ב-23 במרס 1982 התנהלה בכנסת ישיבה בנוגע לאגודות הכפרים בראשותו של מוסטפא דודין - האגודות שנהנו מגיבוי ממשלת בגין בניסיון למגר את הנהגת אש"ף בגדה המערבית, ושהאשימה אותם בשיתוף פעולה עם הכובשים. שר הביטחון דאז אריאל שרון הצדיק בנאומו את תמיכת הממשלה באגודות הכפרים: "אנשים שאינם מכירים במרצחי אש"ף ואינם מוכנים להיכנע למרצחי אש"ף. האם גורלם הוא מוות?". הוא נענה בקריאת ביניים מצד חבר הכנסת מטעם החזית הדמוקרטית, תאופיק זיאד: "זה גורלו של כל קוויזלינג". הרוחות סערו, היו"ר מנחם סבידור קרא את זיאד לסדר, ויוסף רום מהליכוד טען שמדובר בהסתה לרצח. ח"כ אהוד אולמרט תמה כיצד "לאומן ערבי יושב בפרלמנט יהודי ואומר קוויזלינג". תאופיק טובי התריס בתגובה? "אתה יודע מי זה קוויזלינג?".
"קוויזלינג: הימים האחרונים" – טריילר
(באדיבות toronto international film festival)
אז מי זה באמת אותו קוויזלינג, שגם איש הימין רפאל איתן הזכיר בהקשר אחר שנים לאחר מכן כדי להשמיץ את יצחק רבין וממשלתו, חודשים ספורים לפני ההתנקשות בו? התשובה לקוחה מתוך ספרי ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. וידקון קוויזלינג היה פוליטיקאי נורבגי שעמד בראש תנועת ימין קיצונית בארצו. עם פלישת הנאצים למדינה באפריל 1940, הוא ניסה לנצל את ההזדמנות כדי להכריז על הפיכה בהנהגתו, שנכשלה. הוא הגשים את שאיפותיו שנתיים לאחר מכן כשקיבל את ברכת היטלר להקים ממשלת בובות בראשותו. במהלך כהונתו הקצרה הוא הספיק להוציא להורג מאות ממתנגדיו ושלח למותם את מרבית יהודי נורבגיה שנמסרו לידי הנאצים. עם תום המלחמה, הוא נאסר על ידי הרשויות המקומיות ונמצא אשם בהונאה, רצח ובגידה, ונגזר עליו גזר דין מוות. מאז הפך שמו למילה נרדפת ל"בוגד", כינוי גנאי מקובל בישראל ובכל העולם.
בדרמה התקופתית שלו "קוויזלינג: הימים האחרונים", הבמאי הנורבגי אריק פופה חוזר לחמשת החודשים האחרונים בחיי הפוליטיקאי במהלך שהותו מאחורי סורג ובריח, בהמתנה להוצאתו להורג מול כיתת יורים באוקטובר 1945. התסריט שכתב מבוסס על תמלולי בית המשפט ויומניו של הכומר פדר אולסן אשר שהה לצדו של הנאשם בתא המאסר שלו, כדי לאפשר לו להודות על חטאיו לפני מותו. חרטה לא הייתה שם, אבל כן הזדמנות נדירה להבין מקרוב את תפיסת עולמו, אמונותיו, רגשותיו והתלבטויותיו של הנבל. "בזמנו הצמידו לו את טובי הפסיכיאטרים בניסיון לפענח את אישיותו אבל אף אחד לא הצליח. הוא באמת היה אדם פשוט שחי בינינו, ועשה את ההחלטות הלא נכונות", אומר פופה בראיון מיוחד ל-ynet, "הכוונה שלי לא הייתה לעצב את הדמות שלו באופן שונה אלא להציג אותו כפי שהוא, כבן אדם".
