פסטיבל של מוזיקה קאמרית באילת - עיר שמזוהה עם ים, בילויים וקניות ללא מע"מ, זה חיבור מוזר לכאורה. אבל לכאורה בלבד, עובדה - כבר 17 שנים שהפסטיבל הזה קם על רגליו מדי שנה ומפליא לעשות. זה פסטיבל קטן ומעולה, לכאורה פריפריאלי, אבל חובבי מוזיקה ותרבות ממרכז הארץ כבר שנים מכירים בסגולותיו, ובכל שנה הם טורחים לרדת לאילת בשבילו. מה סוד ההצלחה? תוכנית מבוססת ראש פתוח ואיכות.
פסטיבל אילת הבינלאומי למוזיקה קאמרית
(צילום: אמיר אברמוביץ')
ראש פתוח - כי למרות שהפסטיבל מתוחם למוזיקה קאמרית קלאסית, הוא משלב ז'אנרים אחרים ומשיקים שהופכים את האירוע כולו לתוסס, בלתי מכופתר ומסקרן. לדוגמה: מופע שהתמקד כביכול ביצירות מוזיקה עתיקה לצ'מבלו, בעיקר סקרלטי, היה בעצם לאירוע מחול של רקדן פלמנקו מופלא. והוא עצמו מרקו פלורז (Flores), ספרדי כמובן, רוקד בסגנון שהוא לחלוטין לא פלמנקו מסורתי אלא מזיגה ייחודית של פלמנקו מסורתי עם מחול חדשני ועם ערבוב מגדרים מרתק.
עוד במדור מוזיקה:
דוגמה נוספת היא רביעיית המיתרים ויז'ן מגרמניה, שביום הראשון של הפסטיבל הפליאה לנגן שוסטקוביץ' ומנדלסון, הפכה למחרת היום את עורה והעלתה רצף עיבודים של שירי עם ושירים מקוריים, בסגנון ספק צועני ספק אירי ובצורת נגינה "פרועה" - פורטים על הכינורות כאילו היו גיטרות, חובטים בתיבות התהודה כאילו היו תופים.
התופעה הזאת, שפסטיבלים ממוקדי תחום מסוים הופכים לפתוחים הרבה יותר סגנונית וז'אנרית, מתרחשת בכל התחומים המוזיקליים. כך למשל פסטיבלי הג'אז של פעם הפכו לפסטיבלי מוזיקת עולם, פאנק וג'אז-רוק. לזכות הפסטיבל האילתי יאמר שמנהלו האמנותי, לאוניד רוזנברג הוותיק והמסור, זיהה את הטרנד הזה כבר לפני שנים רבות, וכמעט כל שנה הביא אטרקציות מעניינות. כך למשל כשהביא את הפקת "הקומדיה השטנית - וידויים של רוצח סדרתי" - דרמה מוזיקלית בכיכובו של שחקן הקולנוע המזהיר ג'ון מלקוביץ; או להקת מוזיקה צוענית מעולה; או הפקה חדשנית של אופרה של ויוואלדי.
2 צפייה בגלריה
תופעה מוזיקלית ייחודית. נביאי הקווינטה. פסטיבל אילת הבינלאומי למוזיקה קאמרית
(צילום: יוסי צבקר)
"העיקר בבניית תוכנית של פסטיבל זה ליצור מבנה שהוא הרבה יותר מאוסף קונצרטים", אומר רוזנברג. "מבנה שיחשוף את באי הפסטיבל לרצף של מופעים מתנגשים וגם משלימים, נעים על פני תקופות מוזיקליות וז'אנרים. וכך ליצור חוויה מוזיקלית מפרה. והכי חשוב, יהיה ז'אנר המופע אשר יהיה, הביצוע צריך להיות בשיא האיכות". ואכן רוזנברג מצליח לקיים איכות גבוהה בגלל "פטנט" מובהק שנוקט: הוא מזהה ומביא לאילת מבצעים שהם כוכבים בתחילת דרכם. צעירים אך כבר מאוד בולטים, טרנדיים, מבוקשים בעולם אך עדיין מספיק צעירים ולא יקרים כדי שניתן עדיין להביאם לאילת. פרדוקסלית, המגבלה הכלכלית של הפסטיבל עובדת במקרה זה לטובתו: היא מונעת ממנו להתפתות ל"שמות הגדולים והמבוגרים" - אמנים ותיקים ויידועי שם שהם אולי מעולים אך מקובעים. וכך נושבת בפסטיבל כבר שנים רוח צעירה ועדכנית.
אדגר מורו (Moreau) הוא צ'לן צרפתי צעיר (28) ומשגשג, עטור פרסי הצטיינות. שמענו אותו השבוע באילת פעמיים: בערב חמישי, בקונצ'רטו לצ'לו של שומאן - יצירה אניגמטית, וירטואוזית, קשה מאוד לביצוע ומאוד טעונה רגשית, שבה הוא היה מצוין. גם למחרת בבוקר ברסיטל לצ'לו ופסנתר. ברסיטל הזה הוא הראה לנו שהוא יודע לנגן גם את ההפך מווירטואוזי: שקט, רך, עם משיכות קשת ארוכות מאוד ומדויקות. הוא ניגן שלוש סונטות מהתקופה הרומנטית - שומאן, גריג וריכרד שטראוס (שהפרק השני של הסונטה שלו בנגינת מורו, היה מפעים).
