למרות שזה לא נראה עליו, שכן מאז העלה כבר חמישה עשר קילו, את הקריירה שלו הוא חייב לדיאטה.
עשרה ימים לפני שהחל המבצע ההוא, הוא הלך לעשות בדיקות דם כי אשתו לחצה וכשהתוצאות חזרו "הרופא נראה מודאג," כמו שאמא שלו היתה אומרת כשרצתה להסביר כמה מצבה קשה.
הוא דווקא לא לקח את התוצאות יותר מידי ברצינות, גם אבא שלו היה שמן ובסוף מת בגיל שמונים ושתיים כשפגעה בו מכונית במעבר חציה. אלא שבניגוד לפעמים הקודמות מיכלי לא היתה מוכנה לשמוע את כל המנטרות הקבועות שלו והכניסה אותו למשטר שכלל בעיקר אכילת ירקות.
הוא הסתובב בבית עצבני מרעב ושעמום. מיכלי כל הזמן אמרה לו שכל דיאטה קשה בהתחלה, שהוא צריך להיות חזק ושאולי ילך להתנדב באיזה מקום וככה לא ישב כל היום בבית ויחשוב על אוכל, מה שכמובן עצבן אותו עוד יותר.
כך יצא שהמבצע ההוא תפס אותו באמצע דיאטה, כשהוא רעב, עצבני ובעיקר מרחם על עצמו.
3 צפייה בגלריה
"הוא תיעב את הברברת האינסופית הזאת באולפנים... מיכלי חשבה דווקא שזה רעיון טוב ויאפשר לו קצת 'להתאוורר'"
(צילום: Shutterstock)
שלושים שנה שירת בצה"ל. השתחרר בדרגת אלוף משנה. אלא שבניגוד לאחרים, שמצאו את דרכם באזרחות, הוא לא הצליח. הניסיון המקצועי שלו כראש מערך המזון של צה"ל לא עניין אף אחד.
הטלפון שקיבל מהתחקירן של תכנית הטלוויזיה תפס אותו בחדר המדרגות בעיצומה של אחת האזעקות. הם משדרים 24 שעות ביממה, אמר לו התחקירן, הוא קיבל את הטלפון שלו ורצה להציע לו להשתתף באחד הפאנלים.
התשובה הראשונית שלו היתה שלילית. הוא תיעב את הברברת האינסופית הזאת באולפנים ובמיוחד את זאת של אנשי הצבא - שאת חלקם הכיר היטב - ושדיברו בביטחון שעצבן אותו. אלא שבניגוד אליו, מיכלי חשבה דווקא שזה רעיון טוב ויאפשר לו קצת "להתאוורר", "לעשות משהו שהוא לא רק לשבת ולחלום על פחמימות", והמשפטים האלה שלה כל כך עצבנו אותו שהם שוב התחילו לריב. הבטן שלו קרקרה, הוא צעק עליה כפי שלא צעק בכל עשרים וחמש שנות נישואיהם. הוא כל כך כעס עליה ועל העולם שהוא פשוט רצה לברוח, לצאת מהבית, לא משנה לאן, ומכיוון שלא היה לו לאן ללכת, הוא לקח את המכונית ונסע לאולפן.
כשהגיע לשם התברר לו שהתחקירן עשה טעות ורצה בכלל להתקשר לדביר רשף, אלוף וראש אגף מבצעים, ולא לדביר רגב, אלוף משנה וראש מערך המזון.
אלא שהזמן לפני השידור אזל ולא היתה להם ברירה. העורך, לאחר שסיים לצעוק על התחקירן בגלל הטעות שעשה, התחיל לתחקר אותו על שירותו הצבאי וכשאמר שבסדיר שירת ב-8200 אורו פניו והוחלט להכניסו לשידור תחת הכותרת "בכיר במודיעין".
כשצעד לאולפן ליבו החל לפעום בקצב מוגבר. הוא סידר לעצמו בראש דברים שחשב שראוי לומר בעת הזאת.
