בעוד שבעשורים האחרונים ניכרת במדינות רבות מגמה בולטת של טיפוח הנראות של אמנים ואמניות מקומיים בזירה הגלובלית, בישראל לא קיימים מנגנונים משמעותיים מספיק לחשיפה של יוצרים ויוצרות מישראל בעולם. אין הרבה דרכים לעדן את זה: ישראל מתנהלת כאילו לא קיים קשר משמעותי בין תחום התרבות ובין יצירת זהות מול הקהילה הבינלאומית. ארטיס – ארגון פילנתרופי ללא מטרות רווח שהוקם לפני 20 שנה - מהווה שחקן כמעט בודד בתחום של תמיכה באמנים מישראל במרחב הגלובלי. במדינות רבות יש השקעה אדירה של משאבים בנושא דריסת הרגל של המדינה בשדה האמנות הבינלאומי. ההשקעה הזו כוללת תמיכה בהשתתפות בתערוכות במוסדות נחשבים, רכישה של יצירות לאוספים חשובים, שילוב בירידים משמעותיים, עידוד של כתיבה על האמנות בתקשורת ובאקדמיה ועוד. רבות ממדינות העולם פועלות מתוך הבנה שאמנות ותרבות הן לא באמת שוליים – אלא מראה מסוימת למאפיינים של החברה. ומאפיינים כמו איכות, ריבוי, מורכבות, כספים, וגם דומיננטיות מול מדינות אחרות, מעידים על המדינה הן פנימה לאנשים שמהווים חלק ממנה – והן החוצה לעולם. ואם כל אלה מסמלים מדינה מצליחה ומשגשגת – מה בעצם מסמל היעדר שלה מהבמה הבינלאומית בתחומים האלה?
בימי היישוב היהודי ולתוך העשורים הראשונים של מדינת ישראל, אמנות נחשבה כחלק מבניית הזהות הישראלית. דור של אמנים עם רצון לקחת חלק בגיבוש הזהות התרבותית המקומית נכח בחללי התצוגה שהחלו להיפתח, כמו מוזיאון תל אביב והמשכן לאמנות עין חרוד שהחלו לפעול בשנות ה-30, ומוזיאון ישראל בירושלים ומוזיאון חיפה שהחלו לפעול בשנות ה-50 וה-60. הם עיצבו את הזהות התרבותית הישראלית ואת הקשר בינה לבין האמנות העולמית – בניסיון להידמות לה, או בניסיון להתרחק ממנה ולגבש זהות חדשה. מתוקף היחס לו זכתה האמנות כחלק מהאתוס הישראלי החדש, היא נכחה גם במרחב הציבורי באופן ניכר יחסית להיום, למשל בפיסול חוץ ובחזיתות מבנים.
אך הזמנים השתנו, והביאו איתם שינויים במנטליות של החברה, הפוליטיקה והכלכלה בישראל. התגייסות קולקטיבית החלה להידחק הצדה, ופינתה את מקומה להתגייסות אישית. שנות ה-80 וה-90 התאפיינו בפריצה של אמנים ישראלים אל הזירה הבינלאומית, והפגנת נוכחות יפה של אמנות מישראל במוסדות בינלאומיים חשובים, בעיקר ביחס לגודלה הקטן של המדינה. אבל גם הזמנים האלה הלכו והשתנו. בימינו אנו, הנוכחות של אמנות ישראלית הצטמצמה – גם במרחב הבינלאומי, וגם במרחב הציבורי בישראל. והוואקום לא נותר ריק.
