על במה יפהפייה, מקושטת תפאורה המדמה ספרים ושברי אותיות היוצרות מילים - כמו מעין שולחן שבץ-נא ענק, התהלכה אמש (ב') ילדה צעירה העונה לשם מיילה וויליאמס. את גילה האמיתי ההפקה של "מטילדה" מסרבת לחשוף, כנראה כדי לשמור על איזה קסם - וכשהיא פתחה את פיה לשיר את השיר השני במחזמר, Naughty, היה כבר ברור איזה קסם.
בישראל של 2023 קונצנזוס היא כמעט מילה גסה. אבל אם לשפוט לפי הסטנדינג אוביישן שוויליאמס זכתה לו בסוף ההצגה, שהגיעה אלינו מהווסט-הלונדוני ל-24 מופעים בבמת האופרה הישראלית, וכן לפי מחיאות הכפיים שקיבלה בתום כל שיר שביצעה - אולי אפשר להריץ אותה לראשות הממשלה.
"מטילדה", שנחשב לאחד ממחזות הזמר המצליחים בעולם ושזכה לכמה מהפרסים היוקרתיים ביותר בתחום, מבוסס על ספר באותו שם של רואלד דאל. "מטילדה" גם עלה לכותרות מספר פעמים בשנה האחרונה, הן בשל העיבוד לסרט שעלה בנטפליקס בכיכובה של אמה תומפסון, והן בשל הידיעות בעולם על ההחלטה להסיר מספר המקור ביטויים פוגעניים.
לכתבות נוספות בנושא:
עלילת המחזמר די פשוטה, אבל היא מסופרת בחן רב ובהומור - מטילדה היא ילדה גאונה, שעוד טרם שנת הלימודים הראשונה בבית ספר היא כבר קראה את כל מה שיש לספרייה הציבורית להציע. הספרים מהווים עבורה מפלט מהבית ומהוריה שלא רוצים בה, גוערים בה ומכנים אותה בשמות גנאי. למעשה הם אפילו כועסים עליה שהיא קוראת ספרים וטוענים שעדיף שתשב מול הטלוויזיה כל היום, ואביה אף מקפיד להתייחס אליה כ"ילד", כשהיא מצידה עונה לו בחזרה בכל פעם - "אני ילדה".
מלבד מוחה המבריק שאין שני לו, מטילדה היא גם ילדה רודפת צדק (כבר הזכרנו ראשות ממשלה?) - גם אם זה דורש לעשות דברים "שובבים" (או Naughty, כמאמר השיר). כשהיא מתחילה את לימודיה בבית הספר היא מתמודדת עם גברת טרנצ'בול, המנהלת המפחידה שרק שואפת להתעמר ולהתעלל בתלמידים, ומטילדה הופכת מיד לדמות המובילה את כל הילדים לעזור אחד לשני במצב העגום שבו הם נמצאים. בבית הספר היא גם מכירה את המורה שלה, גברת האני, שהיא כמעט האדם היחיד בחייה ששואף לטפח את יכולותיה המופלאות במקום לדכא אותן. במערכה השנייה אף מתגלים כוחותיה הטלפתיים של מטילדה, כשמאפיין כה חשוב בדמות מתגלה בשלב כל כך מאוחר - הוא לא מספיק לקבל עומק והסבר והוא מתנהל כמו "דאוס אקס מכינה" שנועד לחבר עלילתית בין האני, טרנצ׳בול והסיפורים שמטילדה כאילו בודה ממוחה, מעין קסם תלוש שנועד לסגירת קצוות בלבד.
כשהפקות כאלו מגיעות מחו"ל כחלק מטור עולמי, לרוב נוצרת תחושת חסר - פחות אפקטים, תפאורה מוקטנת שניתן לשנע בקלות יחסית ולהתאים לגדלים שונים של במות בעולם וקאסט שנחשב מוערך פחות. אבל כל אלו לא הורגשו בהפקה הזאת של "מטילדה". התפאורה הייתה חכמה ויפה, מהסוג שמייצר תמונה אינסטגרמית במיוחד לפני המופע, והאפקטים נעשו ביד רמה; החל מהביצוע המרשים ל-School Song, המורכב מכל אותיות האלפבית שמופיעות על הבמה בזו אחר זו, דרך הילדה המושלכת לאוויר כשהמנהלת כועסת עליה ועד לנדנדות המרחפות כמעט לתוך הקהל ב-When I Grow Up.
השחקנים, ובעיקרם הילדים (שגם מתחלפים מדי ערב), היו נהדרים ונכנסו היטב לנעליהן של הדמויות הגרוטסקיות במחזמר. לעיתים הגרוטסקיות הרגישה מעט מעושה מדי, בייחוד בדמותו הקריקטוריסטית לחלוטין של אביה של מטילדה, אך חשוב לזכור שזה חלק ממחזה כזה שמבוסס על כתביו של דאל - בדומה למה שאנחנו מכירים היטב מעיבודים שונים ל"צ'ארלי והשוקולדה". אבל אם כבר הזכרנו את השינויים שעוברים ספריו של דאל כדי להתאים אותם לתקופה שבה אנו חיים - אז אני סבורה שאפשר גם לוותר על דמויות של נשים נבליות, כמו גברת טרנצ'בול, שמגולמות על ידי גבר בתלבושת עם חזה גדול. הדמות הזו מספיק קריקטוריסטית ורעה, גם בלי שנצטרך לתהות האם יש בה ממד שוביניסטי. במיוחד לא בסיפור כזה שבמרכזו ילדה חזקה וכל-יכולה.
"מטילדה" היא הפקה לכל המשפחה, כזו שהילדים הם אלו שאמורים ליהנות ממנה במיוחד, לצד בדיחות שנועדו בעיקר שהמבוגרים יבינו - בשילוב קסם שאמור להלך על כולם. העובדה הזאת לא מתיישבת בהלימה מוחלטת עם זה שהמופע כולו באנגלית, מה שהוביל ילדים בקהל להיות לפרקים חסרי מנוח ולשאול את הוריהם שוב ושוב מה נאמר על הבמה. גם אם היו נאמברים מספיק מהפנטים ויזואלית כדי למשוך את העין שלהם - לא בטוח שהם מספיקים, וזה דבר שיש לקחת אותו בחשבון כשרוכשים כרטיס להופעה כזאת. אבל אם המכשול הזה לא קיים אצלכם, או שאתם צעירים בליבכם, או שאתם פשוט חובבים מחזות זמר ואתם רוצים להרגיש לערב אחד כאילו עשיתם קפיצה קטנה ללונדון - אז היא לגמרי כאן במרחק נסיעה.
