שתיקה היא עניין קולנועי מאוד. כמדיום המבוסס על תמונה וסאונד, היעדרו של מרכיב משמעותי כדיבור מצריך יוצרי סרטים לחשיבה אסתטית יוצאת דופן. בראש ובראשונה, ההבנה שגם שתיקה, כלומר היעדר דיבור, היא סאונד. היא נושאת משמעות. שתיקה היא גם, כפי שלימדונו "פרסונה" (1966) של אינגמר ברגמן ו"הפסנתר" (1993) של ג'יין קמפיון, עמדה נשית ביחס לעולם. בחירתן של גיבורות הסרטים המכוננים הללו לשתוק ביטאה מחאה כלפי דיכוי, אלימות וזיוף המזוהים עם העולם הגברי. כן, שתיקה היא גם פוזיציה פמיניסטית-חתרנית.
"השתיקה" - טריילר
ולא באה ההקדמה הקצרה (מאוד) הזו, אלא כדי לומר שסרטו החדש של שמי זרחין, "השתיקה", פועל בטריטוריה טעונה מאוד – קולנועית, אסתטית ופוליטית. וזה עוד מבלי להזכיר שכבר היה סרט בשם זה, אותו ביים ברגמן ב-1963. מבחינות רבות, זהו סרטו השאפתני והמאתגר ביותר של זרחין מאז הפילם-נואר המוזיקלי שלו, "מסוכנת" (1998). סרט שנע בין מלודרמה משפחתית וסאטירה פוליטית אפלה, ושגם אם לא תמיד ברור לאן הוא הולך – המעקב אחר מהלכיו מותיר את הצופה מרותק.
השתיקה פה היא נחלתה של שרה (לבנה פינקלשטיין), שיום אחד החליטה לחדול מדיבורה. הסרט אינו מבהיר מדוע זה קרה וכמה זמן בדיוק זה נמשך – וזה גם לא ממש רלוונטי. כאשר אנו פוגשים אותה, בנה (מוריס כהן) וכלתה-לשעבר (אסתי זקהיים) מכירים בעובדה הזו גם אם הם מתקשים להתמודד עמה. השתיקה, בצורה שונה לגמרי, מזוהה גם עם פוליטיקאי צעיר (אושרי כהן), בנו של ראש הממשלה ששקע בתרדמת, ההופך למועמד מוביל למשרה הרמה. הוא דווקא מדבר, אך למעשה לא אומר דבר, ובעצם כלל לא ברור מדוע הוא סוחף אחריו את מצביעיו הפוטנציאליים. שמו של הפוליטיקאי הוא אביב (ואם תרצו, אביו); שמו של בן האישה השתקנית, עיתונאי טלוויזיה, הוא אביהו (המכונה "בישו"). וכאן, כבקליפת אגוז, טמונה אחת התמות של הסרט: דמות אב.
העיסוק הזה בדמות האב מקבל ב"השתיקה" משמעות נוספת באמצעות מערכת היחסים שבין המועמד והעיתונאי. האחרון, מסתבר, היה מורהו לספרות של המתמודד לראשות הממשלה, השניים אף מחליפים ביניהם ציטוטים משירת אלתרמן (בדומה ל"כוכבים של שלומי", סרטו של זרחין שבו גילם אושרי כהן את דמותו של נער מחונן חובב "כוכבים בחוץ" של אלתרמן). אפשר גם לראות בליהוק של שני שחקנים בעלי אותו שם משפחה משהו שתורם לדינמיקה האדיפלית ביניהם. שתי הדמויות אף חיות, כל אחת בדרכה, בצלה של דמות אבהית אלימה ובעייתית.
ליהוקו של אושרי כהן לתפקיד המועמד המוביל, דווקא משום שאינו אומר דבר, נטען בזכר הופעתו ב"כוכבים של שלומי" (2003). הנער התמים והחולמני שחי בסרט ההוא במנותק מאביו הבוגדני והכושל התבגר עתה והפך לדמות פגועה ומאיימת. אביו שלו-עצמו (אלי דנקר) כאמור פינה לו את מקומו בנסיבות טרגיות, מה שמותיר את דמות האב הסימבולי ככזו שעמה הוא מתעמת. פוליטיקה, כמו אומר זרחין, היא חיפוש מתמיד אחר דמות אב – לרשת אותה, להתעמת מולה, לבחור בה. כדי שיוכל להיבחר, על המועמד הצעיר "לרצוח" את אביו, ואת זה הוא מבקש לעשות בדו-קרב תקשורתי שיתקיים ביניהם במסגרת ריאיון משותף.
