השנה היא 2017 והבמאי–תסריטאי הניו זילנדי (והיהודי מצד אמו) טאיקה וואיטיטי עושה את הבלתי אפשרי: הוא הופך את תור, האל הנורדי, למצחיק. "תור: ראגנורק" נתן מכת ברק לדמות אותה מגלם כריס המסוורת' - שעד אז בילה את זמנו בעולם של מארוול בחזה חשוף כשהוא נוהם, מהורהר וכבד, ושהשינוי הבולט אצלו מסרט לסרט היה אורך השיער. וואיטיטי, שקלט את יכולותיו הקומיות הטבעיות של המסוורת', התחבר אליהן והפך את גיבור-העל לסמל של היקום החדש בסרט שבמהרה תפס את מקומו בפנתיאון של מארוול, ככזה שחולל מהפכה.
כשהגיע הזמן ל"תור: אהבה ורעם", סרט ההמשך וסרט סולו רביעי נדיר ב-MCU (היקום הקולנועי של מארוול), וואיטיטי מעט נלחץ. "אני חייב להודות שקצת הרגשתי את הלחץ", הוא אומר בריאיון בלעדי ל-ynet. "חשבתי לעצמי: האם אצליח שוב? האם אתעלה על 'ראגנרוק', או שמא זה יהיה כישלון? הפתרון שלי היה לדחוף את תור לכיוון לא צפוי שלא נעשה בעבר, ולמזלי, אני חושב שהצלחנו".
חזרת שוב ל"תור: ראגנרוק" לפני העבודה על "אהבה ורעם"?
"את יודעת שהפעם האחרונה שראיתי את 'ראגנרוק' הייתה בפרמיירה של הסרט? מאז לא ראיתי אותו וכנראה שלעולם לא אצפה בו שוב. ראיתי את הסרט בסביבות 200 פעמים כשעבדתי עליו, ואין לי צורך ללכת לשם שוב, אני כבר יודע מה קורה שם. מה שבטוח זה שרציתי לעשות משהו שהוא טוב כמו 'ראגנרוק', אם לא טוב יותר, אבל גם משהו שמרגיש שונה. הדרך שלי שלא לחזור על עצמי הייתה לתת לתור משבר אמצע החיים ולהגיד, 'רגע, האל הזה הוא כמו כולנו, כמו בני האדם שקמים בבוקר וחווים משבר זהות, שיש להם התקף חרדה, ששואלים את עצמם אם אלה החיים שנועדנו לחיות? האם זה כל מה שיש?'. קחי אותי לדוגמה: כשהייתי צעיר רציתי להיות אסטרונאוט, אחר כך רציתי להיות כבאי ואז גם רציתי לשחק ראגבי ולייצג את המדינה שלי. נכשלתי בשלושת הדברים, לא עשיתי אף אחד מהם ואז מצאתי את עצמי בקולנוע, כי בתכלס זה יותר קל. סתם, אני צוחק. זה לא קל. זה יותר מלחיץ מלהיות אסטרונאוט".
"תור: אהבה ורעם" - טריילר
אז כן, "אהבה ורעם" מוצא את תור בטריטוריה מאוד מוכרת לבני הארבעים פלוס - במשבר אמצע החיים, כשהוא מנסה לברר מה מקומו בעולם. הוא אבוד ורוצה להבין את המשמעות לחייו. האם המשמעות היא להיות גיבור-על לכל החיים, או שיש שם משהו מעבר? "המנעד של הדמות שלו כל כך משוגע ונהדר", מחייך וואיטיטי. "הוא חווה אהבה והוא מוצא משמעות בסוף הסרט".
