מבין כל אלו שהחלו את דרכם המקצועית כמורים, סטינג, שחוגג עכשיו יום הולדת 70, הוא כנראה האיש הכי עשיר בעולם. הרבה לפני שגורדון מת'יו תומאס סאמנר הפך לאחד המוזיקאים המצליחים – ואז המשעממים על פני הכדור שלנו, הוא עמד מדי בוקר בבית הספר ולימד את השפה האנגלית. גם משלחי היד שקדמו לקריירת ההוראה הקצרה של האיש מניוקאסל, זה שתמיד ידע שהוא יהפוך יום אחד למוזיקאי - לא היו מסעירים בהרבה. מי שיעבור על קורות החיים של סאמנר ימצא שם בין היתר ניסיון תעסוקתי ככרטיסן באוטובוס, פועל בניין ופקיד מס הכנסה. שני האחרונים לפחות סייעו לו במשהו גם בגלגול הבא שלו כאדם אמיד: כשאתה מחזיק בנדל"ן כדאי שגם תדע איך הוא נבנה, וכשיש לך כל כך הרבה כסף בבנק (וגם יקב באיטליה) רצוי שתבין דבר או שניים על מערכת המיסים.
ואגב כסף וסטינג, את השיעור הכי חשוב – והקצת מרגיז – בנושא, הוא החליט להעביר לילדיו בדרך הקשה (בכל זאת, מדובר במורה בדימוס). לפני כמה שנים הצהיר הבסיסט המולטי-מיליונר שהוא לא מתכוון להוריש להם דבר. אולי משום שגדל במשפחה צנועה ממעמד הפועלים בצפון אנגליה הוא עדיין מאמין בעבודה קשה, וכנראה כי הוא חשב, חישב וגילה שמההון המשפחתי – שהוערך ב-2014 בלא פחות מ-306 מיליון ליש"ט – לא יישאר הרבה לאחר שהוא ייאסף אל אבותיו. "יש לנו הרבה התחייבויות", אמר אז לקוראים – ובעיקר לששת ילדיו, "מה שנכנס אנחנו מוציאים, ולא נשאר עוד הרבה. ואני בטוח לא רוצה להשאיר להם קרנות נאמנות".
המשטרה בדרך
לרוב כתבות שחוגגות יום הולדת עגול למוזיקאי מפורסם וחשוב מנסות לסכם את רגעיו הגדולים או לפחות להאיר פינה קצת פחות מוכרת בביוגרפיה ובגוף העבודות שלו. במקרה של סטינג – ויום ההולדת ה-70 שלו הוא בהחלט הזדמנות לסיכום ביניים קצר - חייבים להתעכב לרגע ולנסות להבין כיצד בפרק זמן של כעשר שנים, הוא הפך מסולן ומנהיג של להקה מבריקה לאחד המוזיקאים היותר משמימים בסביבה. מי שהקשיב בזמן אמת לאלבום האחרון של פוליס (וכנראה גם הטוב ביותר שלה, למרות שהתחרות קשה) - Synchronicity, לא היה יכול לדמיין איך הבסיסט הבלונדיני שלה יישמע פחות משנתיים לאחר מכן.
את האלבום האגדי הזה הפיק לפוליס יו פדהאם, מי שעבד לאורך האייטיז גם עם פיל קולינס וג'נסיס, וחזר בהמשך לשתף פעולה עם סטינג. האלבום הצליח, מאוד. אולי יותר מדי. היו לפוליס לא מעט להיטים עד אליו, אבל אף אחד מהם לא חרך את המצעדים כמו השיר Every Breath You Take שהטיס את האלבום במצעד המכירות, ושלח את השלישייה למסע הופעות חובק עולם. לישראל הם דווקא לא הגיעו, בין היתר כי המתופף המבריק שלהם, סטיוארט קופלנד, זעם על מה שטייסי חיל האוויר שלנו עשו בדרום לבנון בקיץ 1982. צעירי התקופה שהמשיכו להאזין לאלבום בטירוף ( כן, גם פה בארץ), נהנו מההשפעות של מוזיקת העולם שסטינג, קופלנד והגיטריסט אנדי סאמרס שילבו ב-Tea in the Sahara ובעיקר מ-Wrapped Around Your Finger, הסינגל השני מהאלבום ואחד מהשירים היותר טובים של הלהקה. חלקם עושים זאת עד היום.
נדמה שהסיבה להצלחה העצומה של פוליס אז הייתה קשורה לעבודה שהם פשוט לא נשמעו כמו שום להקה אחרת בסביבה. הלהקה שהתגבשה בקיץ 1977, במקביל לעליית הפאנק בבריטניה, היטיבה לשלב את הרוח הצעירה והפרועה שלו (פלוס יכולת נגינה מופלאה שהיה קשה לאתר אצל ההרכבים המובילים בז'אנר), עם כתיבה חכמה (בכל זאת, היה כאן מורה בצוות). תוסיפו לזה השפעות של רגאיי גרובי, רוק רזה, מהיר ומאוד מדבק ושאיפות ג'אזיות, מראה אחיד ומושך (השלושה צבעו את שיערם לבלונד), וקיבלתם הרכב שאי אפשר היה לסרב לו, כזה שרק הלך וגדל מאלבום לאלבום.
