אחרי שהבליחה עם "הנותנת" (2011) ו"הפורצת" (2016) הפרובוקטיביים והמרשימים, פנתה הבמאית הישראלית הגר בן-אשר לקריירה אמריקאית שבמסגרתה ביימה ב-2018 את סרטה הראשון שם, "נשים מתות מהלכות" (Dead Women Walking) שעלה בסוף השבוע בסינמטקים והפצתו תורחב בסופ"ש הקרוב גם לבתי הקולנוע.
"נשים מתות מהלכות" - טריילר
נושאו של הסרט הזה מאתגר: תשע אפיזודות המלוות נשים אמריקאיות בשעות האחרונות שלפני הוצאתן להורג. אני מניח שעם המשפט הזה כבר איבדה ביקורת זו מחצית מקוראיה, אבל הישארו עמנו. התוצאה היא יצירה ששווה להתמודד איתה, גם אם היא לא אחידה ברמתה. העובדה הזו מפתיעה גם נוכח העובדה שזרותה התרבותית של בן-אשר לסביבה שבה היא מתבוננת כמעט ואינה ניכרת. השפה, האפיון המעמדי, הסיטואציה המזוהה עם מדינות מסוימות בארצות הברית שבהן עדיין נהוג עונש מוות – כל אלה משדרים אותנטיות, לפחות ככל שהדברים אמורים בצופה הממוצע.
ביקורות קולנוע נוספות:
יתר-על-כן, בהינתן העובדה שאיננו יודעים דבר על הנשים בתא הנידונים למוות – הנסיבות שהובילו אותן לשם נמסרות בכתובית תמציתית המופיעה בסוף כל אפיזודה – הסרט נשען כמעט אך ורק על דינמיקה רגשית קצרת טווח בין שתי דמויות המשוחחות ביניהן. גם זהו אתגר שאין להמעיט בו, ובן-אשר עומדת בו בהצלחה. זוהי, אולי, גם בעייתו של הסרט שבנוי, בסופו של דבר, מרצף אינטנסיבי של שיאים רגשיים שעוצמתם הולכת ופוחתת. כך יוצא ששתיים מהאפיזודות החותמות אותו, המתרחשות על-סף ובמהלך הוצאה להורג, כבר מאבדות משהו מהכוח שהיה לסרט בראשיתו. אפיזודה המפרטת את ההוצאה להורג עצמה כבר הותירה אותי אדיש.
האפיזודה הראשונה מתרחשת 14 יום לפני ההוצאה להורג, והגיבורה שלו (ג'ון קאריל) היא אישה שחורה בדרכה לדיון מכריע בערעור שלה. עורך הדין שלה מבקש ממנה שלא תחייך כאשר תחלוף על פני העיתונאים והצלמים, ביודעו מהי המשמעות של צילום כזה, אך זה בדיוק מה שהיא עושה – והפעולה הזו אינה מייצגת גאווה במעשה הרצח שביצעה אלא מעידה יותר על פשטותה ותמימותה. זה פשוט בא לה באופן אינסטינקטיבי. בבית המשפט עצמו היא נאלצת להתמודד עם נוכחות בלתי צפויה שמעוררת את רגשותיה.
סיפור אחר עוקב אחר נידונה למוות (ג'וי נאש), יממה וקצת לפני הוצאתה להורג, המתבשרת שאמה מסרבת להגיע לפגוש אותה בפעם האחרונה. היא נשברת, אך זוכה לרגע חולף ומשמעותי של חמלה. וישנם עוד סיפורים יפים: נזירה (דייל דיקי) מוצאת דרך לא שגרתית לתמוך באסירה אותה היא מלווה; אישה שילדה את בנה בין כותלי הכלא (מאיה לין רובינסון) פוגשת אותו עתה, לראשונה מאז, כשהוא בן 18 ומתקשה לגלות כלפיה אמפטיה. בסופה של האפיזודה הוא מפנה אליה שאלה מצמררת.
הסיפור המוצלח ביותר, בעיניי, מתאר את מה שקורה בדרכה של אסירה אטומת מבע (דוט-מארי ג'ונס) המועברת אל המתקן שבו תתבצע הוצאתה להורג. שמה של הנידונה למוות הוא דורותי, והאפיזודה אכן מתכתבת עם "הקוסם מארץ עוץ" ודרך האבנים הצהובות. סוהר פטפטן המזהה אותה כמי שלמדה איתו בתיכון מעניק להתרחשות ממד קומי-אבסורדי. לעומת זאת, אפיזודה המבוססת על מונולוג מתמשך שנושאת אסירה בתא המקלחת, האחרונה שלה, על התעללות שחוותה בילדותה מצד אביה וסבה, נדמית קצת כמו תרגיל בבית ספר למשחק. את דמותה מגלמת מאיה עשת הישראלית המפתיעה במבטא טקסני.
"נשים מתות מהלכות" – הכותרת מתייחסת לקריאה המלווה את צעידתו של נידון למוות אל התא שבו מתבצע גזר הדין – מפתיע, בראש ובראשונה, משום שהוא עוסק בנשים העומדות בפני הוצאה להורג. הקולנוע, האמריקאי והאירופאי, כמעט ואינו מתמקד בנידונות למוות. דוגמאות חריגות הם "רוקדת בחשכה" (2000) בבימויו של לארס פון טרייר; "לרקוד עם זר" (1985) של מייק ניואל, שהביא את סיפורה האמיתי של האישה האחרונה שהוצאה להורג בתליה בבריטניה; "ריקוד אחרון" (1996), שבו גילמה שרון סטון את דמותה של נידונה למוות; ו"עסקי נשים" (1988) המצמרר של קלוד שברול, המבוסס אף הוא על מעשה שהיה, שבו הופיעה איזבל הופר בתפקיד אישה שביצעה הפלות בלתי חוקיות בצרפת הכבושה, והוצאה להורג בגיליוטינה.
העובדה שבן-אשר נמנעת כמעט לחלוטין מפירוט סיפורי הרקע שהובילו את שמונה גיבורות סרטה אל תא הנידונים למוות הופכת את "נשים מתות מהלכות" ליותר מאשר נפנוף אצבע צדקני כנגד הוצאות להורג. כל אפיזודה כאן מתמקדת בדינמיקה אנושית אינטנסיבית, המאפשרת לכל אחת מהדמויות לחוות רגע קטן של חסד בשעות חייה האחרונות. יש משהו תובעני בצפייה בסרט שנע משיא רגשי אחד למשנהו, ושבו נצפות הדמויות הנשיות כשהן חוות קריסה – אבל בן-אשר יודעת כיצד להלך על הגבול הדק שבין רגש וניצול.
זהו סרט שעוסק בקשר בלתי צפוי שמתפתח בין נשים, גם אם הוא מסתכם בחילופי משפטים בודדים כמו באפיזודה המתמקדת בעדים המגיעים לחזות בהוצאה להורג, בתוך מסגרת קיצונית המייצגת עולם גברי. בין אם מדובר בסוהר עצבני שאינו מאפשר מגע אחרון של חיבה, או מנהל בית כלא שנקרע בין מחויבותו לנהלים ומחווה אנושית. כל הנשים בסרט מייצגות מעמד חברתי מוגדר, שהוא חלק מהותי מהנסיבות שהובילו אותן אל גורלן, והישגו הגדול של "נשים מתות מהלכות" הוא בניסיונו לגעת בדבר הזה שנקרא "רגש חשוף".