החריג היחיד אגב למודל הכוכבים המעולים בתחילת דרכם הוא ההרכב הוותיק גבריאלי קונסורט (מקהלה ונגנים) מאנגליה. מזה שנים רבות שהם מופיעים בעולם כולו, שרים שירי הלל למלכי המאה ה-16 וה-17, מעלים אופרות ממלחיני הבארוק, ומלווים עצמם בכלים מהתקופה. יש להם קשר מיוחד לפסטיבל באילת וזו לא הפעם הראשונה שהם מופיעים בו.
רוזנברג, מנהלו האמנותי של הפסטיבל, הוא סיפור בפני עצמו. הוא הגיע לאילת לפני 25 שנים כדי לנהל את הקונסרבטוריון בעיר והפך אותו, ממוסד זניח לחלוטין, לגוף תוסס, מלא תלמידים. תזמורות הנוער של הקונסרבטוריון (קאמרית, ביג בנד ג'אז ותזמורת נשפנים) משתתפות בתחרויות לנוער בחו"ל וזוכות למקומות ראשונים. מקצת בוגריו הפכו למוזיקאים מקצועיים ובינלאומיים. רוזנברג ייסד את הפסטיבל קודם כל מסיבה חינוכית. "רציתי לחשוף את התלמידים שלי לביצועי איכות של מוזיקה, דבר שבאילת לא ניתן היה אז לקבל", אמר בנושא, אך בהדרגה המיזם החינוכי הפך לפסטיבל איכותי רב השראה.
2 צפייה בגלריה
עבור המאזינים באילת זה היה מענג. נביאי הקווינטה, פסטיבל אילת הבינלאומי למוזיקה קאמרית
(צילום: יוסי צבקר)
לא הוגן לדבר בסקירה כללית של פסטיבל על היי לייטס, מה גם שלא מעט מהמופעים זכאים לתואר הזה. אבל הקונצרט המעניין ביותר עבורי היה האורטוריה "יוסף ואחיו", שכשמה כן היא עוסקת בסיפור יוסף שנמכר בידי אחיו לעבדות במצרים, עלה שם לגדולה ומקץ שנים רבות שב לראות את אחיו ואביו.
את האורטוריה המרתקת הזו כתב ומבצע המלחין, זמר הבס והצ'מבליסט הישראלי עילם רותם. במקור קיבוצניק משדות ים, והיום בבאזל, שווייץ. "יוסף ואחיו" שלו בביצוע נביאי הקווינטה, הרכב בן ארבעה גברים שרותם הקים (בהם שני קונטרה טנורים גבוהי הקול) בלוויית הרכב מתזמורת הבארוק ירושלים, הוא תופעה מוזיקלית ייחודית. למרות שהיצירה נכתבה בימנו - לפני כעשר שנים, היא כתובה בשפה מוזיקלית של ראשית המאה ה-17. הסגנון שלה כל כך בארוקי מובהק, שאלמלא ידעתם שהאורטוריה הזו נכתבה בידי מלחין עכשווי ניתן היה לחשוב שהיא פרי עטו של קלאודיו מונטוורדי. זו יצירה כמו בארוקית אופיינית; עם ריבוי קולית מורכב, כשהסיפור מחולק בין מספֵר (קונטרה טנור), דמויות ומקהלה. יש בה רגעי סולו מכמירי לב כמו קינתו של יעקב כשבניו מבשרים לו שבנו האהוב יוסף נטרף, כביכול.
עילם רותם הולך בה בעקבותיו של סַלוֹמוֹנֶה רוֹסִי המלחין היהודי בן המאה ה-17, הנועז לתקופתו, לא רק מוזיקלית, אלא גם בבחירת נושא מקראי ובעיקר בעברית. כפי שרוֹסִי עשה בקובץ שלו "השירים אשר לשלמה" (1622), כך גם עילם רותם: האורטוריה כתובה ומושרת בעברית. לנו זה נשמע כמובן טבעי, מתבקש ממש. אך ספק אם כך חשו בני התקופה במנטובה או במילאנו לפני 400 שנה. מכל מקום עבור המאזינים באילת זה היה מענג.
שורה תחתונה: פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית הוא פנינה. פנינה קטנה בנוף צחיח שחובתה של עיריית אילת וגופים תומכים אחרים לשמר אותה. ולא רק לספק לפסטיבל את המימון הנדרש לו ובמועד מוקדם, אלא גם לפעול ביתר נמרצות לשיווקו. זה פסטיבל שיש לו שפה ייחודית, וההקשר האילתי נותן לו גם ערך מוסף של עונג אסקפיסטי - בריאות לנפש בימים כואבים אלה.