זוהי לא הפעם הראשונה שפופה עוסק בנסיבות כניעתה של נורבגיה במלחמת העולם השניה, כפי שתיאר אותה מנקודת מבטו של המונרך המקומי האקון השביעי ב"בחירת המלך" מ-2016. זו גם לא הפעם הראשונה שהבמאי בן ה-64 עוסק בהשפעות ההרסניות של הפשיזם במולדתו כפי שהדגים ב"אוטויה: 22 ביולי" (2018) שמשחזר את הטבח הנורא שביצע פעיל הימין אנדרס בריוויק בקיץ 2011 ועלה בחיי 77 קורבנות, רובם בני נוער. "הסיפור של קוויזלינג דומה, ודרך הסרטים קיוויתי לפחות להראות לנו מה עבר להם בראש", הוא אומר.
"אני מרגיש שהעולם שלנו פנה לכיוון רדיקלי בעשורים האחרונים. יש תחושת אי-ביטחון על רקע התפרצות תנועות קיצוניות מכל עבר, ובמיוחד כשמדובר בתנועת ימין, שעסקתי בהם רבות בעבר. כשאני קם בבוקר ופותח את הרדיו ומתעדכן בחדשות, אני הופך ליותר ויותר מתוסכל. זה התגבר בעשור האחרון. אבל אני פחות מוטרד מאותם אנשים שחושבים שהם פועלים בשם חובתם לאנושות. זה מכעיס, אבל אני יותר מוטרד מכך שאני לא מצליח להבין את זה, ומה עומד מאחורי הדרך בה הם חושבים. איך ייתכן שהם חשים כל כך רבי-עוצמה כשרובנו מרגישים שהם טועים. זה מה שהניע אותי לעשות משהו עם הסיפור של קוויזלינג כבר ב-2003. העמקתי את התחקיר שלי ופגשתי כמה משותפיו הפוליטיים, את האנשים שעצרו אותו ואלו שייצגו אותו במהלך המשפט. אבל למרות שהיה בידי את כל המידע, לא מצאתי דרך לתקוף את דמותו בדרך שתהייה רלוונטית גם היום".
אז מה השתנה?
"התפנית הייתה כשקיבלתי מידע על הכומר פדר אולסן שליווה את קוויזלינג בימיו האחרונים. ראיינתי את בתו שעדיין בחיים והיא סיפרה לי שאביה כתב יומן ובו תיעד את מפגשיו עם קוויזלינג בבית המאסר לפני הוצאתו להורג. תמיד דמיינתי לעצמי איך ייראה מפגש בין הומניסט לפאשיסט, והנה פה היה תיאור מפורט של התרחיש הזה וממנו אפשר היה להתרשם מה קוויזלינג חשב והרגיש, אחרי שהוא התחיל להרגיש בנוח להיפתח. יש אפילו רגעים שהוא מטיל ספק בעצמו. זה מעורר תהיות שעולות בנוגע לאנשים שביצעו פשעים נוראיים במלחמה. אנחנו מצפים מהם להכרה באשמה כדי שנוכל לסגור מעגל. אבל כשהם לא מראים שום סימן לחרטה, זה אסון כי אי אפשר להשלים עם זה ולהמשיך הלאה. אותו דבר קרא לנו עם בריוויק. חיכינו למשפט שלו במשך שנה וציפינו לשמוע אותו מביע חרטה כלשהי, ולא קיבלנו את זה".
למרות הכתם בעברה של נורבגיה, ואולי בגללו, קולנועני המדינה מרבים לעסוק במצב העניינים במדינה במהלך מלחמת העולם ה-2. אך רוב רובם של הסרטים התקופתיים הללו, כמו "מקס מאנוס: איש מלחמה" של ג'ואקים רונינג ואספן סנדברג (2008), "נורוויק" של אריק שולדברג (2022) או "NR 24" של ג'ון אנדראס אנדרסון (2024), התרכזו בהתנגדות המקומית לנאצים. פופה, שכאמור התמקד בהתלבטויות של האקון ה-7 אל מול הפלישה הנאצית ב"בחירת המלך", החליט לחתור לצד האפל של ארצו כפי שבא לידי ביטוי בשיתוף הפעולה של קוויזלינג עם הנאצים, מתוך אחדות אינטרסים ואידאולוגיות.
