תמיד ביום הזיכרון, אני חושב על הימים שאחרי יום הזיכרון.
כי עכשיו ההמולה בעיצומה.
החניונים מחוץ לבתי העלמין מפוצצים במכוניות.
המוני אנשים נכנסים בשערים – ביד אחת הם אוחזים בבקבוק מים. ביד השנייה בזיכרון.
על דש חולצתם - בצד שמאל, קצת מעל הלב - מוצמדת מדבקת יזכור בצבע תכלת בהיר.
הם מתקבצים סביב הקברים כמו שרק העם שלנו יודע להתקבץ סביב אסונות.
והמקום הזה, שרגיל לשקט-מוות, מתמלא פתאום בזמזום של חיים, של סמול-טוק ותוכניות לעל האש ביום העצמאות.
רק פעם בכמה דקות נשמעת נהמת בכי קטועה של אחת האימהות.
פעם זו אמא של איתי.
פעם זו אמא של אלכס.
רק אמא של עדי אף פעם לא בוכה.
אבל עוד מעט כולם ילכו.
החניונים יפונו.
בקבוקי המים ייאספו לשקיות זבל שחורות.
בתי העלמין יתרוקנו מאורחים, ורק בעלי הבית יישארו.
את הנתיבים הצרים שבין הקברים יקשטו מדבקות יזכור בצבע תכלת בהיר שנשרו או שנתלשו מדש חולצתם של המבקרים, כמו גזירי קונפטי שנותרו על הרצפה בסוף המסיבה.
שלוות עצב דקה תיפול על חלקת האלוהים.
אמא של עדי תישך את שפתיה ותמשוך את דמעותיה פנימה כדי לא לבכות עד שאחרון המבקרים יעזוב, והיא תישאר לגמרי לבד.
מיד ביום הזיכרון, אני חושב על הימים שאחרי יום הזיכרון.
כי עכשיו הקברים שטופים, והם מבריקים כל כך שלרגע הם נדמים כמראה אכזרית.
האותיות שמרכיבות שמות, ושברי ציטוטים, וחישובי "בן כמה הוא היה היום אם היה חי" – נקיות וחדות כאילו נחרטו רק אתמול.
ופרחים. כל כך הרבה פרחים מכסים את המצבות.
המדשאות מוריקות.
העצים מפילים צל.
בית העלמין נערך כולו להכנסת האורחים השנתית.
אבל עוד מעט כל זה ייגמר.
הערב יכסה את הקברים באבק שכחה.
הפרחים יתייבשו לאט-לאט.
עלי הכותרת ינשרו בזה אחר זה, כמו במשחק אוהב-לא-אוהב של הרוח והזמן.
המדשאות יצהיבו.
שמש של יוני ויולי ואוגוסט תביס את רעמת הצמרות של העצים.
ובית העלמין יחזור להיות יתום ממבקרים חד-שנתיים.
מיד ביום הזיכרון, אני חושב על הימים שאחרי יום הזיכרון.
כי עכשיו, המדינה כולה מצטופפת תחת סככת השכול.
הרדיו מנגן את השירים הכל כך מוכרים.
בטלוויזיה חוזרים לסיפורי הגיבורים.
הצפירה חותכת את האביב הישראלי, ומכריחה אנשים להפסיק את הכול, ולזכור.
אבל אוטוטו שעון החול יתהפך.
הרדיו יחזור לשירים השמחים שלו.
הטלוויזיה לריאליטי שלה.
המדינה כולה תחזור לפקקים. לבחירות. למי הוריד עוקב למי.
ורק באוזני המשפחות השכולות, הצפירה ההיא תמשיך להדהד.
ולא תגווע.
ולא תיחלש.
ולא תיתן להם לשכוח לרגע.
מיד ביום הזיכרון, אני חושב על הימים שאחרי יום הזיכרון.
כי אל בתי המשפחות זורמים עכשיו נחילים של אנשים.
שולחנות ארוכים מכוסים במפת ניילון, עמוסים בשתייה קלה, בבורקסים ובקרואסונים.
והמשפחה עסוקה עד כדי הסחת הדעת בהכנסת האורחים הזאת.
אנשים נכנסים ויוצאים מהבית. ממלאים את הסלון. מעשנים במרפסת.
מישהו זורק בדיחה.
לרגע הכול מרגיש נורמלי.
עד כדי כך, שהאמא כמעט מתפתה להעז ולבקש: "אולי תבואו גם מחר, כשלא יהיו פה אנשים", אבל יודעת עמוק בלבה – גזירת השכול היא גזירת בדידות נוראית.
תיכף המבקר האחרון ייצא מהדלת.
בבית תישאר רק המשפחה או מה שנשאר מהמשפחה.
התמונות ייכנסו לאלבומים.
המאפרות יתרוקנו.
כסאות פלסטיק של כתר ייערמו זה על גבי זה ויחזרו למחסן.
שערי הגיהינום של המשפחה ייסגרו עלינו, וייפתחו שוב בשנה הבאה.
הבית ישקע שוב לשגרה שלו, שגרה שמקועקעת בשכול.
מיד ביום הזיכרון, אני חושב על הימים שאחרי יום הזיכרון.
הימים הריקים.
ימים ללא מבקרים.
ללא סיפורי גבורה.
ללא מדבקות יזכור.
ימים בהם כל המנחמים חוזרים למסילת השגרה שלהם.
למשכנתא. לבוס. לחוגים של הילדים.
והמשפחות השכולות נשארות קפואות בחלל הדומם. בשקט המחריד הזה שנפער אחרי הרעש. אחרי המולת המבקרים.
וכמו בכל שנה, גם הפעם אני משקיף מהצד, ומבטיח לעצמי לבוא ולבקר את המשפחה השכולה שלי בפסח. או בשבועות. או בסתם שישי אחר הצהריים, כשהעצב אוהב להתגנב.
אבל ככה אנחנו, בני האדם, כל כך טובים בלהפר את ההבטחות שלנו לעצמנו.
כי אני אף פעם לא בא.
אני אף פעם לא בא.
ובדרך חזרה לתל אביב, אני עושה סיבוב אחרון בעפולה -
עובדי הבמה כבר מכינים אותה לקראת ההופעות הערב,
שרשראות חגיגיות של אורות נדלקות ברחובות,
דגל כחול-לבן מניאון מאיר את הכיכר,
בעלי הדוכנים מתחילים להתמקם –
פטישי פלסטיק וספריי קצף ותירס חם,
הערב יורד לאט-לאט ומפיל מחיצה שקופה.
אני עובר דרך בית העלמין,
משקיף מבחוץ על מכונית אחת בודדה שחונה בחניון,
וחושב לעצמי –
זאת בטח אמא של עדי, שסוף-סוף יכולה להרשות לעצמה לבכות.
