כשהגיע הרגע האחרון בפינאלה של "הטובות לקרב", מצאתי את עצמי מוחאת כפיים לבד בבית. אלזה, הכלבה שלי, הסתכלה עליי בבלבול. היה שקט מוחלט ולא הצלחתי לעשות דבר חוץ מזה. בלי ספוילרים, אפשר לסכם שזה היה סיום מפואר - לחמש השנים בהן הסדרה משודרת ב-yes, ול-13 השנים בהן דיאן לוקהארט מלווה אותנו. כבר מזמן אנחנו לא חושבים על "הטובות לקרב" כסדרת בת של "האישה הטובה", הדרמה המבריקה עם ג'וליאנה מרגוליס הזוהרת, שגם אותה יצרו מישל ורוברט קינג. בהתחלה לא הבנתי את הבחירה בלוקהארט לסדרת הבת. למה בחרו דווקא בצנונית הבלונדינית, נערת הפוסטר של השמאל הפמיניסטי, במקום לבחור למשל באיליי גולד (אלן קאמינג), היועץ האסטרטגי החד והמרתק?
התשובה פשוטה. אחרי שנים רבות שבהן כריסטין ברנסקי זכתה לתפקידים אדירים בתיאטרון ושטחיים בטלוויזיה ("סיביל"), היא סוף סוף קיבלה הזדמנות להראות מה נשים יכולות לעשות אחרי שהן עוברות את גיל 60. שנים שאנחנו נאלצים להיפרד מהשחקניות הטובות ביותר על המסך ברגע שהן עוברות את גיל 50, כמו בגזירת גורל מסתורית. אבל בני הזוג קינג נלחמו בכל הכוח בהוליווד הסקסיסטית - בלי פחד - והוכיחו שנשים מבוגרות רק הופכות לטובות, מרשימות וחזקות יותר.
עוד במדור טלוויזיה:
בזכות תפקיד מורכב, מלא רבדים יפהפיים וסותרים, ברנסקי ממשיכה לככב בסדרות גם בגיל 70 - והיא עכשיו כוכבת "העידן המוזהב" המצליחה של HBO. בזכות תסריט חד ותנופה יצירתית מצד ברנסקי, שיש לה טווח מעורר קנאה עבור כל שחקן, נולדו ב"הטובות לקרב" הרבה מהרגעים היפים של הטלוויזיה בעשור האחרון. למשל בפתיחת העונה הרביעית שבה נפרש בפנינו תסריט אימים לפיו הילרי קלינטון ניצחה בבחירות ולא טראמפ. "הטובות לקרב" יוצרת תרחישים דמיוניים שנאמנים למה שקורה בשטח, תוך אתגור הסכמות שהיא עצמה יוצרת. האם קלינטון הייתה יכולה להיות הפתרון לכל הבעיות של אמריקה, או אולי בכלל הגורם להן? הבחירה להשתמש ב"מציאות אלטרנטיבית" בעידן של פייק ניוז מעניינת בפני עצמה. גם הפרק החמישי בעונה החמישית, בו הבלש הפרטי ג'יי ננטש בבית חולים יחד עם חולי קורונה רבים אחרים, חשף את קריסתה האנושית של מערכת הבריאות האמריקנית בזמן המשבר.
בעונת הסיום של "הטובות לקרב" הנושא הוא בניית גשרים לאחר מותו של השמאל, כשהפצע הגדול ביותר הוא ביטול פסיקת רו נגד וייד, וזכויותיהן של נשים ברחבי ארצות הברית להפלות בטוחות וחוקיות. ההבדלים בחברה האמריקנית, באופן לא שונה מהחברה שלנו, הם עצומים. עד כמה אנחנו יכולים לגשר על הפערים שנטועים בתפיסות גזעניות? ובאופן יותר ספציפי, האם תצליח לוקהארט לגשר על המתח בין אידיאולוגיית השמאל הליברלי הבלתי מתפשרת שלה, לבין העובדה שבעלה קורט הוא חבר גאה באיגוד הרובאים הלאומי?