כבר צפינו בסאטירות פוליטיות שהעמידו במרכזן פוליטיקאים שאינם אומרים דבר ואף על פי כן סוחפים אחריהם את ההמונים. "להיות שם" (1979) של האל אשבי, לפי ספרו של יז'י קושינסקי, הוא אחד מהם, ובו כזכור גילם פיטר סלרס את דמותו של גנן רפה שכל שהופך במפתיע למועמד לנשיאות ארצות הברית. אבל סרטו של זרחין אינו עוסק, לפחות לא באופן מודגש, בדרכו לצמרת של פוליטיקאי חלול. יש בו טון אפל יותר, שונה לגמרי מזה של הדרמות הקומיות המשפחתיות הקודמות שלו, שמעניק לשתיקה שבמרכזו מימד כמעט מיתי-תנ"כי. אחרי הכל, זוהי שתיקתה של שרה שמלווה את סיפור העקדה, שם משפחתו של המועמד לראשות הממשלה הוא לא אחר מאשר יצחקי, ואביהו – טוב, זה כבר מבהיר הכל.
עוד במדור קולנוע:
החיבור בין סיפור העקדה למאבק אדיפלי – יצחק מול האב כשברקע שתיקת האם – מעניק לסרטו של זרחין עומק שלא היה בכמה מסרטיו הקודמים. סרטיו של זרחין להטטו תמיד עם הסיפורים שבמרכזם. ב"העולם מצחיק" (2012), למשל, הוא תמרן בלוליינות מרשימה בין כ-50 דמויות ושלל סיפורים, וב"אביבה אהובתי" (2006) נע בווירטואוזיות בין עולמה הממשי של מספרת טבריינית ויצירתה. הפעם, כך נדמה, הסיפור מצומצם יותר בהיקפו, ואת מקומו תופסים חיבורים מרומזים, לא תמיד ברורים, בין דמויות משלימות ויריבות (אחת מהן היא אחותה התאומה-זהה של שרה, שאף אותה מגלמת פינקלשטיין, והיא מטפלת בבעל סיעודי).
חלקו האחרון של "השתיקה" הוא כבר אפיזודה מבריקה ומבוצעת לעילא בזכות עצמה. זהו המקום שבו השתיקה מייצגת עימות ופיוס, מגשרת בין המרחב הביתי והפוליטי, בין בנים ואימהות, ובין סיפור העקדה המיתי ומימושו בהווה. זהו גם המקום שבו מחבר הסרט בין הדרמה המשפחתית החבויה בשתיקתה של שרה ובין המותחן הפוליטי. בעיקר, זוהי אפיזודה שבנויה ממסכים בתוך מסכים – מוניטורים ומסך הקולנוע עצמו – והתנועה ביניהם שערוכה ומצולמת להפליא בידי עינת גלזר זרחין ואיציק פורטל, בהתאמה, מדגישה את עוצמתו של המאבק האדיפלי שמתנהל במה שאמור להיות ריאיון טלוויזיוני ששאלותיו (כמו גם התשובות להן) קבועות מראש.
"השתיקה", אתם מבינים, הוא סרט תובעני יותר מעבודותיו האחרונות של זרחין. הוא חורג מהקולנוע המיינסטרימי באופיו, מהרצון לספר סיפור ששיאיו הדרמטיים והרגשיים מפלרטטים עם תביעות הקהל, ואפילו עם עיצוב דמויות שקל להזדהות עימן – אין פה דמות כזו, למעט זו של שרה. אביהו ואביב לוקים בעיקר באיזושהי יהירות נרקיסיסטית שהופכת אותן לבלתי נסבלות כמעט. וכן, כמה מהדמויות, כמו זו של זוגתו הנוכחית של אביהו (ליאת הר-לב), נראות מבודדות במרחב הקולנועי של הסרט. כאילו לא ברור מה הן עושות שם. בנוסף, באורך (בלתי מורגש כמעט) של כ-130 דקות, זהו גם אחד הסרטים הישראליים היותר ארוכים שנעשו כאן, והוא עלול להותיר לא מעט צופים מבולבלים ותוהים. אבל, זהו גם סרט יפה מאוד. סרט שנפתח בקול המולה גדולה, צורמת, מאיימת, ונחתם בעוצמתה של שתיקה המזכירה לנו עד כמה יש משהו מאוד קולנועי בהיעדר.
