שמי שעובר באמת את השבר הגדול של הקורונה זה הדור הצעיר. הילדים שלנו. הקורונה הייתה קשה לכולם, אבל אותם היא שברה הרבה יותר כי לא היה להם למה להשוות. הייתה לי בבית ילדה בכיתה י"א במשבר של החיים שלה.
"התחלנו לרוץ עם ההצגה בבתים, עד שהבנו שיש לנו פה משהו שחוצה גילים והחלטתי להפיק את זה עצמאית. החלטנו שנעשה את זה בכל מקום שיזמינו אותה. זו התובנה של הקורונה. אנחנו כל כך רוצים קהל, כל כך רוצים דיאלוג, שזה לא משנה. זה מחזה ששמתי בו את כל הקישקע שלי".
הרבה שחקנים איבדו את עצמם בתקופה הזאת. איך את שרדת?
"גם עליי זה השפיע נורא. חזרו לי התקפי חרדה אחרי שנים שלא היו לי. התעוררתי בלילה בלי אוויר, אבל בחרתי לנשום. החזרה לבמה הייתה מאוד משמחת. חזרתי לשחק ב'הבן' – לא הצגה קלה רגשית – אבל מה שהיה באמת מרגש זה לשמוע את הרשרוש הזה של הקהל בדקות שלפני ההצגה. עמדתי מאחורי הקלעים ושמעתי את הקהל מדבר. רק כששמעתי את הרחש הזה, הבנתי כמה התגעגעתי אליו".
הצטלמת גם לעונה השנייה של "טהרן", שעולה בחודש הבא בכאן 11. איך היה לעבוד עם גלן קלוז וניב סולטן?
"חוויית 'טהרן' שלי הייתה בעיקר חוויית זום. את גלן קלוז פגשתי בזום במקום בלייב. עיקר החזרות שלנו היו דרך המסכים. היא הצטלמה באתונה. אני בארץ. עם ניב שיחקתי לפני זה ב'ילדות סכסכניות'. היא מקסימה. אני יכולה להבין איך הפכה להבטחה כל כך גדולה. היא יפה מאוד, מוכשרת וכשחקנית היא יכולה להשתנות. יש בה גם עוצמה וגם רגישות ופגיעות".
עולם המשחק השתנה. הוא מציע הרבה יותר אפשרויות לשחקנים.
"אני קצת מהדור הישן. הייתי יכולה למנף את העשייה שלי - אפילו בגרמניה - הרבה יותר. אני לא מרגישה החמצה כי אני מדור אחר. כל העניין שלי באמנות קשור לעולם שהגעתי ממנו. תמיד הרגשתי שונה ורציתי לבנות גשר בין שני העולמות. אני רואה את עצמי הרבה יותר מאמנית, כמי שיכולה לבנות גשר של תודעה ודיאלוג, ולכן אני לא רואה באמנות מטרה בלעדית. כל העיסוק הזה בפרמיירות או אירועים, אין לי את זה".
יש גם רווח בעולמות האלה. כשאת חלק מהמשחק – את גם יכולה לקבל קמפיין ולהיות מתוגמלת בהתאם.
"אני לא מאוד טובה בפרסומות. לא נתנו לי אף פעם קמפיין. זוכרת שפעם הזמינו אותי לאודישן לפרסומת לפקס - תבין עד כמה מזמן זה היה. לא הצלחתי להבין למה הדמות צריכה קודם לקחת את הפקס ורק אחרי זה להגיד את המשפט", היא מחייכת, "גם אם זו פרסומת, אני צריכה להבין את המניע הפנימי של הדמות".
"מפרצת היא חולשה של הדופן של עורקי המוח שמביאה להתרחבות – מין בלון קטן, שעלול להתפוצץ ולגרום לדימום מוחי", מסביר ד"ר דוד אוריון, מצנתר מוח ומנהל מרכז השבץ במרכז הרפואי שיבא תל השומר. "התסמינים הנפוצים הם לרוב כאבי ראש מאוד חזקים ופתאומיים או תופעות נוירולוגיות מוזרות. גם אנשים שבני משפחתם סבלו ממפרצת בעבר נמצאים בקבוצת סיכון. הגילוי בשלב מוקדם יכול להציל חיים ולהעניק טיפול – למנוע דימום ולסגור את המפרצת.
"עד היום לא ברור לנו האם ההתעלפות של שרה קשורה למפרצת או לא, אבל היא הביאה למגוון בדיקות שגילה בסופו של דבר את המפרצת בעורק הראשי במוח ואיפשר טיפול מוקדם. בתחום צנתורי המוח יש התקדמות טכנולוגית אדירה. היום, בקלות יחסית, אנחנו יכולים לסגור מפרצות, שבעבר דרשו ניתוח ופתיחת גולגלות. באמצעות המכשור החדיש, אנחנו יכולים בדקירה קטנה במפשעה להגיע לעורקי המוח, מתקינים מכשיר - מין חצי כדור רשת זעיר - שאוטם את המפרצת מתוכה ומפסיק את כניסת הדם לתוכה. זה מביא אותנו לאפשרות טיפול מהיר, יעיל ובטיחותי הרבה יותר".
פורסם לראשונה: 07:28, 01.04.22
