"עיד", סרטו של יוסף אבו מדיעם, מוצג בתור סרט הקולנוע הבדואי הראשון. מן הסתם, כדי להבחין אותו מסרטים דוגמת "סופת חול" ו"שרקייה" שעסקו אף הם בחברה הבדואית, אבל יוצריהם היו יהודים. את התסריט של "עיד" כתב אומנם יובל אהרוני, אבל נקודת המבט והשפה של הסרט כמו מסרבים להיענות לתפיסה הסטריאוטיפית של החברה הבדואית שעולה לרוב לכותרות סביב מושגים גזעניים כמו משילות ופשיעה. בעידן שבו השר לביטחון לאומי הוא מי שהוא, סרט כמו "עיד" הוא בגדר התרסה.
"עיד" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ואומנם "עיד" מציג את החברה הבדואית באופן יוצא דופן. גיבורו, שהסרט קרוי על שמו (שאדי מרעי), מתגורר עם משפחתו ברהט, עובד כפועל בניין, וכותב בסתר מחזה שבו הוא מגולל חוויה טראומטית מעברו. במקביל הוא מנהל רומן חשאי בסקייפ עם צעירה ערבייה נשואה החיה בפריז ועובדת כשחקנית. חייו חווים טלטלה כאשר יום אחד מודיעים לו הוריו כי החליטו להשיא אותו בנישואי חליפין, מנהג המוכר בחברה המוסלמית בשם בדל, כאשר כתנאי לנישואי אחותו עם אהובה, על עיד לשאת את אחותו של הבעל המיועד. עיד, כמובן, מתנגד, אך כאשר הוא מתוודע לאשתו-לעתיד, עביר (אנג'אם חליל), משהו בה נוגע בו.
עלילת הסרט מזכירה את זו של "חתונה מאוחרת", סרטו של דובר קוסאשווילי שהפך כבר לקלאסיקה של הקולנוע הישראלי. כמו סרטו של קוסאשווילי, גם "עיד" עוסק בגבר צעיר המנסה לשווא להשתחרר מכבלי המסורת ומלחציו של התא המשפחתי. בשניהם הוא נדרש להתעמת עם אב עריץ (כאן בגילומו של הישאם סולימן), וחווה את המסורת כאיום על זהותו הגברית. אכן, "עיד" הוא מלודרמה שגיבורה הוא גבר צעיר שמוצב בפוזיציה המזוהה על פי רוב עם דמויות נשיות הנאלצות לשאת בשתיקה את תכתיביה של חברה פטריארכלית.
גבריותו של עיד היא אחד מנושאיו המרכזיים של הסרט. לא זו בלבד שהוא מושא לתוקפנותו של האב ונדרש להעביר לו את הכסף שהוא משתכר מעבודתו בבניין, אלא שגם חבריו לעבודה לועגים לו ומשפילים אותו. באחת הסצנות הראשונות בסרט, ברכב ההסעות המחזיר אותם לבתיהם, הוא יושב על הרצפה, מנסה להירדם, אך בעיטותיהם ולעגם של הפועלים האחרים מונעים זאת ממנו. בהמשך נבין כי המשפחה מבוזה בקהילה סביב סיפור ישן של מכירת קרקעות ליהודים. עיד עצמו מוצא מפלט במערה שבה הוא מתבודד כדי לכתוב את המחזה שלו, או ליד קבר לא מזוהה שמעניק לו השראה.
מה שיפה בסרטו של אבו מדיעם הוא שאף לא אחד מהנושאים העולים בו מטופל בתוקפנות. סיפור הבגידה, מכירת הקרקע, מוזכר כמה פעמים, אבל נותר ככתם שהסרט בתבונה נמנע מלהפוך בו. גם נישואי החליפין, הבדל, אינם הופכים לדרמה מתפרצת. עיד אמנם מתקומם, אבל התנגדותו אינה לב הסרט. הוא ועביר מתחתנים בעוד מערכת היחסים הווירטואלית עם המאהבת בפריז ממשיכה להתקיים. עביר אינה מוצגת כקורבן של הסיטואציה, ויש משהו בעדינות שבה היא מתייחסת לבעלה הטרי שכובש אותנו. זוהי דמות חזקה, דומיננטית, שיודעת עוד הרבה לפני עיד מה גורלו של הרומן מרחוק. גם לנו ברור שעתידו של עיד אינו בפריז שנתפסת כאן כאיזו פנטזיה, ולקראת סופו של הסרט מתרחשת שם סצנה נוגעת ללב שנראית כאילו נלקחה מאחד מסרטיו של פרנסואה טריפו.
