פרשת מוזיאון רמת גן ויצירתו השנויה במחלוקת של האמן הוותיק והמוערך דוד ריב החזירה לשולחן הדיונים שאלה עתיקה: מה נחשב לאמנות. לאור מפולת השלגים מאז, כשהשיא הוא ההודעה היום (רביעי) על נעילת שערי המוזיאון עד להודעה חדשה (כעבור 19 ימים בלבד מאז פתיחתו החגיגית), אין מנוס אלא לקבוע: ההתנהלות של ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, הייתה מעשה אמנות. אמנות של חבלה. האמת? יש מצב שזה המאסטרפיס הראשון – ואולי גם האחרון – שהוצג במוזיאון, שלא הספיק לשרוד שלושה שבועות לפני שהפטרון שלו הטיל עליו כתם שמחשיך את כל רמת גן.
עם כל הכבוד לחרדה מפני פגיעה אפשרית ברגשות הציבור, האופן הילדותי והכוחני שבו נהג שאמה הכהן הפגין את כל מה שנורא במפגש בין הממסד לתרבות ואמנות: יהירות, פופוליזם וגם רמת סכלות שיכולה לשגע פיל. קמפיין ניפוח החזה היהודי-ישראלי המביך גם הפך את "ירושלים של חרא" לביטוי שכל ישראלי מכיר, גם אם לא שמע את השם "דוד ריב" מימיו, גם הזכיר שהתערבות פוליטית זאת ממש לא המצאה של מירי רגב, ומעל הכול הצליח להפוך אירוע חגיגי (שמן הסתם הושקעו בו לא מעט כספי ציבור) לפארסה עצובה. טוב, לפחות כל ישראל אחוזת התרגשות מהידיעה שמגן ירושלים יושב בכלל בלשכתו ברמת גן.
אפשר לבוא בטענות לאמן על פרובוקציה לא מתוחכמת במיוחד, ניתן לשאול איך כל המצב הביזארי הזה נוצר מלכתחילה וגם לתהות, שוב, לאן הולך כל הסיפור של אמנות ביקורתית במימון ממסדי, כשהמציאות כה מקוטבת, מתלהמת ודמגוגית. אבל לפני הכול, צריך להביט לראש הפירמידה ולראות אם יושב שם מבוגר אחראי או פירומן עם אוסף מציתים שמתחרה בארונות הנעליים של אימלדה מרקוס.
במקרה הזה, התשובה לא יכולה להיות בהירה וחד-משמעית יותר: בכל צומת שבו ניתן היה לרדת מהעץ, שאמה הכהן מצא עוד ענף יותר גבוה לטפס עליו. רק על ההצעה שלו בהליך הגישור, שנועד בכל זאת להביא למצב שהמוזיאון ויתר האמנים לא יושפלו, אפשר לכתוב 30 מערכונים סאטיריים: שאמה הכהן התנה את החזרת היצירה בכך שתוצג במחסן המוזיאון מאחורי מנעול ושומר, בימי שבת בלבד. כנראה שרק בנס הוא לא דרש גם שבועת אמונים למדינה ובחינה בעל פה על המילים של "ירושלים של זהב" וגם "ירושלים של ברזל". אגב גם אם נניח שהייתה מתקבלת הסכמה לצעד כל כך קיצוני, גם אז שאמה הכהן היה מעלה את עבודתו של ריב לדרגת יהלום מגה-נדיר בחזקת שיר שלא פורסם מעולם של הביטלס.
ובסוף, הלב יוצא לכל האמנים שטרחו על העבודות, לאנשי המוזיאון שעמלו תחת עננים של אי-ודאות תוצרת הקורונה, וכמובן לציבור שוחר האמנות ברמת גן, בסביבתה וגם בכל הארץ: אבן שזרק שאמה הכהן אחד לבאר, גם אלף ראשי עיר חכמים יותר לא ינסו להוציא, בטח לא כשהבחירות המוניציפליות באופק. רוצים אמנות? לכו לפייסבוק של כרמל שאמה הכהן. יש שם הרבה אימוג'י.