אמנם אלה תחומים שונים, אבל אפשר להשוות את התופעה של הידלדלות האמנות הישראלית בעולם להזנחה של ההסברה הישראלית כלפי הקהל הבינלאומי: בהיעדר שחקנים ישראלים בולטים בשתי הזירות האלה, כל אחת מהן נשארה פרוצה לקולות אחרים שזיהו את הפוטנציאל להישמע. התוצאה היא שיח בינלאומי שישראל למעשה איננה שותפה בו. אי אפשר להמעיט בחשיבות של התופעה הזו, ולא משנה מאיזה אגף ואמונה פוליטית ניגשים לסוגיה הזו. אם הצד הימני של המפה יותר מדבר אליכם, מדובר בהיעדר של קול ישראלי חזק, מגובש ויציב אל מול העולם; ובמידה ואתם מזדהים עם צד שמאל של הפוליטיקה, אתם חוזים בקריסתו של הקול הישראלי המורכב, שמצליח לקיים שיח ודיאלוג עם קולות אחרים ממקומות אחרים.
כמו שנחשף ב-7 באוקטובר בזירת ההסברה, חוסר-התפקוד של משרד ההסברה (שנסגר בינתיים) ומשרד החוץ השאיר חלל ריק במרחב הבינלאומי, שאליו נכנס כל קול שצעק חזק מספיק. אנשים וגופים פרטיים נאלצו לקחת על עצמם אחריות לשיח עם הקהילה הבינלאומית. כך קרה גם בתחום האמנות החזותית. לאורך השנים, נאלצו ארגונים פרטיים לקחת על עצמם אחריות לנראות של ישראל בעולם. אחד הארגונים הללו הוא כאמור ארטיס. חלק ניכר מהייצוג של ישראלים בתערוכות במוזיאונים ובגלריות המובילים בעולם, בתוכניות שהות אמן (רזידנסי), וכן ברכישת יצירות אמנות בידי מוסדות מפתח חשובים, נעשה כיום בתמיכה של ארטיס. זה הרבה מאוד – אבל זה לא מספיק, ולא יכול להוות תחליף למשאבים מדיניים. ויש גם נקודות שזה לא מכסה: ארגונים כאלה לא תומכים בפעילות של אמנים בגלריות הפרטיות – ושם מתחילה להצטבר תמונה של ביטול תערוכות ומדיניות של הורדת פרופיל לאמנים ישראלים. אמנים ישראלים שרוצים לפתח קריירה בינלאומית לצד הישראלית, או, רחמנא ליצלן, להתפרנס מפרויקטים אמנותיים ולא מהוראת אמנות – צריכים להעתיק את מקומם לחו"ל ולהיעזר במשאבים של מדינות אחרות, שבחלקן לא ששים כרגע לשתף איתם פעולה.
אז איך זה מרגיש להיות אמנית או אמן ישראלי שמציגים בעולם בתקופה מטלטלת שכזו? איך זה נחווה ממקור ראשון? פנינו לשלושה אמנים ואמניות מישראל בעלי קריירה בינלאומית כדי לשאול על החוויה שלהם כאמנים ואמניות ישראלים שמתחזקים קריירה מחוץ לישראל. הם מייצגים מספר נקודות מבט מעט שונות על הסקאלה, כאשר כל אחד מהם פועל ממיקום גיאוגרפי אחר, ובמידת המעורבות שונה בשדה האמנות הישראלי: נעמה צבר – שחיה ופועלת בניו יורק הרחוקה מאז שנת 2008, מציגה ברחבי העולם וממעטת להציג בישראל ולבקר בה; אלונה רודה – שחיה בברלין אבל מלהטטת בין גרמניה לבין ישראל; ורועי רוזן – שחי בישראל.
"אני חושב שאני כמעט לא מכיר אדם שלא שואל את עצמו אם להישאר פה"
"זה נושא שאי אפשר שלא לחשוב עליו", משיב רוזן למחשבה על השינוי שנוצר בעולם ביחס לאמנים ואמניות ישראלים. "מה שקרה מאז טבח 7 באוקטובר היה כל כך מזעזע, שאני מרגיש שזה סוג של שינוי פרדיגמה במשמעות של מה זה להיות ישראלי. גם אם אתה אדם ביקורתי, כשאתה נוסע למקומות אחרים זה עדיין חלק משמעותי מהזהות שלך – והזהות של כולנו השתנתה. אנחנו עוד לא יודעים לאמוד את המשמעויות של השינוי הזה עד הסוף, אבל זה שינוי מאוד עמוק, ומאוד מבלבל, כי אתה לא יודע מה אתה מייצג, מי אתה. זה ברמה היותר פילוסופית או מהותית.
