זה טור פרידה. פרידה מדמות שליוותה אותנו ב-44 השנים האחרונות, שימשה השראה לרבות ורעות שהופיעו בעקבותיה, והפכה את הדלעת מכרכרה של סינדרלה למזוהה עם פרצוף מזוויע הנוגה באור נירות בחשכת ליל כל הקדושים לצלילי פסנתר מאיימים. כן, זהו טור הנכתב לרגל צאתו לאקרנים של "האלווין: הסוף" (Halloween Ends), שמסכם את סיפור חייו של אחד, מייקל מאיירס.
"האלווין: הסוף" - טריילר
זהו גם סיכום של קריירה קולנועית מזהירה של שחקן שמעולם לא שמעתם עליו, ניק קאסל שמו. הוא האיש שגילם, לפני 44 שנה, בסרטו המכונן של ג'ון קרפנטר, "ליל המסכות" (1978), דמות עוטת מסכה דמויית פני השחקן וויליאם שטנר, שזכתה בקרדיטים לכינוי “the shape”. זהו מייקל מאיירס המקורי, והוא שב לגלם את הדמות בסרטי ההמשך שביים דייויד גורדון גרין החל מ-2018. מאיירס היה בן שש כשפצח בקריירה של רוצח סדרתי, בפרולוג של סרטו של קרפנטר שעלילתו מתרחשת ב-1963, באופן לא מקרי – שנת הירצחו של הנשיא קנדי. "ליל המסכות" זיהה, כמו סרטים רבים בקולנוע האמריקאי של שנות ה-70, את הטראומה הקולקטיבית ההיא עם שבירת הדימוי האידילי הלבן של העיירה הכל-אמריקאית. בכל אופן, כמצופה מדמות שנולדה בשנת 1957 – אם בכל זאת יופק סרט נוסף, מאיירס כבר יזדקק להליכון כדי לתפוס את קורבנותיו.
ביקורות סרטים נוספות:
שלושת הסרטים שביים גרין נפרדים מסרטי ההמשך שנוצרו בעקבות סרטו של קרפנטר (הוא עצמו לא ביים אף לא אחד מהם) בשנות ה-80 וה-90, כמו גם מהאתחול של רוב זומבי מ-2007. למעשה, הם מתנהלים כהמשך ישיר לסרט הראשון שהפך את המושג רוצח סדרתי למזוהה עם סדרות קולנועיות. מה שמצא חן בעיניי בסרט הנוכחי הוא המודעות שלו לכך שזוהי כנראה – בדגש על כנראה – הופעתו האחרונה של מאיירס כפי שהיכרנו אותו, והניסיון להעניק לדמותו לא רק טקס אשכבה מפואר, אלא אפילו אישיות. כן, אישיות לדמות בעלת מסכה נטולת תווי פנים.
"האלווין: הסוף" נפתח בסצינה שאפשר אפילו להגדיר אותה כמפתיעה. אירוע טרגי המתרחש, איך לא, בליל כל הקדושים בעיירה הדונפילד שבמדינת אילינוי – באופן משונה, נראה שהיא מעולם לא ננטשה על-ידי תושביה, נוכח העובדה שכמחצית מהם לפחות נשחטו במהלך פרקי הסדרה – מפגיש אותנו עם צעיר נרדף (רוהאן קמפבל) שחי עם הוריו המפלצתיים ומסייע לאביו במוסך שהוא מנהל. יום אחד, לאחר שהוא מותקף ונפגע על-ידי חבורת נערים, אוספת אותו יד נעלמה אל מערכת ביוב נסתרת, במה שנדמה כמחווה לדמות הפינגווין בבאטמן.
בעברה האחר של העיירה מתגוררת לורי סטרוד (ג'יימי לי קרטיס) יחד עם נכדתה (אנדי מאטיצ'ק), היחידות ששרדו ממשפחתן את מתקפת הטרור של מייקל בסרטים הקודמים. הנכדה, שעובדת כסייעת במרפאה המקומית, פוגשת את הצעיר הדחוי, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים רומנטית למגינת ליבה של לורי שמזהה בעיניו את אותו רוע לא אנושי שראתה גם בעיניו של מייקל. לא מפתיע. מייקל הוא אותה יד נעלמה שחילצה אותו. יתר-על-כן, כפי שלורי עצמה מציינת בספר הזיכרונות שהיא כותבת, הטראומה שרדפה את הדונפילד משך עשורים השפיעה על תושביה, והפכה אותם לאלימים (נקודה שעלתה כבר בסרט השני בסדרה שתיאר המון מוסט של בני העיירה). מייקל מאיירס הוא מפיץ המחלה שהם נדבקו בה.
חלקו הראשון של "האלווין: הסוף" אכן מתמקד בקשר שבין שני הצעירים הרדופים האלה, ופחות בדמויות האייקוניות של מייקל ולורי. לזכותו של גרין ייאמר, שלא זו בלבד שהוא חורג כאן מהדפוס המוכר של הסדרה, שחיטות סדרתיות, אלא שהוא אף מציע דינמיקה מעניינת, גם אם מופרכת, בין מייקל ויורשו הצעיר. כן, מייקל הוא כבר לא זה שמחסל את כל מי שנקרה על דרכו, אלא אשכרה דמות אב, מעוותת ככל שתהיה. האם סופסוף אנו נחשפים לצדו האנושי של "בוגימן", אפילו הרגשני? לא צריך להגזים, אבל זה בהחלט כיוון מרענן – בדיוק כשחשבנו שנקבל עוד מאותו דבר.
2 צפייה בגלריה
לא בדיוק "הנערה האחרונה" הקלאסית. ג'יימי לי קרטיס ב"האלווין: הסוף"
(צילום: טוליפ אנטרטיינמנט)
סרטי המשספים, ש"ליל המסכות" הוא אחד המכוננים שבהם, עוסקים בדרכם בלידה מחדש ובחוסר היכולת להרוג את הרוצח הסדרתי. בלידה מחדש הכוונה היא לחזרתו לחיים של המשסף בכל אחד מסרטי ההמשך, מה שהופך הכרזות כמו "הפרק האחרון" או "הסוף" לסוג של אוקסימורון. הפרק הנוכחי לכאורה אינו מותיר כל אפשרות של נסיגה מכותרתו המחייבת. כפי שהדברים נראים, לעולם לא נראה עוד את מייקל מאיירס מזדקף, לאחר שלכאורה חוסל, באותה זווית משונה של 90 מעלות, ומסובב את ראשו במכאניות בחיפוש אחר הקורבן. גם השורדת האחרונה, דמות מפתח בז'אנר סרטי המשספים, נמצאת בשלב הזה של הסדרה בעשור השביעי של חייה, לא בדיוק final girl על-פי ההגדרה. "האלווין: הסוף" הוא מסע הלוויה לדמות שפגשתי לראשונה, בזמן אמת, בילדותי, בקולנוע "צפון" התל-אביבי. הלכתי לסרט כדי להיפרד בלי דמעות, ולהפתעתי אפילו מצאתי אותו טוב.
ואחרי שכל זה נאמר, עצה ידידותית לתושבי הדונפילד: אל תמהרו להגיד ברוך שפטרנו.