עד היום לא ברור בדיוק מדוע האלבום השישי של פוליס לא הוקלט. השלישייה תכננה לתעד את סיבוב ההופעות שלה אבל זה לא יצא לפועל. גם הדיבורים על הקלטת אלבום חדש באולפני אייר שבאי מונטסראט (שבו הם הקליטו את רב המכר האחרון שלהם, ואליו סטינג יחזור כמה פעמים בהמשך – לבד ועם חברים), לא הולידו דבר. אבל שלושת החברים לא ישבו באפס מעשה: סאמרס הקליט אלבום נוסף עם רוברט פריפ מקינג קרימזון וקופלנד הלך ליצור מוזיקה באפריקה. גם סטינג לא בדיוק התבטל ב-1985: הוא הספיק להופיע בלייב אייד, לשיר באלבום של פיל קולינס, להשתתף באחד מהלהיטים הגדולים של אמצע העשור – Money for Nothing של הדייר סטרייטס ולהוציא אלבום סולו ראשון - The Dream of the Blue Turtles.
ג'אז, פוליטיקה וערימה של כסף
רבים מהמוזיקאים שהבריקו בסבנטיז הלכו לאיבוד עם הכסף הגדול, ההפקות עתירות הקלידים והסאונד והמראה הפלסטיים של האייטיז. סטינג בהחלט ניסה לברוח מהגורל הזה, ולפחות בהתחלה הוא גם עשה זאת די בהצלחה. בשני האלבומים הראשונים שלו היה אפשר למצוא הרבה עניין. גם היום. בעיקר ב-The Dream of the Blue Turtles הנהדר, שבו הוא החליט להרחיב את העיסוק שלו בג'אז. כדי שזה גם יישמע כמו ג'אז הוא גייס לפרויקט נגני על כמו עומר חכים (תופים), דריל ג'ונס (בס), ברנפורד מרסליס (סקסופון) וקני קירקלנד (קלידים) והרכיב אלבום שהיה גם עשיר מוזיקלית וגם מאוד מצליח כלכלית. כזה שידע לשלב בין האנרגיות הסוחפות של פוליס (למשל If You Love Somebody Set Them Free הפותח ו- Fortress Around Your Heart הסוגר), לבין הקו המוזיקלי הרגוע יותר שיאפיין מעתה והלאה את קריירת הסולו שלו (נגיד Moon over Bourbon Street). אלבום הבכורה היפה והמבטיח הזה חשף עוד פן בכתיבה ובפעילות של סטינג שתהפוך בהמשך לאחת המרכזיות בקריירה שלו – ולא תמיד לטובה – הפן הפוליטי והחברתי. פה זה התבטא בעיקר בשיר Russians שבו הביע את חששותיו מפני המלחמה הקרה.
האלבום הגיע די מהר לפלטינה משולשת וסטינג הפך לכוכב על, ולא רק לסולן לשעבר של להקה מוערכת. עכשיו הוא החליט לרתום את שמו, פניו ושערו הבלונדיני להצלת העולם. צריך להיות טיפוס ציני במיוחד כדי לחשוד שסטינג נרתם לעניין רק משיקולי תדמית, אבל קצת (טוב, הרבה) כמו בונו - הוא הפך ממוזיקאי מסעיר ופורץ דרך לפוליטיקאי, שהוא במקרה גם כוכב פופ מאוד מאוד עשיר.
Nothing Like the Sun…, האלבום הבא של סטינג, נמכר מצוין לפחות כמו קודמו, וזכה לשבחים רבים – בצדק. לצד המוזיקאים שהמשיכו איתו מאלבום הבכורה, סטינג אירח כאן גיטריסטים מרהיבים (אריק קלפטון, מארק נופלר והחבר לשעבר מפוליס, סאמרס), והמשיך את הקו הג'אזי המהורהר של קודמו – זו הייתה אחת מהעבודות האחרונות (והיפות) של המעבד והמנצח הוותיק גיל אוונס. הסאונד הקודר של האלבום הושפע ממותה של אימו מסרטן ומהזוועות שנגלו לסטינג לאחר שנפגש עם קורבנות הפשעים שביצעו כמה מהממשלות הדרום אמריקניות.