רוזן הוא אמן, סופר ויוצר סרטים שזכה להצלחה והכרה עולמית, אשר חלקה חסרת-תקדים לאמן ישראלי – כמו תערוכת יחיד במרכז פומפידו הנחשב, שגם רכש את דפי המקור של ספר האמן שלו, "הסוחר העיוור", שיצר כפרויקט גמר לתואר השני בהאנטר קולג׳ ניו יורק בשנת 1991 (הצלחה שהגיעה בדיעבד, עשורים אחרי שהספר יצא, כפי שרוזן מספר. "הייתי בטוח שכשאוציא את הספר כולם ימחאו כפיים. הוא צנח כמו אבן לבאר", הוא משחזר, ופורץ בצחוק).
רוזן הוא אמן ותיק ומוערך מאוד שעוסק ביצירתו בזהות, בין היתר דרך יצירה של ביוגרפיות בדויות שלתוכן הוא שותל חלקים מדמותו שלו. למשל ז'וסטין פרנק – אמנית פרובוקטיבית ילידת בלגיה שהייתה מקורבת לאמנים הסוריאליסטים, עלתה לישראל, ולא זכתה להצלחה אליה היתה ראויה – שרוזן בדה את הביוגרפיה שלה וצייר את ציוריה בשמה. בחודשים האחרונים הוא הציג שני פרויקטים אשר הוצגו בישראל בתערוכה משותפת בגלריה המדרשה: "לוסי חולֶה", שהחל את דרכו כחוברת צביעה למבוגרים בבית חולים בגראץ שבאוסטריה בתקופת הקורונה, וכתערוכה הוצג במקביל בישראל ובהאנובר שבגרמניה. הפרויקט תיאר את מסעו של לוסי, שהוא בעצם רועי המאוייר כילדה, בהתמודדות עם מחלת הסרטן. בשילוב של כתיבה קולחת ושל איורים נהדרים ומלאי פרטים ורבדים, הציג רוזן מתח בין המאורגן לבין הפראי והבלתי-נשלט, בין הגוף והבית לבין המחלה והכוחות שאורבים בלא-נודע. התערוכה לוותה בהשקה של הספר "לוסי חולה", המאגד את האיורים עם טקסטים המלווים אותם, אשר יצא בהוצאת פרדס. הפרויקט השני הוא "קעקועי מלחמת עזה" – שבמסגרתו צייר רוזן קעקועים שמבטאים דימויים ורעיונות מהמלחמה ומההיסטוריה המיליטנטית של ישראל שנצרבו בבשר: ניצחון מוחלט, גופות בתכריכים ועוד. "קעקועי מלחמת עזה" הוצג במקביל במספר מדינות: בישראל, באוסטריה, בגרמניה ובהולנד. בשני הפרויקטים מתאר האמן מאבק: אחד פרטי, אבל שרבים יכולים להזדהות איתו (מאבק במחלת הסרטן), השני – ציבורי, שמסמל בדיוק את חוסר יכולת להביע הזדהות כלפי האחר (במלחמה בין עזה וישראל). בשתי התערוכות, מתאר רוזן תהליך של דעיכה מבהילה וכניסה לסחרור שלא ברור איך ואם יוצאים ממנו.
