אלוהים בסרטו של אלבר דופונטל, "שלום ולא להתראות" (adieu les cons), מחליט לשים קץ לחייו. אלוהים הוא הבמאי עצמו שמגלם מומחה לענייני אבטחה. כזה שבאמצעות לחיצה קטנה על מקש מחשב יכול לראות הכול – כמו גם לשלוט על כל מערכת טכנולוגית שהיא. אלוהים בסרט הוא גם ארכיבאי עיוור (ניקולא מארי) – אחד שהוא, ורק הוא, יכול לעלות על שמו של מי שאבד בנבכי הגנזך הביורוקרטי. שני אלוהים אלה נחלצים לעזרתה של ספרית הנמצאת על ערש דווי (וירז'יני אפירה) שמחליטה, כשאיפה אחרונה בחייה, למצוא את בנה שמעולם לא הכירה.
"שלום ולא להתראות" - טריילר
הספרית, מסתבר, לוקה במחלה אוטו-אימונית חריפה שנגרמה בעקבות שימוש בתרסיסים כימיים. הרופא שמבשר לה זאת משתמש במטפורה של שוטרים כושלים כדי להסביר לה את מצבה. שוטרים כושלים יצוצו בהמשך הסרט, שהוא מעין שילוב של קומדיה נוסח פרנסיס ובר ("אידיוט לארוחה") והפנטזיה האפלה של טרי גיליאם, "ברזיל" (1985), ששמות כמה מדמויות המשנה בסרט מתייחסים אליה. גיליאם עצמו מופיע בתפקיד אורח בסרט, בפרסומת לרובי ציד. זהו סרטו השלישי של דופונטל שבו הוא מתארח. כן, "שלום ולא להתראות" הוא סרט שבעיקר מזכיר סרטים אחרים, רובם טובים יותר.
ביקורות סרטים נוספות:
מדוע מחליטה הספרית לאתר את בנה דווקא עכשיו? הסרט לא מסביר. אבל המסע המשונה בחברת איש ההייטק הנמלט והארכיונאי העיוור יוביל לסדרה הזויה של מפגשים, בין היתר עם רופא-מיילד דמנטי החווה רגע קסום עם אשתו, וסיטואציות – העיוור מדריך את הספרית הנוהגת במכוניתה ברחבי העיר כפי שהוא זוכר אותה ולא קיימת עוד. הדימיון של דופונטל, כמו אצל גיליאם הנערץ עליו, עובד שעות נוספות, והתוצאה (וזה נכון גם לגבי כמה מסרטיו של גיליאם) לוקה בעודפות שהיא לעיתים מייגעת.
"שלום ולא להתראות" עוסק בעולם הנשלט על-ידי טכנולוגיה ובירוקרטיה, ומולו – הכיסופים לרגש אנושי, כזה שאפשר לבטא במילים ובג'סטות עדינות. הבעיה היא, שבסרטו של דופונטל הדברים הללו מוצגים בצורה פשטנית. ישנה בו סנטימנטליות מלאכותית שרק מדגישה את המאמץ להבריק ולרגש בכל מחיר. לקראת סופו של הסרט, כאשר הגיבורה חולפת על פני דמותה בצעירותה, כשהייתה בת 15, וזו מחייכת אליה בתודה – שמעתי נחרת בוז בסביבה. שלי. זהו המקום שבו "שלום ולא להתראות" מסתכן בצניחה מבהילה אל תהומות הרגשנות הסינתטית של "אמלי", סרטו הבלתי נסבל של ז'אן-פייר ז'אנה מ-2001 (שהפך לאחד הסרטים הצרפתיים המייצגים של ראשית המאה הנוכחית).
אהבתי את סרטו הקודם של דופונטל, "להתראות שם למעלה" (2018), שזכה להצלחה גדולה בארץ. הייתה זו דרמה על רקע הימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, שבה הוא חיבר בצורה מעניינת, גם אם תוך שימוש בנרטיב מסורתי, בקשר שבין הטראומה שהותירה אחריה המלחמה ההיא וצמיחת המודרניזם באמנות. גם בסרטו הנוכחי דופונטל משלב בין סגנונות והלכי רוח, אבל הפעם יש בתוצאה משהו חסר טעם. החיבור בין נכות, בעילת קטינה ואלימות משטרתית פשוט לא מצליח להעלות ולו חיוך על שפתיי. יש בו אפילו משהו וולגרי.
הסרט מוקדש לטרי ג'ונס המנוח, איש חבורת מונטי פייטון הבריטית. העובדה שחבר אחר, טרי גיליאם, צץ אף הוא בסרט עלולה ליצור את התחושה שהומור הנונסנס הפרוע של הפייטונים הוא אחד ממקורות ההשראה של דופונטל. אבל הסרט לא פרוע כלל. אדרבא, יש בו אפילו משהו שמרני – בעיקר באופן שבו הוא מתרפק על החיפוש אחר רומנטיקה בעולם דיגיטלי, ממוחשב. כאשר בחלקו החותם, מבלי לחשוף כיצד, זוכה דמות משמעותית להתערבות אלוהית בחייה – התוצאה כבר נדמית מבושלת יתר-על-המידה. "שלום ולא להתראות" נע בדרכו המסורבלת בין תשוקתו של דופונטל לקומדיה אפלה ובין סנטימנטליות מאולצת.
"שלום ולא להתראות" זכה בשישה פרסי סזאר, בהם לסרט ולבמאי המצטיינים. אין זה סרט רע. יש בו, על-אף פגמיו, משהו סימפטי. אבל הבעיה היא שהסיפור פשוט לא מחזיק, הדמויות לא מאוד מעניינות, וכאשר מסעה של אם בעקבות בנה האבוד מותיר אותנו אדישים – נדמה שהאשם הוא בתסריט לא מאוד מפותח. בעיקר נדמה שאלבר דופונטל מתקשה לעצב עולם טכנולוגי מאיים במיוחד. "ברזיל", לצורך העניין, הצחיק בה בעת שהבהיל. האבסורד הקפקאי השתלב באופן אינטגרלי במרחב הדיסטופי שיצר גיליאם. דופונטל בונה תמונת עולם בסיסית יותר, כזו שמבקשת לפרוט על נימי הרגש בדרכה הטריוויאלית. לעיתים זה עובד, לעיתים – לא. חיבבתי למדי את הסרט במחציתו הראשונה, חשתי שהוא נמתח יתר-על-המידה בהמשך, וכאשר הוא מגיע לסצנה הדרמטית החותמת אותו – נותרתי אדיש. לא בטוח שזו הייתה כוונת המשורר.