בניגוד למשבר שתור עובר ולהתמודדויות הלא פשוטות שלו עם גילויים מדאיגים, העיצוב של הסרט מאוד נוצץ ובוהק ומושפע משנות ה-80 העליזות. "רציתי שהסרט ייראה כמו הכרזות של סרטי הפנטזיה הזולים של שנות ה-70 וה-80, כמו 'קונאן הברברי' ו'הי-מן ושליטי היקום', מספר וואיטיטי בהתלהבות. "ואז גם שילבתי את המוזיקה של גאנז אנד רוזס. כשמסתכלים על הלהקה הם כל כך מוגזמים, כל כך גדולים מהחיים, וזה פשוט עובד טוב עם תור. הצורה בה הלהקה התלבשה והדרך בה הם שרים ומנגנים, הכול כל כך מוגזם וגדול, ועם תור הרגשתי שאנחנו חייבים ללכת גדול, הרגשתי שאנחנו חייבים להכניס פה הכול ועד הסוף. יכול להיות שזו הפעם האחרונה שלי עם תור, מי יודע, ורציתי שיהיה לזה אימפקט, שאקח הכול ולא אשאיר דבר לזה שיבוא בעקבותיי".
"סרט בלי הומור? לא!"
וואיטיטי (46), שנחשב לאחד הבמאים היותר בועטים, מפתיעים ופופולריים בהוליווד, פיתח קריירה נושאת פרסים ושבחים כששילב בין הקומי, הדרמטי והאבסורדי. הבמאי–תסריטאי–מפיק–שחקן פרץ עם "מה שקורה בצללים", Hunt for the Wilderpeople ו"ג'וג'ו ראביט", עליו גם זכה בפרס האוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר, שהצליחו ללכוד את הצחוק יחד עם אגרוף של רגש ישר לבטן. הוא ידוע בכמות האימפרוביזציה הרבה שהוא משלב בעבודת הבימוי שלו, בכך שלוקח לו חודשים ארוכים למצוא את הטון של הסרט בשלב גמר ההפקה, ובכך שהמוצר הסופי יכול לצאת שונה בצורה דרמטית מהתסריט הראשוני. נדמה שאין דבר שצפוי או ידוע מראש עם היוצר הניו זילנדי בעל המוח הקודח.
"אני חושב שהמתכון להצלחה הוא להיות פתוח לכך שהמתכון כל הזמן משתנה", הוא אומר. "הרבה פעמים קורה שאתה יודע מה התפריט ומה אתה רוצה להכין, אבל ככל שהתהליך מתקדם אתה מבין שאתה חייב לשנות, אתה לא יכול להיות תקוע וחייב לבוא עם רעיון חדש, ואז אתה צריך לשכתב ואז לראות מה יוצא. לפעמים בונים סט ולמרות זאת מצלמים הכול בצורה שונה, לפעמים קומית, לפעמים דרמטית ולפעמים לגמרי מגוחכת. ואז בעריכה, דרך הגרסאות השונות, מוצאים את הטון של הסרט ומגלים מה היא בעצם המנה אותה אנחנו מבשלים. זו הסיבה שאני חותך הרבה דברים החוצה.
"כשאני מצלם, יש הרבה סצנות עם שחקנים, ואין לזה שום קשר ליכולות המשחק שלהם, אבל הסצנות פשוט לא עובדות אז אני חותך אותן. לאחרונה היו הרבה דיבורים בתקשורת על סצנות עם שחקנים שלא נכנסו לסרט, אבל אם הסצנה לא עובדת, ולא משנה מי משחק בה, אני אחתוך אותה, אין מה לעשות. כשעבדתי על התסריט, הוספתי כל כך הרבה דברים פנימה לפני שהתחלנו לצלם. היו אולי 140 דפים של תסריט, שזה סרט מאוד ארוך וסרט שלא רציתי לעשות, אבל עדיין צילמתי הכול בידיעה ברורה שחלק מהדברים לא ימצאו את הדרך פנימה. זה ברוטלי ואכזרי ואף אחד לא בטוח. גם לא ג'ף גולדבלום".
בסרטים שלך תמיד יש הומור, גם כשהם נוגעים בנושאים יותר רציניים וכבדים. אם יציעו לך לעשות עכשיו דרמה, לא מצחיקה, ללא הומור, מה תגיד?
"לא! פשוט לא מבחינתי. אפשר להשאיר את העבודה על סרטים כאלה לדנים או לצרפתים. הם לא צריכים אותי בשביל זה. תקחי את 'ג'וג'ו ראביט' - הוא מעולם לא היה מתקבל לפסטיבל קאן, כי הילדים שרדו. הצרפתים היו אומרים: 'אתה צריך להרוג את היהודים כדי להתקבל לפסטיבל'. אני רוצה שאנשים לא ירגישו נורא כשהם יוצאים מהסרטים שלי. חלק מהבמאים האהובים עלי בעולם, כמו פון טרייר, יוצרים סרטים קשים. אני לא יכול לעשות סרטים כאלה. אני מעדיף לצפות ב'לשבור את הגלים' מאשר לעשות את 'לשבור את הגלים'".