"ברמה הפרגמטית, זה תמיד היה בעייתי וקשה להיות אמן ישראלי, וכרוך לא רק בחרמות גלויות, אלא גם בהרבה סוגים של חרמות חבויות. שדה כמו הצפון-אמריקני לדוגמה, פועל בסוג של סכיזופרניה – כי ברמה הגלויה, אתה בתור מנהל מוזיאון או אוצר לא תרצה להרגיז את הקהילה היהודית, שהיא חזקה, ולהתבטא במפורש כנגד אמנים ישראלים. מצד שני – אתה לא תיגע באמן ישראלי עם מקל. אני לא חושב שיש דבר כזה אובייקטיביות באמנות, בתרבות, בפוליטיקה, אנחנו תמיד נגועים באידיאולוגיה. אבל באמנות יש לנו את הרצון להאמין באיזושהי טריטוריה ריבונית, בטח כשמדובר למשל בציור מופשט, או במשהו שעוסק בדברים שלא נוגעים ישירות בפוליטי. אבל גם אם אתה תהיה מפורשות אמן ביקורתי או רפלקטיבי, אני חושב שעדיין תהיה ניצב בפני בעיה, על אחת כמה וכמה כיום".
רוזן מצביע על עצמו כעל הוכחה שאין הימנעות גורפת מהצגה של אמנות מישראל, אבל משרטט את החששות שצפים. "אני מניח שבמקרה שלי, זה קשור לידיעה ארוכת-שנים של אנשים שקשובים לי, שהעמדה שלי היא אופוזיציונית. זה מה שמאפשר את העשייה שלי בחו"ל, וזאת שאלה גדולה עד כמה ובאיזה תנאים ועד מתי. אתה משתחרר באופן חלקי – אבל לא מלא – מהמשא הזה, אם אתה מהגר וחי במקום אחר, כמו אלונה וכמו נעמה (רודה וצבר, המרואיינות הנוספות בכתבה - ד"מ). ואז זה נכון לגבי הזהות שלך – שאתה לא תושב, אתה לא משלם מיסים של הכיבוש ושל הטבח בעזה".
רוזן חי כבר שנים בישראל, ולמעשה הקריירה הבינלאומית שלו הוזנקה דווקא אחרי שחזר לישראל, כאשר אחד הסרטים הניסיוניים שיצר זכה להצלחה בינלאומית שהובילה לעניין בשאר יצירותיו. אבל הוא מכיר את סוגיית העזיבה מקרוב. הבן שלו עזב את הארץ ממש לאחרונה, בעקבות המלחמה, ללא תכנון מוקדם. "הוא שבור-לב ממה שקורה פה, מהטרגדיה שאנחנו מייצרים במו ידינו. זה לא היה צעד מתוכנן או מושכל, אבל הוא נסע ואז החליט שהוא לא יכול לחזור, והודיע על ביטול הלימודים שלו", משתף רוזן. "אני חושב שאני כמעט לא מכיר בן אדם שלא שואל את עצמו אם להישאר פה".
רוזן מציין את המזל שהיה לו, "שהאנשים שתמכו בעבודה שלי לאורך השנים היו באמת אנשים מעולים ומאוד נאמנים. גם לסטודנטים אני אומר שמספיק שאתה מכיר עשרה אנשים, אבל אם הם באמת טובים, אתה לא צריך יותר מזה. וזה מזל גדול שאני מרגיש שיש לי, שפרויקט כזה, שנוגע במלחמה, מוצג מיידית בארבע מדינות. יחד עם זאת, מתלווה לזה התחושה שאולי זה איזשהו סף שמעבר אליו יש מדבר.