התבודדותו של עיד במערה כמו מדמה נסיגה אל תוך הרחם האימהי שבו הוא חש חמימות ובטחון. הגבר היחיד שחודר אל המרחב הזה עושה זאת בהזייתו של עיד ומייצג את האיום שטמון בסוג אחר לגמרי של גבריות – אלימה, פרוורטית, מצלקת. מעט מדי סרטים בתולדות הקולנוע הישראלי העזו לעסוק בחוויה הטראומטית שמושתקת ב"עיד" – אחד מהם הוא סרטו המופתי של תאופיק אבו וואיל, "עטאש-צימאון" שסרטו של אבו מדיעם מזכיר אותו – אבל זו אינה משתלטת על הסרט. ישנה כאן סצנה יפה, שבמבט ראשון נדמית אפילו מיותרת, שמעמתת את עיד עם שתי הדמויות הגבריות המאיימות עליו, והדינמיקה בינו ובינן משורטטת בקווים מדויקים מאוד מבחינה רגשית.
אבל גם דמותה של עביר אינה מקופחת. מערכת היחסים בינה ובין בעלה הטרי – על פי חוקי הבדל הם נישאים כדי לאפשר לאחותו של עיד להינשא אחר כך – אינה כזו המותירה אותה פסיבית. אדרבא, עיד מתעקש שהיא תירשם לקורסים ותשלים את לימודיה. בהדרגה, כאמור, הוא מבין שנוכחותה בחייו משמעותית יותר ממאהבת האינטרנט (זאלפה סאורט) שהסרט מותיר יותר כפנטזיה מאשר דמות ממשית; וכך נבראות לפנינו שתי דמויות, עיד ועביר, שאינן עוד סטריאוטיפ של אחר שִבְטי במצוקה כפי שהוא משתקף מנקודת המבט המערבית-צקצקנית.
הסרט מבוסס על הצגת יחיד בשם "בנברוואר" מאת איסי ממנוף וקאיד אבו לטיף שהועלתה בתיאטרון העירוני של רהט, ובה גולל צעיר בדואי אינטלקטואל את קשייו בחברה פטריארכלית ועם אביו המסרס. חלקים מהמחזה הזה משולבים בסרט, באופן שמדגיש מדי את שורשיו של הסרט בהצגת יחיד, כמו למשל כאשר עיד מדקלם שורות ממנו על רקע עץ בודד או הקבר שהוזכר לעיל. קשה שלא לזהות פה את השפעת סרטיו של נורי בילגה ג'יילאן התורכי.
ובכל מקרה הנה עוד רפרנס קולנועי שגם אם אינו עולה תמיד יפה – טוב לזהותו. ברגעים אחרים, כמו הסעודות המשפחתיות על המחצלת, אי אפשר שלא לחשוב על המצלמה של יאסוז'ירו אוזו היפני ("סיפור טוקיו") שהקפיד למקמה בגובה האדם היושב (הצילום המשובח כאן הוא של עידן ששון). "עיד", שקטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים האחרון, הוא סרט מפתיע, ואבו מדיעם הוא ללא ספק יוצר בעל נוכחות. זהו סרט על מצוקתו של גבר צעיר בעולם פטריארכלי, והופעתו של שאדי מרעי, שזכה בפרס אופיר לשחקן המצטיין, מעניקה לו חלק לא מבוטל מכוחו. פניו הרכות, עיניו מלאות ההבעה, מדברות במקום המילים. חשוב שהסרט הזה לא ילך לאיבוד על המסכים כאן.