"זה נושא קשה עבור הנורבגים, והנטייה הכללית הייתה פשוט להתייחס אליו כמפלצת או כקריקטורה. דמות שאופיינה ככזו שאין הרבה מה ללמוד ממנה", מסביר הבמאי, "אז כל מה שנותר לי לעשות זה לקרוא עליו כמה שיותר, וראיינתי אנשים. הכוונה שלי לא הייתה לעצב את הדמות שלו באופן שונה אלא להציג אותו כפי שהוא, כבן אדם. זה היה חשוב. ברגע שקיבלתי את ההחלטה הזאת, האופי של הסרט הפך להיות ברור. זה ניסיון להבין אותו, אבל לא להגן עליו. אם זה היה הרושם שמתקבל מהסרט, זה היה יכול להיות טרגי".
המורכבות הטרגית של שחזור סיפורו של קוויזלינג המתמודד עם גורל ידוע מראש ועומד על חפותו בבית המשפט וכן בשיחותיו עם הכומר אולסן, גוברת כשאנו שומעים על מאבקו למען העם האוקראיני במהלך הרעב הנורא שכפו עליו הסובייטים בתחילת שנות ה-30 ("הולודומור"). סוגיה שמהדהדת את ההתפחויות העכשוויות באוקראינה. החיטוט בפצעים מגיע לכדי אבסורד בהתחשב בשחקן שמגלם את קוויזלינג, גארד ב. איידסוולד, שאביו נכלא ועונה על ידי המנהיג המושמץ. "האם טראומת המלחמה יכולה לעבור לדור הבא? כשחקן תמיד התעניינתי באפשרויות של השלמה וסליחה. היכולת לסלוח ולבקש מחילה, שזו משימה לא קלה", אומר איידסוולד, "האם אבי היה מרוויח משהו מכך שהמענים שלו היו מבקשים ממנו סליחה? אם הם היו מביעים חרטה? אם קוויזלינג היה מביע חרטה? ומה איתי? האם זה היה מקל על הצדדים האפלים של אישיותי?".
השאלות הללו הניעו גם את פופה ביצירת הסרט, מתוך כוונה לעורר את התהיות הללו גם אצל הצופים שנחשפים לקוויזלינג כבן אדם עם מגוון הרגשות האנושיות שלו, בדומה ליצירת המופת פורצת-הדרך של אוליבר הירשביגל "הנפילה" מ-2004, אשר טלטלה את הציבור הגרמני באופן האינטימי שבו חשפה את אדולף היטלר בימיו האחרונים בבונקר בברלין. "מה שניסיתי לעשות זה לקרב את הצופים לקוויזלינג במחצית הראשונה של הסרט כדי שתהיה להם היכרות אינטימית איתו, שתאפשר להם להבין שהוא בן אנוש, למרות הכל. רציתי שהצופים ישאלו את עצמם מה לא בסדר איתי שאני מתחיל להרגיש משהו כלפיו", מסביר פופה ומציין כי השינוי בתהליך הזה מגיע בסצנה מצמררת באמצע הסרט, כשקוויזלינג מעומת עם עדות של ניצול שואה יהודי ששרד את המחנות והתייצב למשפט,
"ברגע הזה, הכל מתהפך לפתע. היה פה צורך באיזון עדין בין החומרים. צריך לזכור שהסרט מתרחש בקיץ 1945 ואפילו בשלב הזה היו רבים שלא ידעו על הזוועות שהתרחשו באותה התקופה. למעשה, רק שלושה חודשים לאחר מכן, במשפטי נירנברג, אנשים בנורבגיה קיבלו את התמונה המלאה לגבי מה שעלה בגורל יהודי המדינה, וזה טלטל את האומה כולה. למעשה, המשפט של קוויזלינג היה המשפט הראשון אי פעם נגד פושע מלחמה. ככזה, הוא עורר תשומת לב עולמית. הוא סוקר בכל העולם והדמות של קוויזלינג הפכה מוכרת בזירה הבינלאומית כפושע מלחמה, ועוררה טלטלה בתקשורת הבינלאומית".