"כשנסעתי לתערוכה שהצגתי בה בפסטיבל אימפקט בהולנד, שנקראת The Cake is a Lie, ניהלו שם שורה של פאנלים. באחד מהם ישבתי עם אקטיביסטית פלסטינית בפאנל, לא רק שנינו, אלא גם פילוסוף בלגי, ואוצרת הולנדית שהחלל שלה נסגר לא מזמן מסיבות פוליטיות. השאלה הייתה שאלה של משת"פיות של ארגוני אמנות. שמו של הפאנל היה 'אל תגיד שלא ידעת'. והאישה הזאת דיברה באיזשהו שלב על כך שזמן הדיאלוג עבר, והחרם על ישראל צריך להיות מוחלט, גורף. לא רק כלכלי וצבאי, אלא גם תרבותי, אקדמי ואמנותי. זו היתה תחושה מאוד מצמררת, כי אני יושב על הבמה והיא בעצם אומרת: 'צריך להחרים אותך'. יש פה גם איזה כפל מוזר כי הרי היא יושבת איתי על הבמה, כלומר הלכה למעשה משתפת איתי פעולה. אבל זה היה רגע מאוד לא נעים, שבו אתה מתעמת ישירות עם האפשרות שבלי שום קשר לעמדה שאתה מייצג, פוזיציה לוחמנית יותר או לא, כן או לא לוקח סיכונים – אתה עשוי, מעצם היותך ישראלי, להיות 'מבוטל'".
לדידו של רוזן, מדובר בהרחבה של העקרונות של ה-BDS, "כי הרי במקור הוא לא קרא להחרמה של אמנים ישראלים, אלא רק פעולות, תערוכות ואמנים שנתמכים על ידי הממשלה. זה משתנה ממקום למקום, אבל תמיד בחלק מהתערוכות שהצגתי בהן בעולם, הוועד המנהל בדק את התמיכות ביצירה, בידיעה שעבודה שנתמכה על ידי הממשלה לא תוצג. חוסר המזל שלי שהוא גם המזל שלי, הוא שאני מעולם לא נתמכתי על ידי הממשלה".
"הרבה מאיתנו פשוט יושבים בצד ושותקים ומחכים שהפנאטיות תירגע"
האמנית נעמה צבר הגיעה לארצות הברית בשנת 2008 בעקבות לימודים באוניברסיטת קולומביה הנחשבת, ונשארה. היא חיה ופועלת בברוקלין בניו יורק, והיא אמנית פיסול, מיצב, מיצג וסאונד. יצירתה של צבר מזוהה עם אובייקטים פיסוליים שמוצבים בחלל התצוגה ושניתן לנגן עליהן – גם כקהל המבקר בתערוכה. "תמיד ניגנתי. הייתי בלהקה, ניגנתי רוב החיים. למדתי אמנות במחשבה שאתמקד בזה ובסוף זה השתלב באמנות שלי", היא מסבירה בשיחה שמתקיימת במהלך ביקור מולדת קצר ונדיר יחסית שלה בישראל, ראשון מזה כשנתיים. "כשאת מנגנת כמוזיקאית על במה, יש מוסכמות מסוימות, אנשים יודעים איך להתנהג, יש תבנית קבועה, ממורכזת. כשאת נכנסת לחלל שהוא מוזיאלי, ופתאום אפשר לגעת בעבודה, היא אינטראקטיבית ויש לה סאונד – זה אחרת. גם כשמתקיים מופע – אני יכולה להיות בכלל לא פרונטלית מול מישהו. אולי מסתכלים עלי מהגב. יש איזשהו ערבוב או חשיבה מחדש של אותה חוקיות פרפורמטיבית, שפותחת דלתות להרחבה של הפורמט".
לדידה של צבר, היחס החדש והשונה כלפי אמנים ישראלים ואמנות ישראלית לא תמיד מתבטא בגלוי. "הרבה דברים שקורים – קורים בלי שתדעי. לפעמים כשאין לך אפשרויות, את לא יודעת אפילו שאין לך את האפשרויות האלה ולמה".
חרם שקט?
"עברתי לניו יורק ב-2008. עד 2014 או 2015, הרגשתי מאוד את הנוכחות של אמנים ישראלים בארצות הברית. בחמש-שש השנים האחרונות יש את תנועת החרם, שהיא תנועה אמיתית. אני די בטוחה שהרבה מהאוצרים והאוצרות לא יקחו בחשבון לכלול אמנית או אמן ישראלי, אם זה באוספים ואם זה בתערוכות מוזיאליות – זה עוד מלפני המלחמה, והיא ללא ספק לא היטיבה עם זה. עכשיו זה יותר בחוץ.
