בספטמבר 1943 עצרה משאית גדולה בפתח הווילה של המיליונרית האמריקנית אוטילי מור, בעיר הצרפתית ניס. מהמשאית יצאו אנשיו של אלויס ברונר, פושע המלחמה הנאצי ומי שנחשב לאחד מעוזריו הבכירים של אדולף אייכמן, שהופקד אז על ציד היהודים של דרום צרפת. הם אסרו את הציירת היהודייה שרלוטה סלומון ילידת ברלין, שהייתה בהיריון, ואת בעלה אלכסנדר נגלר יליד אוסטריה - בזמן שהסתתרו ושמרו על הווילה של מור, שחזרה לארצות הברית. משם הם נשלחו למחנה הריכוז דראנסי, שממזרח לפריז וכעבור חודש הועלו על קרונות המשא לאושוויץ. ביום הגעתה למחנה, ה-10 באוקטובר 1943, וכשהיא בחודש החמישי להיריונה, הובלה סלומון לתאי הגזים של בירקנאו. נגלר נשלח לעבודות כפייה שלא שרד וב-1 בינואר 1944 הוא כבר הופיע ברשימות המתים.
רגע לפני שהנאצים תפסו אותה, הספיקה סלומון למסור שתי חבילות גדולות ועטופות לרופא השכן ד"ר ז'ורז' מורידיס ושאלה אותו: "האם תוכל לשמור על זה? אלה כל חיי". הודות לד"ר מורידיס נשמר חלק משמעותי מיצירתה, וכן ציורים נוספים שלה נמצאו בווילה בריביירה הצרפתית. פרופסור אלברט סלומון, אביה של שרלוטה, ורעייתו השנייה פאולה הצליחו לשרוד את המלחמה כשהסתתרו בהולנד, וביקשו לקבל לידיהם את הציורים. מור סירבה להיפרד מחלק מהם, אך מאחר ולא אהבה את הסדרה "חיים? או תיאטרון?", היא מסרה אותה לאב המתאבל.
שרלוט - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
סלומון ציירה את "חיים? או תיאטרון?" בדבקות ובקדחתנות אובססיבית בשנה וחצי האחרונות לחייה במלון בדרום צרפת. הסדרה משלבת ציור, מוזיקה, ספרות ואפילו השפעות קולנועיות, והיא כוללת 769 ציורים המלווים בהערות בימוי, בהסברים, בדיאלוגים ואפילו בהצעות מפורטות לליווי מוזיקלי. אחרי המלחמה, אביה של סלומון הוציא את הסדרה כספר ואת היצירה המקורית תרם למוזיאון להיסטוריה יהודית באמסטרדם. במהלך השנים, היצירה נדדה והוצגה במוזיאונים ברחבי העולם (ב-2006 היא אף נחשפה ב"יד ושם"), וכך דורות חדשים מתוודעים לאומנית המקורית, בעלת החזון ופורצת הדרך, שהקריירה שלה וחייה נגדעו כשהיא הייתה בסך הכול בת 26.
האמנות האקספרסיוניסטית וסיפור החיים עתיר הדרמות והטרגדיות של סלומון ריתק יוצרים וקולנוענים רבים. מספר ביוגרפיות ניסו לשחזר את 26 שנות חייה, כך גם סרטים והצגות תיאטרון, ואילו עיריית ברלין הנציחה אותה במספר דרכים כולל חניכת רחוב הנושא את שמה. לרגל יום השואה והגבורה, מגיע לבתי הקולנוע סרט האנימציה "שרלוט" שהפיקה ג'וליה רוזנברג וביימו האנימטורים טאהיר ראנא ואריק וארין, בעוד קירה נייטלי תרמה את קולה לדמותה הגיבורה בסרט (שבו היא מכונה שרלוט ולא בשמה הגרמני המקורי, שרלוטה).
עוד במדור קולנוע:
"ניסינו להפוך את מאורעות חייה של שרלוטה למרשימים ככל האפשר, כך שהקהל יבין מי הייתה, למה ציירה ומה קרה לה", אמר וארין בריאיון זום ל-ynet. "יש מספר סיבות לכך שיוצרים מרותקים לסיפור וליצירה שלה. ראשית, החיים האישיים שלה היו מלאים בדרמה - היא נאלצה להתמודד עם קשיים ברבדים שונים. דבר מעניין נוסף הוא האופן שבו שרלוטה השתמשה באומנות על מנת לבטא ולרפא את עצמה וכדי לתקשר. במשיכות המכחול שלה היה הרבה רגש. כמו כן, סיפור של נערה מתבגרת שמחפשת את קולה הוא ללא ספק דבר אוניברסלי, מאחר ומדובר בחוויה שכל מתבגר עובר וגם כל הורה".