האישי והפוליטי שוב התחברו, בעיקר בשירים דוגמת History Will Teach Us Nothing ו- Fragile. האחרון, מהלהיטים הגדולים של האלבום ושל סטינג בכלל, זכה בהמשך למספר גרסאות כיסוי, בהן אחת של חוליו איגליסיאס. את השיר הזה קצת קשה לשמוע היום, אך הוא היטיב להגדיר את סטינג של שלהי האייטיז: רגיש, צודק ומצפוני עד כאב, מלחין בעל הבנה בטעם הקהל, אך גם כזה שעשוי לגלוש די מהר לבלדות נוטפות קיטש בואכה מוזיקת מעליות – אבל כאלו שלפחות נשמעות נהדר במערכת סטריאו משובחת. היו אז מספיק יאפים שקנו את הדיסקים שלו.
את האייטיז סטינג סיים יפה ואפילו המאזינים של גלי צה"ל הכתירו אותו לזמר העשור – למרות שפוליס לא טרחו לעבור פה. כשהניינטיז הגיעו פני הדברים כבר הפכו למורכבים יותר – לפחות באולפן. סטינג אומנם פתח את העשור לא רע בכלל עם שני אלבומים שהכילו כמה רגעים יפים: The Soul Cages (1991) ו-Ten Summoner's Tales (1993), אבל מי שהאזין להם לעומק, ולא רק חיפש את הלהיטים שהכיר מהרדיו (נגיד Shape of My Heart או Fields of Gold), התקשה לאתר בהם את העוקץ שאפיין את סטינג כמה שנים קודם לכן. בגיל 40 וקצת סטינג הפך לאדם מאוד עשיר, שפעם היה גם מוזיקאי סופר מוכשר. קצת כמו מה שקרה לחברו קולינס לאורך האייטיז – ככה שלא מפתיע שהם מצאו שפה משותפת. כשמוסיפים למשוואה גם את הפעילות הפוליטית על גבול ההטפה שהלכה ותפסה תאוצה, הבריטי המצודד הזה הלך והתגלה כנודניק לא קטן.
את הנחמה היחידה למול המוזיקה שעכשיו כבר הלכה על בטוח וחדלה לעניין בערך באמצע העשור, סטינג הציג על המסך – הגדול והקטן כאחד. מה שהחל ב"חולית" (קצת אחרי שפוליס חדלה להתקיים, גם אם לא רשמית) המשיך עם הופעה מלאת הומור ב"לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" ובעיקר בתפקיד עצמו בפרק קורע במיוחד של "משפחת סימפסון" – שהיה כנראה הרגע המזהיר ביותר של סטינג בעשור ההוא, ומאז.
מצידוק לפיהוק
סטינג המשיך להוציא אלבומים גם במחצית השנייה של הניינטיז, אך הפיהוק שהם ייצרו אצל מי שהאזין להם הלך והתרחב. ב-2003 הוא הוציא אחד נוסף - Sacred Love – חלש אף יותר מקודמיו, והחל לאבד עניין בתעשיית הפופ. חוסר העניין היה הדדי. סטינג המשיך לחפש את עצמו בשנים הבאות והקליט בין היתר פסקול אווירתי, אלבום המבוסס על שירי עם בריטיים, אחד אחר שהתבסס על שירים מימי הביניים כשהלאוטה שימשה בו כלי הנגינה המרכזי וניסה להפיק מחזמר שלא באמת התרומם. ב-2015 היה נדמה לרגע שהוא חוזר לעצמו, ואחרי שנים ארוכות הוציא אלבום רוק מפתיע לטובה שזרק פה ושם לימי פוליס. כמעט 30 שנה אחרי הלהיט הנפלא ההוא, היה משמח לגלות ששוב יש איש אנגלי שיוצר מוזיקה משכנעת בניו יורק. אלא שהאופטימיות הזאת שכחה די מהר, כשהגיע האלבום הבא - והרע במיוחד שלו - עם שאגי.
עכשיו, לכבוד יום הולדתו ה-70 סטינג בדרך לאלבום חדש שייצא בחודש הבא – The Bridge. האלבום שנכתב במהלך המגפה צפוי להיות – כמה מפתיע – אקלקטי. או במילים אחרות: להכיל את כל הרכיבים הסטינגים המוכרים (לטוב וגם לרע): רוק, ג'אז, פולק, השפעות קלאסיות, וכנראה שגם לא מעט בלדות. If It’s Love, הסינגל הראשון שיצא ממנו לא בדיוק מעודד. אפשר להניח שלמוזיקאי מוכשר כמוהו, נותרו עוד כמה אסים בשרוול, ושגם כשהוא נכנס לעשור השמיני בחייו הוא מסוגל לייצר מוזיקה מפתיעה, או לפחות מהנה. מי שזקוק למנה נוספת מהעוקץ של הבסיסט האגדי של פוליס – תמיד מוזמן לחזור לחמשת האלבומים שלה שנותרו מרעננים כמעט כמו בשלהי הסבנטיז-תחילת האייטיז, ולגלות מחדש עד כמה (כמעט) כל דבר קטן שהיא עשתה היה קסום.