הדגש שניתן בסרט לסיפור יהודי נורבגיה שנשלחו למחנות ההשמדה מצריך רגישות וזהירות מיוחדת.
"זה נעשה מתוך תחושת אחריות. עקבתי באדיקות אחר תמלולי העדות בבית המשפט. כל מילה שנאמרה מופיעה. ממש כך, מילה אחר מילה. רציתי שזה יהיה תיאור קליני ללא השפעה רגשית רבה. ולמרות זאת, בסוף הסרט מגיע הרגע שמעורר זעם בהקשר זה כשקוויזלינג לא מוכן להכיר בכך שגירוש היהודים היה מעשה רע. הוא נאם על כך, אבל השאלה שנותרה בלתי פתורה היא האם קוויזלינג ידע שיהודי נורבגיה שהוא גירש הגיעו למחנות השמדה והאם הוא היה מודע למה שמתרחש שם. זו תעלומה גדולה שהיסטוריונים ניסו להכריע לגביה אבל נותרה מוטלת ספק. אני מביא את זה למסך והייתי מאוד זהיר בצלילה שלי לתוך הנושא הזה, ממש כפי שעשיתי בסרט על בריוויק, כי לא רציתי ליצור גרסה צינית של האירועים".
5 צפייה בגלריה
ידע שהוא גוזר מוות על היהודים שגירש? מתוך "קוויזלינג: הימים האחרונים"
(צילום: באדיבות TIFF)
למרות היעדר תחושות האשם והחרטה מצדו של קוויזלינג ואשתו מריה, הדרמה המצוינת והמעמיקה "קוויזלינג: הימים האחרונים" מרחיבה את השיח בגורל יהודי נורבגיה לתודעה הקולקטיבית של האומה דרך דמותו של אולסן. הכומר, שאותו מגלם הכוכב המקומי אנדרס דניאלסון ליו ("האדם הנורא ביותר בעולם"), משקיע רבות במאמצי השכנוע שלו להניע את קוויזלינג המיתמם לקחת אחריות על מעשיו ולהביע חרטה. הוא זועם על החלטתו למסור את יהודי המדינה לידי הנאצים, אבל בהמשך הוא מנפק וידוי אישי משלו על הפקרת זוג יהודים מבוגרים שהוא ואשתו החביאו בביתם, לפני שקיבל החלטה להסגירם לרשויות. בעוד אשתו היידי מתענה ברגשות אשם, הוא מתכחש לאחריותו האישית בטענה כי לא העלה על דעתו שגירושם מהמדינה משמעותו גזר דין מוות. התובנה הזאת, בעקבות המשפט, מובילה אותו למשבר קיומי משלו.
"לאנשים יש רגשות אשם", קובע פופה בהתחשב בהלך הרוח של הציבור הנורבגי בימים אלה על רקע פיסת ההיסטוריה האפלה הזאת. "יש שאלת שעולות. האם עשיתי מספיק? למה לא ידעתי יותר על זה? למה לא נאבקתי מספיק? לאן כל האנשים הללו נעלמו? אני חושב שאלו תחושות שהיו נחלת הכלל, ולא רק בנורבגיה. רבים תהו איך הם היו יכולים לפעול אחרת. זה משהו שרציתי לעסוק בו מכיוון שלא רציתי ליצור עוד סרט על הרואיזם, אלא לחתור לסוגיות מורכבות יותר. סוגיות שלא נגעו בהם לעומק עד כה בנורבגיה".