אז איך תזזיתיות לא נורמטיבית וחסרת חוקים שכזו מתיישבת עם אחד האולפנים הגדולים והמחושבים ביותר? לדברי וואיטיטי הכול עניין של תקשורת ונימוס, של לא לקחת כמובן מאליו את התקציבים הענקיים שלרשותו ולנסות שלא לבזבז סכומים אבסורדיים על דברים שיש מצב שלא יעברו את האישורים של האולפן. "לא מדובר בהכרח בלבקש רשות", הוא מסביר, "אלא יותר בקטע נימוסי כשאתה עובד עם סטודיו כל כך גדול. במקום לבזבז על איזה שיגעון שלי שני מיליון דולר, עדיף לשאול לפני השיגעון אם יש למה לעשות את זה, עדיף לדבר איתם ושכולנו נהיה באותו הכיוון ועם אותן הכוונות. לפעמים יש לי הרגשה של פיצול אישיות אומנותי, ויש רגעים של 'מה אני מקבל מזה ולאן אני הולך?'. ואלה הרגעים שאני צריך לחזור לסרטים הקטנים יותר, סרטים שיש לי בהם יותר שליטה וחופש. אבל מי יודע, אולי לאנשים כמוני זה טוב שיש קצת גבולות".
היו לך רעיונות משוגעים שמארוול אמרו עליהם 'לא'?
"זה אפילו לא עניין של רעיונות משוגעים. הייתה גרסה של המקדש המוזהב של זאוס והאלים בה זאוס מדבר על אורגיות די הרבה, ובסרט של מארוול אי אפשר להשתגע לגמרי עם אורגיות, אז נאלצנו לחתוך חלק מזה. אבל היי, הצלחתי להכניס בדיחה ששומרי הגלקסיה אוכלים ילדים, מה שמאוד שימח וגם הפתיע אותי".
כמיטב המסורת המארוולית, גם "אהבה ורעם" מפגיש את תור עם דמויות מהעבר, כמו ד"ר ג'יין פוסטר, אותה חוזרת לגלם נטלי פורטמןֿ, וכן דמויות נוספות מהיקום, כמו שומרי הגלקסיה. וואיטיטי מגלה, בניגוד למה שחושבים, שבמהלך העבודה על התסריט הוא לא לקח בחשבון את הסרטים האחרים והסיפורים הנוספים שביקום.
"כשאני כותב אני לא חושב על העולם של מארוול בכלל. אני לא חושב אם אני יכול להרוג דמות או לא, או מה יקרה בעתיד כי לא אכפת לי מה קורה בסרטים האחרים שהם עושים", הוא טוען. "אכפת לי רק מהסרט שלי. אבל אני סומך על קווין פייגי (הבוס של מארוול - ש.ג) והחבר'ה שלו שיגידו לי אם הם רוצים שמשהו ייכנס או שאני מתכנן משהו שהוא בלתי אפשרי בעליל, בגלל שהם צריכים את הדמות לעוד שלושה סרטים מעכשיו. אז בניגוד לדעה הרווחת, לא דיברתי עם ג'יימס גאן (הבמאי של סרטי "שומרי הגלקסיה" - ש.ג), מעולם לא קראתי את התסריט שלו לסרט השלישי ואין לי מושג מה הוא עושה. רק אמרתי לו: 'זה נשמע כמו הדמויות שלך?', והוא אמר: 'הייתי משנה את הסטייל קצת כי סטאר לורד היה אומר את זה בצורה אחרת'. אז הוא עזר לי עם הדברים האלה, אבל מעבר לזה, אנחנו, הבמאים, לא ממש מתייעצים בינינו. אנחנו לא ממש אוהבים לדעת מה האחרים עושים וחוץ מזה, אני די עצלן, אז כמה שפחות לדעת ולעבוד, יותר טוב".