אלא כשהחל הדיון, המנחה בקושי התייחס אליו. היה לו קר בגלל המזגן הרצחני באולפן והוא גם היה רעב. מאוד רעב. מחוץ לאולפן היה שולחן ועליו בורקסים והוא, מתוך איזו נאמנות למיכלי, לא אכל. עכשיו הצטער. בורקס היה מרגיע אותו. מדובר לדובר הכעס והעלבון שלו האמירו. כשהמנחה הודיע סוף סוף ש"עוד רגע נשמע מדביר רגב שהיה קצין בכיר ב- 8200," הוא התפטם מעט מהמחמאה, אלא שהדובר שלפניו אמר את כל הדברים שהתכוון הוא לומר.
הוא היה כל כך רעב וכל כך מתוסכל, עד שכשפנו אליו אמר את ההיפך הגמור מכל הדוברים באולפן, כדי להכעיס, ודיבר בחמת זעם, שהפתיעה גם אותו.
כשסיים, השתררה שתיקה.
מי שדיבר לפניו תקף אותו ואף רמז שלא ברור מה זה בכלל "בכיר במודיעין" והוא לא מכיר שום "דביר רגב".
הוא הרגיש איך הבטן שלו מתכווצת מרעב ומעלבון וכעס, והפעם ממש צרח על מי שביטל אותו כלאחר יד. הוא לא הצליח לעצור. מצא עצמו פולט עוד ועוד מילים חריפות, רעיונות קיצוניים שמעולם לא יצאו מפיו רק כדי להתנצח עם אותו דובר. להראות לו. להשפיל אותו.
כשהסתיים הריאיון היה בטוח שזו הפעם האחרונה שבה יזמינו אותו, אלא שהעורך טפח על שכמו, אמר לו "היית מצוין" והזמין אותו לראיון נוסף כבר למחרת.
לבו נפל כשקרא את ההודעות שמילאו את הנייד שלו כשיצא מהאולפן. הן נעו בין "מה קרה לך?" לבין "השתגעת?". ומיכלי כתבה, "אסור היה לי לתת לך לצאת מהבית רעב". אלא שכשחזר בשעת לילה מאוחרת ופתח את הפייסבוק שלו ראה שבזמן שהסביבה הקרובה הפנתה לו עורף, אחרים דווקא הביעו תמיכה. ועוד איזו תמיכה. ההתפרצות שלו באולפן זכתה לאלפי שיתופים, אנשים שלא הכיר בירכו אותו על אומץ הלב, על היושרה, הראייה המפוכחת, טענו שתמיד היה כזה, קצין מצטיין, איש מודיעין מהמעלה הראשונה, גאון גיאו- פוליטי, שרק בגלל עמדותיו לא הגיע להיות ראש אמ"ן, אולי אפילו הרמטכ"ל. השבחים הרבים שקיבל השקיטו את הרעב ולמרות שחלם כל הדרך על האוכל שמחכה לו בבית, לא אכל דבר.
ביום שלמחרת פרצה מריבה נוספת בינו לבין מיכלי על הדברים שאמר. הוא נכנס זועף לחדר העבודה, אלא שהכעס התפוגג כשהחל לקרוא מחמאות שקיבל. למרות המריבה של הבוקר והעובדה שלא דיברו, מיכלי נכנסה מידי פעם לחדר העבודה עם צלחת גדושה. אפילו אפתה את עוגת הגבינה שכל כך אהב. כששאל אותה מה עם הדיאטה ענתה ביבושת שהיא תחכה לאחר תום המבצע.
האוכל עשה את שלו וכשיצא לפנות ערב לאולפן הרגיש מפויס כלפיה וכלפי העולם והבטיח לה שימתן את הדברים שאמר אתמול. הוא אינו קיצוני. תמיד דגל ב"שביל הזהב". כך חינכו אותו הוריו, כך חינך את ילדיו.
ליתר ביטחון, תקע שלושה בורקסים ושני רוגעלך לפני שנכנס לאולפן, כדי להירגע.