"באותה נשימה אני חייבת להגיד שיש לי קהילה מאוד חזקה וגדולה של אוצרים ואוצרות – לא יהודים ולא ישראלים – שגם עובדים איתי, שגם שאלו לשלום משפחתי, ושגם עובדים במקביל עם אמנים ממדינות ערב. והם אנשים שיכולים להכיל את המורכבות הזאת. אני מציגה, יש לי תערוכות – אני ממש בסדר. אני בטוחה שלאמנים יותר צעירים, שעברו לא מזמן לניו יורק, קצת יותר קשה. אין דרך אחת שאנשים מתנהגים בה, אבל ללא ספק יש יותר הימנעות מעבודה עם אמנים ישראלים. הקו כרגע גדול וגס, וכולל מלא סוגים של אמנים. אולי לפני המלחמה הוא היה קצת יותר צר וכלל יותר ספציפיוּת. כרגע אין יכולת להרבה בעולם האמנות להכיל את הפרטים, את המורכבות.
צבר מבינה גם את האבסורד שבחרם דווקא מצד גופי תרבות. "אנחנו חיים בעולם מאוד בינארי. אבל מה שמעניין זה שהרבה מהקהילות שמעוניינות שהעולם לא יהיה בינארי, פועלות בעצמן בצורה מאוד בינארית. זו פארסה. בסופו של דבר זה ישתנה, כי יש בזה יותר מדי מתח פנימי. מורכבות זה משהו שכולנו צריכות להתעקש עליו.
"לא מזמן הצגתי תערוכת יחיד בברלין, חלומית מבחינתי, ששמה את האמנות שלי מול הצבת יחיד של יוזף בויס (אמן משפיע מאוד יליד גרמניה, מהדמויות המובילות בסגנון הפוסט-מודרניזם באמנות - ד"מ). זה ממש חלום של רוב האמנים. ומי שהזמין אותי לעשות את התערוכה הזאת זה הדירקטורים של המוזיאון, שאחד מהם הוא לבנוני. ואם אנחנו יכולים לסמס אחת לשנייה כל פעם שיורים פצצה לראות שכולם בסדר, ואנחנו יכולים עדיין להקשיב, לדבר ואפילו להיות בקו אחד – אז זה אפשרי.
"אני חושבת שבסופו של דבר אמנים ואנשים של יצירה הם ברובם אנשים שמאמינים בדרך אחרת, שהיא לא אלימה. אני יודעת שזה לא מה שאנחנו מקבלים ברשתות החברתיות, אבל אני חושבת שבסופו של דבר זה המיעוט הקולני. שהרבה מאיתנו פשוט יושבים בצד ושותקים ומחכים שהפנאטיות תירגע. אני מסרבת להאמין שזה הרוב מתוכנו".
"אחת האכזבות היא שבעולם האמנות הגלובלי יש חוסר-יכולת להבין את המורכבות"
האמנית אלונה רודה פועלת על קו ישראל-גרמניה למעלה מעשור. היא משלבת בין הצגה כאמנית לבין עבודתה כמעצבת במה לתיאטרון, מחול ומוזיקה. בהשפעת עולמות עיצוב הבמה, האמנות שלה עושה שימוש באור ובמוזיקה כאלמנטים משמעותיים ביצירות. רבות מיצירותיה מציגות סביבות אנושיות ציבוריות וליליות ריקות מאדם, ואובייקטים מהתרבות החומרית של בני האדם שפועלים בעצמם, בחוקים משלהם, ברגע שהאורות כבים ואין איש משגיח.