"אפשר להבין נבלים, חוץ מהיטלר"
לצוות המוכר הצטרפו גם ראסל קרואו בתפקיד קאמפי לחלוטין כזאוס, מלך האלים, וכריסטיאן בייל כנבל, גור שוחט האלים. מסקרים שמארוול ערכו אצל קהל-מטרה טרם יציאת הסרט עלה שהנבל של בייל הוא הנבל שהצופים הכי מזדהים איתו ומבינים אותו. הנתון לא מפתיע את וואיטיטי. "אני לחלוטין חושב שהוא הנבל שהכי אפשר להזדהות איתו, במובן שאפשר להבין מה דחף אותו לחפש נקמה והביא את הרוע לחייו. אתה אפילו לא חייב להיות הורה על מנת להבין את זה, מספיק שאתה אנושי כדי שתבין את הכעס. לא צריך להסכים איתו אבל אפשר להבין מאיפה הכעס שלו מגיע ולמה הוא נכתב ככה.
"אני חושב שהסיבה המרכזית שהנבל שהכי מזדהים איתו היא כריסטיאן בייל שלדעתי הוא השחקן הגדול בדורו. לא משנה מה הוא יעשה, המשחק שלו ברמה אחרת לגמרי מכל אחד אחר. הקהל אהב כל כך את גור כי בייל הביא איתו משהו אחר, משהו ייחודי. אפילו את דיק צ'ייני (שאותו גילם בייל בסרט "סגן הנשיא" - ש.ג), שהוא אחד האנשים הנוראיים ביותר, הוא הצליח לגלם בצורה שהקהל הבין את הדמות. וככה צריך לגלם נבל, אם את שואלת אותי. גם אותם אפשר להבין, חוץ מהיטלר".
בסרט מבליחים להופעות אורח קטנות ומשעשעות מאט דיימון, מליסה מקארתי, סם ניל ולוק המסוורת'. וואיטיטי מספר שהכל התבסס על מי היה באזור הצילומים באוסטרליה והיה פנוי להובלה. "מליסה היתה שם כי היא בדיוק סיימה לצלם את 'תשעה זרים מושלמים', מאט דיימון היה שם בחופשה משפחתית כי הם ברחו מאמריקה ומהמגפה. זו הייתה תקופה שהרבה סלבריטאים מצאו עצמם באוסטרליה. והמזל שלי שאני חבר של כל האנשים האלה, אז יכולתי להרים להם טלפון ולהגיד: 'היי, רוצה לבוא לסט לאיזה יום, יומיים, לא נשלם לך כסף אבל יהיה כיף ומצחיק?'. זה הסוד, פשוט לבקש טובות מאנשים".
אורחים נוספים, פחות ידועים אך לא פחות חשובים, היו הילדים של וואיטיטי והשחקנים שלקחו חלק בהפקה. בסצנות מסויימות השתתפו ילדיה של נטלי פורטמן, ילדיו של בייל, של וואיטיטי עצמו ושל כריס המסוורת'. התאומים בני השמונה של המסוורת' גילמו את הגרסה הצעירה של תור, ואילו בתו, אינדיה (10), מגלמת דמות שנקראת לאב ("אהבה"). "כל הסרטים שלי הם סרטים שנוגעים בדרך זו או אחרת בנושא של משפחה", אומר וואיטיטי. "הייתה פה הזדמנות חד-פעמית להפוך את החוויה למשפחתית באמת, וזה מה שעשינו".
למה לדעתך תור הוא הדמות הראשונה ביקום של מארוול שקיבלה ארבעה סרטים?
"הוא הדמות הכי טובה ולא בגלל שאני עבדתי על שניים מתוך ארבעת הסרטים האלה. אני חושב שזו הדמות שהכי כיף לצפות בה, הוא הכי משעשע ומצחיק, גם כשהוא עובר משבר קיומי. פשוט כיף לצפות בדמות כל כך מושלמת ולא אנושית עוברת כזה משבר ומתמודדת עם בעיות של בני אדם רגילים, זה מאוד מבדר. ועוד סיבה היא כריס. הבן אדם פשוט אלוהי, הוא שחקן מעולהֿ, הוא מאוד מצחיק והוא מושלם מבחינה חזותית".