אלא כשסיפר על תכניותיו לעורך הוא החל לצעוק עליו כמו שצעק אתמול על התחקירן. "למתן, מה פתאום למתן? להגביר! בכל הכוח," גער בו ואז הוסיף, "אנשים אוהבים אותך, את הדברים שלך, המנהלים רוצים שתהיה חבר קבוע בפאנל. אנשים עם דעות בנאליות יש אלף בשקל. ראש הממשלה התייחס לדברים שאמרת אתמול! ראש הממשלה! עד אתמול, מי ידע מי אתה בכלל?"
הוא עדיין לא היה בטוח מה יעשה. הוא חשב על מיכלי שבטח תכעס עליו, על הילדים שלו שכבר כועסים, אלא שכשהמנחה פנה אליו וכינה אותו "בכיר מאוד בקהילת המודיעין, שראה ועשה דברים שהשתיקה יפה להם" והעורך אמר לו באוזניה, "תראה להם מה זה, גבר," הרעב לשבחים הפך לו את הבטן והוא לא יכול היה לעצור את עצמו.
כשחזר הביתה מיכלי שאלה אותו אם הדברים שראה ושהשתיקה יפה להם קשורים למצב הסניטציה במטבחים של צה"ל. הוא לא ענה ומהמבט שנתן בה היא הבינה שהוא נמצא כבר במקום אחר.
מאז חלפו כבר עשר שנים.
הפרסום עשה לו טוב. טוב מאוד. אמנם, כאמור, הוא עלה חמישה עשר קילו ובדיקות הדם שלו לא משהו, אבל לכל מקום שהוא הולך אנשים קוראים אליו קריאות עידוד, מפנים לו מקום בתור, מזמינים אותו לאירועים, מקשיבים קשב רב לדעותיו. הוא מרצה, כותב, מתראיין. לאחרונה אפילו השתתף בתוכנית בישול. כן, גם חשבון הבנק שלו הלך ותפח עם השנים. אהבת הקהל מפטמת.
אז נכון שלצד המחמיאים יש לא מעט שמחמיצים פנים ומעקמים אף. אז מה? קנאים עם אף עקום.
*
ביום שבת בשבע בבוקר התקשרו להזמין אותו לאולפן. כמו תמיד, בשנים האחרונות, הם שלחו גם נהג.
בדרך התעדכן במה שקורה. הדברים גרמו לו לא רק להלם, אלא לעצבות נוראה.
הוא נסע כל הדרך בשתיקה. בניגוד לפעמים האחרות, הוא לא התבדח עם הנהג, לא התלוצץ עם המאפרת, לא דיווח לעשרות אלפי העוקבים שלו ברשתות החברתיות ש"עוד מעט מתחילים," לא תכנן איך יקניט את המנחה, יתעמת עם שאר המשתתפים, יצור עוד פרובוקציה.
"תהיה חזק," אמר לו העורך רגע לפני שנכנס לאולפן.
"כל הדברים שאמרתי..." מלמל. הכל קרס.
"תגיד שמה שקרה מוכיח את מה שאמרת תמיד," נזף בו העורך.
"אבל..." התחיל.
"שום אבל!"
הוא נשם עמוק. העורך הזה יודע מה הוא עושה. אם היה מקשיב למיכלי, הוא היה נשאר באותו מקום שהיה לפני עשר שנים. מקשיב לטלוויזיה בסלון, לא מדבר באולפן טלוויזיה. מי היה יודע מי הוא?
אלא כשהמנחה פנה אליו והוא פתח את פיו לומר שמה שקרה מוכיח את מה שהוא הזהיר מפניו תמיד, שום קול לא יצא. הוא ניסה ללחוש אבל גם זאת לא הצליח. המנחה הביט בו בציפייה.
הוא בלע רוק כדי להרטיב את הגרון, שהיה רטוב מלכתחילה בדמעות.
שום דבר.
העורך צעק עליו באוזניה, שידבר, שיאמר משהו שיקפיץ את כולם, כמו שהוא יודע, כולם מחכים.
הוא שוב ניסה, באמת שניסה.
אבל שום קול לא יצא.
הוא נאלם.
יותר מכל היה בא לו להקיא.
*
מאת: ליעד שהם, עריכה: נועה מנהיים