הראיון עם פופה התקיים לקראת הבכורה הבינלאומית של "קוויזלינג: הימים האחרונים" בפסטיבל הקולנוע בטורונטו, שהיה גדוש במחאות על רקע המלחמה בעזה והפלישה הרוסית לאוקראינה. באקלים הפוליטי הנוכחי אי אפשר לנתק את המסרים של הסרט ויציאתו נגד פאשיזם מצד אחד, ומנגד גם לא ניתן להתעלם מעמדת ממשלת נורבגיה בסכסוך הישראלי-פלסטיני והתנגדותה למדיניות ממשלת נתניהו. בהתחשב בחשדנות ההדדית בין המדינות, יש בישראל מי שעשוי להאשים את ההנהגה הנורבגית בצביעות. במקום תיעול תחושות האשם בערוצים כמו יוזמות שלום כמו הסכם אוסלו ופעילות למען הציבור הפלסטיני, יש ציפייה לתמיכה בלתי-מסויגת במדינת ישראל. אך הציפייה הזו אינה מגיעה למיצוי בספירה הפוליטית, וגם לא תמצאו אותה בסרט.
"אני מבין שיש ביקורת נגד עמדת נורבגיה ואפשר להביע דעה על המדינה דרך הסיפור של קוויזלינג אם מישהו רואה בכך טעם, אבל אני לא חושב שזה מייצג את העם בישראל. אפשר לערבב את הכל ביחד, במיוחד בגלל ההקשר של היהודים ורעיונות אחרים, אבל יהיה מעניין לראות איך יתפתחו האירועים ההיסטוריים", אומר פופה שמגלה כי בצעירותו, עוד לפני שפנה ללימודי קולנוע, פנה לתחום העיתונאות, תחילה כצלם מטעם עיתון גדול בארצו ולאחר מכן ככתב סוכנות הידיעות רויטרס. במהלך עבודתו, נשלח לביירות כדי לדווח על ההתרחשויות בלבנון ולתעד את הלך הרוח במדינה תחת איומי המלחמה בתחילת שנות ה-80 - פחות או יותר באותה תקופה שבה התנהל אותו דיון בכנסת על מי היה קוויזלינג ואיך הוא קשור לסכסוך עם הפלסטינים.
"סיקרתי את הקונפליקט כעיתונאי וכצלם, ועד היום יש לי חברים רבים באיזור. חזיתי מהצד באירועים מורכבים אבל אפשר לזהות איך האישיות של מנהיגים והאידיאולוגיה שלהם משפיעה עליהם", הוא מבאר ורומז לביקורת על התנהלות ראש הממשלה בנימין נתניהו, בלי להזכיר את שמו. "לפעמים יש מנהיגים שעסוקים בעניינים הפרטיים שלהם וברווחתם האישית ונראה שזה המצב בישראל היום. זה די ברור שזה משפיע על מה שקורה היום, אבל עדיין המצב מסובך מדי בשביל לצמצם אותו להסבר אחד. בישראל יש אנשים עם מגוון דעות, אז קשה לי לשים אותם במקשה אחת".
מה הציבור הישראלי יכול ללמוד מהרעיונות האוניברסליים כפי שהם באים לידי ביטוי בסיפורו של קוויזלינג?
"אני מתעניין בהומניזם ומנגד בסוגיות של אידיאולוגיות קיצוניות ובשבריריות של דמוקרטיות, ושלושת הנושאים הללו נמצאים בסרט. בכל הנוגע לישראל, פלסטין והמשבר במזרח התיכון צריך להיות זהיר. אין פה תשובות קלות כי המצב הרבה יותר מסובך. הרבה יותר קשה לי להבין מה חושבים לעצמם המנהיגים המעורבים, גם אם אני חושב שאני יודע מה שמניע אותם. יש לי כבוד גדול לאזרחי ישראל וגם לפלסטינים, ואפשר להכיר בשני העמים כי בסופו של דבר זה דיאלוג שנצטרך להגיע אליו, בלי מנהיגים מהסוג של קוויזלינג".