"מאז שאני פה בגרמניה יש בעשייה שלי יותר דגש על מחקר ועל תהליכים – דברים שכאמנית היה לי פחות זמן אליהם בארץ, כי בארץ אין זמן וגם יש פחות מימון, אז יש לי יותר אמצעים כרגע לעשות דברים יותר מורכבים", היא מסבירה, ומספרת שבחרה לעבוד ולגור בגרמניה בגלל קרבתה לישראל. "בכוונה בחרתי במקום שהוא יחסית קרוב כי אני באמת מאוד מחוברת לארץ. הייתי פעמיים מאז שהתחילה המלחמה ואגיע שוב בסוף פברואר, תחילת מרץ – וזה נחשב שיחסית לא הייתי הרבה זמן. זה בגלל המלחמה, אחרת הייתי באה קודם, אבל בפעם האחרונה שהייתי הייתה את המתקפה האיראנית, וזה היה לי קצת יותר מדי. יש לי הרבה עבודה בארץ, אני תמיד אוהבת לעשות דברים פה".
איך את חווה את ההשפעה של המלחמה עלייך כאמנית ישראלית שפועלת בישראל ובאירופה?
"העניין של החרם השקט מלווה אותי כל הקריירה. ה-BDS התחיל ממש באותן השנים שהתחלתי לעבוד כאמנית, אז תמיד זה היה שם. עזבתי את ישראל לא משיקולים פוליטיים. לצערי נהיה יותר ויותר קשה לאמנים ובכלל לשוחרי-תרבות בארץ, כי יש כזו הרעבה של הסצנה. חוץ מזה, גם מבחינה פוליטית זה נהיה יותר ויותר קשה. מבחינתי המלחמה הייתה כמובן רעידת אדמה, ולקח לי כמה חודשים גם להתחיל בכלל לחשוב על מה אני עושה, או איך אני ממשיכה לעשות אמנות בתוך הסיטואציה הזאת. הדרך שלי להתמודד עם זה היא בלימוד עצמי. להבין יותר מה קרה ב-75 שנים מבחינה היסטורית, מה זה אומר בדיוק הכיבוש הישראלי. אנחנו קרובים לרגע שבו זה כבר פשוט לא ייגמר לעולם, בגדול עברנו אותו, זה רמות של טראומה שאנחנו לא נצא מזה.
כמו צבר, גם עבור רודה הראייה הבינארית של הסכסוך - היעדר המורכבות בנקודת המבט הבינלאומית - היא בעיה. "אחת האכזבות הגדולות היא שבעולם האמנות הגלובלי יש חוסר יכולת להבין מידה כלשהי מהמורכבות, שזה לא 'טוב' נגד 'רע', שזה לא או שהפלסטינים או שהישראלים זורקים אחד מהם לים. כאילו, הדבר הזה הוא פשוט באמת מופרך. אבל אותי זה לא כל כך איכזב, כי ידעתי את זה קודם. ברמה האנושית האישית, אני מחפשת לעשות דברים שנותנים לי איזשהו מענה לסיטואציה, את היכולת לעבד אינפורמציה באופן שהוא שלי: לבנות סביבות תלת-מימד מדמות מציאות שקשורות למצב.
"אני חייבת להגיד שאחד הדברים היפים בלגור בגרמניה הוא שיש פה מפגש", היא ממשיכה, "יש לי פה קשר, לפעמים עמוק ולפעמים מאוד יומיומי, עם אנשים שהם בעצם מהאזור שלנו. זו הזדמנות לפגוש את השכנים שלנו. גם אם זה המוכר בפיצוצייה או מה שזה לא יהיה. האנשים שבאים לפה עזבו מבחירה. גם כשמדובר בפליטים, הם עדיין בחרו להגיע דווקא לפה. אז יש איזו הבנה שנמצאת מעל הכל שזה לא אנחנו, זה המשטרים שעושים את כל הבלגאן. ברמה האישית, זה מעודד. ברמה של עצם זה שאני ישראלית, זה מעמיד אותי במצב יותר קשה משהיה קודם, אבל כמו שאמרתי, זה תמיד היה שם.