לאורך העונה לוקהארט נאבקת במשיכה שלה כלפי ג'ון סלאטרי - הזכור לטובה מ"מד מן" - רופא שמטפל בה בשיטה לא קונבנציונלית שגורמת לה לראות את העולם בצבעים חדשים, ליטרלי. סלאטרי הוא ההפך המוחלט מבעלה ומביא לחייה של לוקהארט אלמנטים חדשים כמו בודהיזם. בתחילת פרק הסיום הוא שואל אותה - "העבודה שלך לא מביאה לך שלווה. למה את ממשיכה לעשות את זה?", זו שאלה אישית אבל היא גם פוליטית. "הטובות לקרב" לא מפחדת משאלות קיומיות, גם אם לפעמים היא משאירה את הצופים עם הרבה מאוד תהיות.
לאורך הפרק האחרון לוקהארט מנסה ללא הועיל לסגור את המחשב שלה. הוא תקוע על האתר שבו מוצע למכירה בית החלומות שלה, אותו אחד שבו היא רצתה לבלות את הפנסיה שלה בעונה הראשונה. אז היא נאלצה לחזור לעבוד ועכשיו היא שוב חושבת על פרישה. "החיים בוורוד", שרה לה אדית פיאף בכל פעם שהיא מביטה באותן התמונות. אבל החיים ב"הטובות לקרב" הם לא ורד - הם חמנייה, והם הולכים להפתיע את לוקהארט שוב ושוב בפרק מלא טוויסטים. הדימוי של לוקהארט לבושה במעיל אדום ואוחזת בפרח שמייצג שמחה וחיות, נועד להיות איקוני. בני הזוג קינג העניקו לנו, השמאל הפצוע, אימג' אחד אחרון להחזיק בו.
העונה האחרונה נתנה גם עבורנו, הצופים הישראלים, הזדמנות להתבונן בעצמנו מהצד. בתחילת העונה זמרת צעירה (שמזכירה באופן חשוד את המוזיקאית המצליחה לורד) ביטלה הופעה בישראל ולפיכך נתבעה על הפרת חוזה. אבל איך היא יכולה להופיע בישראל כל עוד יש כיבוש? ומצד שני, מהי תרומתה האמיתית של תנועת החרם? הנושא של חרם תרבותי לא נידון מעולם בפירוט מורכב כל כך בטלוויזיה. תסמכו על מריסה גולד (שרה סטיל) שתשלוף את כל טיעוני הנגד המבריקים ביותר, באחת מהפעמים המעטות שבהן הנושא הזה נכלל במיינסטרים האמריקני. הפעם האחרונה בה אני זוכרת שחשתי הזדהות כה רבה מול המסך הייתה בשידורי "הבית הלבן" ב-2002, לפני 20 שנה.
את הפרק מלווה ספירה לאחור. האם יש פצצה שהולכת להתפוצץ? מה עוד יכול להשתבש? הבחירה הזו של בני הזוג קינג משאירה אותנו על הקצה ללא הפסקה. זו טקטיקה שהם מכירים היטב מסדרה אחרת שלהם, "פני הרוע", שהיא למעשה גרסה פמיניסטית ומעודכנת מאד של "תיקים באפלה" שהציגה תעלומות שלא נלקחות מעולמות אחרים - אלא מהעולמות האמיתיים מדי שכולנו מכירים. בעוד ב"רוע" לרשע יש פנים, הרוע ב"הטובות לקרב" מקבל רק דמות אחת, והיא זו של האיש שאיתו נסגרת הסדרה. בלי ספוילרים.
לאורך העונה יש הידרדרות מתמדת, אל עבר סוף בלתי נמנע: מלחמת אזרחים בציבור האמריקני המקוטב. הפואטיקה הכי גדולה של "הטובות לקרב" היא ביכולת שלה ליצור רגעים של סוריאליזם שאנחנו לא בטוחים בהם. האם זה באמת קרה? ואם לא, האם זה יכול לקרות? מה מהתסריטים הכי גרועים לעתיד שלנו יכול להתממש? כאילו כדי לענות על השאלות האלו, מציינים בני הזוג קינג בסיום הפרק בשקופית החלטית: "כל זה קרה באמת". ואנחנו מאמינים להם. הכול מתנפץ, בפעם האחרונה. עד הספין-אוף הבא.