"אני חווה את זה משני הכיוונים, אחד של אנשי מקצוע – אוצרים, מנהלי מוזיאונים וכולי – שנמנעים, שאומרים: 'עדיף שלא'. והכיוון השני הוא כאלה שדווקא חשוב להם להראות שכן. אז יש גם את זה. אני מרגישה קצת בת-מזל שאני כבר תקופה פה, ויש לי מערכות יחסים עמוקות של הרבה שנים, ככה שמי שמכיר אותי הרבה זמן יודע שלא להסתכל עליי בתור איזה פלקט או בתור דגל של מדינה".
איזו עצה הייתם נותנים לאמן או אמנית צעירה שרוצים להתחיל קריירה בינלאומית בזמן כזה?
רועי רוזן: "אם הייתי צריך להציע משהו לאמנית צעירה, זה לזכור, ולאחוז, ולהתעקש על אופק השחרור שאמנות יכולה להציע. אני חושב שבאמת, דרך אמנות אפשר להגיע למקומות ולדברים שאי אפשר להגיע אליהם באמצעים אחרים. ושזה מתחיל בך עצמך – ממש בגוף ובנפש. דרך הכוח של הדמיון והיצירה, הגבולות של מי שאת יכולים להשתנות, ולהתרחב ולהיות מאותגרים. זה לא מעשה פשוט, אבל זה אפשרי בתוך האמנות. שינוי כזה של הגבולות קשור באיזה ויכוח גם עם האני הפרטי, וגם האני הקולקטיבי. הסימן הטוב הוא אם את או אתה מסיימים במקום שהוא אחר: אם נכנסת לשיחה, או נכנסת לתהליך עבודה, ויצאת ממנו כשאתה רואה את עצמך אחרת ואת העולם אחרת – סימן שקרה משהו. ואם הדבר הזה קורה לך בתוך העבודה – אז יכול להיות שהוא גם יקרה לצופה. ואם הדבר הזה קורה גם לצופה – אז יכול להיות שזה יהיה חזק מספיק גם כדי לאתגר ולו במעט את הגזירות האלה שנגזרות עלינו, בין השאר של חרמות, ושל גינויים ושל ביטולים.
9 צפייה בגלריה
עבודה של אלונה רודה מתערוכת היחיד Interzone בקונסטמיוזאום גלזנקירכן, גרמניה.
(צילום: יואכים קולוליס)
"הדבר השני הוא שאני ממליץ לאמן צעיר או לאמנית צעירה שיכולים, לעזוב למדינה אחרת לכמה שנים. זה לא קשור אפילו למצב העכשווי – זה תמיד נראה לי נכון וטוב. זה קשור גם להצעה הקודמת שלי, לבדיקה של גבולות האני ולהשתחררות מדברים מסוימים. לשאלה של מה שלי ומה לא באמת שלי, מה זה בית, מה זו שייכות, מה זו זהות. לא לכולם זה אפשרי, אבל מי שיכול – אני ממליץ".
אלונה רודה: "למצוא דרך לבטא את עצמנו מול העולם. זה עניין אישי – וזה חשוב שזה יישאר עניין אישי. אני חשה מין לחץ כזה בין השורות שאנשים סביבי רוצים לראות איך אני מתייחסת לנושא הפוליטי, והבחירה שלי אישית היא פחות לשתף כתבות ומאמרים – דברים שאנשים אחרים כתבו. יש מידה של זיהום של הרשת, יש כזאת הצפה של אינפורמציה, ככה שההצעה שלי לעצמי, שהיא גם ההצעה שלי לאחרים – היא לשמור על זה אישי. לחשוב מה לי יש. איזה מבט לי יש להציע על המציאות הזאת. לפעמים זה יכול להיראות לאנשים לא ברור מספיק, או לא נוקב מספיק – נגיד במקרה שלי. אבל כל מה שמעניין אותי לתת לעולם זה איזה מבט מבחוץ על הדברים שמפרק את הדברים וחושף את המורכבות. זה מה שיש לאמנות להציע. אז לנסות לשכנע אנשים מה נכון ומה לא נכון מרגיש לי כמו משהו ממש לא רלוונטי".