7 צפייה בגלריה
"ניסינו להפוך את מאורעות חייה של שרלוטה למרשימים ככל האפשר". שרלוטה סלומון
(צילום: באדיבות יד ושם)
ואכן, חייה האישיים של סלומון, שנולדה החודש לפני 105 שנה, היו מלאים בדרמה. אביה היה כירורג מצליח ושאפתן, בעוד אמה פרנצ'סקה לבית גרונוולד, אחות במקצועה, הפסיקה לעבוד עם נישואיה. שרלוטה, שגדלה בבית מפואר ורחב ידיים ברובע יוקרתי, נקראה על שם דודתה שבגיל 18 הטביעה עצמה באגם. בחורף 1925 גם אמה של שרלוטה לקתה בדיכאון ולא יצאה ממיטתה ימים אחדים. בעודה שוכבת במיטה היא סיפרה לבתה הקטנה על נפלאות גן עדן. המשפחה המודאגת הצמידה אחות משגיחה לאם הדיכאונית, אבל באחד הימים האם ניצלה את הרגע שבו יצאה האחות מן החדר - וקפצה מחלון הקומה השלישית אל מותה. סביב טרגדיה זו נוצר קשר שתיקה, וליתומה בת התשע סופר כי אמה מתה ממגפת השפעת.
לציור סלומון הגיעה הודות לאחת האומנות שלה, שהעניקה לה מכחולים ונייר והציעה לה את האומנות כדרך להביע את מצוקותיה. ארבע שנים לאחר מות האם, האב נישא לפאולה לינדרברג, זמרת אופרה מפורסמת שאישיותה התוססת והעולצת וכן תאוות החיים שלה הייתה מנוגדת לחלוטין לאופיה של האם המנוחה. לינדרברג, בת למשפחת רבנים, קירבה את סלומון שגדלה בסביבה מתבוללת ליהדות ובין היתר לקחה אותה לבית הכנסת. בהשראתה סלומון למדה עיצוב אופנה.
לינדרברג הפכה את הבית לסלון חברתי-תרבותי-אינטלקטואלי שוקק וברשימת המוזמנים הקבועה אפשר היה למצוא פיגורות כמו פרופ' אלברט איינשטיין, ד"ר אלברט שווייצר, האדריכל אריך מנדלסון, המלחין פאול הינדמית והמנהיג הציוני הרב ליאו בק. במהלך טיול ברומא, סלומון בת ה-16 נפעמה מ"בריאת האדם" של מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית, והחליטה ללמוד ציור. היא אפילו התקבלה לאקדמיה לאמנות בברלין וזאת למרות שנאסר בתקופה זו על היהודים ללמוד בה, ועוטרה בפרס הצטיינות.
"בתור נערה מתבגרת בברלין, שרולטה נאלצה למצוא את מקומה במשפחה מלאה בטיפוסים צבעוניים - וזו בדיוק הזווית שבחרנו להתעסק בה בסרט שלנו", אמר וארין. "מבחינתי הסרט עוסק בבחירות אישיות וכמה קשה להכיל כשאחרים בוחרים בשבילך. זה בדיוק מה שקורה לשרלוטה - כולם החליטים בשבילה מה היא תהיה, מה היא תעשה, מה היא תלמד, איך עליה לתקשר עם אחרים ועם מי היא יכולה להיפגש. הראינו גם כמה קשה היה לבחורה צעירה להתקבל לבית ספר לאמנות כשהנאצים עולים לשלטון. זהו רובד נוסף שמשתלט על חייה".
מצבה של משפחת סלומון הורע מאז עליית הנאצים לשלטון ב-1933. האב פוטר, התואר נשלל ממנו ונאסר עליו לטפל בלקוחות גרמנים. בהמשך הוא נאלץ לעבוד כמנתח בבית החולים היהודי, ואילו לינדרברג סולקה מעבודתה כמורה באקדמיה למוזיקה ולא הורשתה לפצוח בזמרה בפני קהל ארי. היא עבדה בגופי תרבות יהודיים, הייתה חברה במחתרת ואף הצליחה להשיג אשרות הגירה לנגנים שנסעו לארץ ישראל. ב-1939, אחרי ליל הבדולח וכשהאב חש שהמצב הופך מסוכן יותר ויותר, הוא שלח את בתו לסבה וסבתה מצד אמה, שמצאו מחסה בריביירה הצרפתית. סלומון הותירה מאחור את אהובה, אלפרד וולפסון, הלום קרב ממלחמת העולם הראשונה, שאותו היא הרבתה לצייר. "לאחר ששרלוטה בורחת לצרפת, עיצוב הסרט מתחיל לקבל אור וצבע", אומר וארין. "מהקור והאפרוריות של ברלין אנחנו עוברים לאור וחום. זה הרגע שבו היא פורחת, ממש כמו פרח שניצל מהחושך. זה גם הרגע שבו היא מתחילה לפעול ולקבל החלטות עבור עצמה".
אבל הגורל המשפחתי רדף אחריה גם למחוזות המוארים ושטופי השמש של הים התיכון. בגיל 22, נחשפה סלומון לאמת אודות אמה - אחרי שסבתה שמה קץ לחייה בקפיצה מהחלון, הסבא התריס בפניה שזה תורשתי ושבמשפחתם כל הנשים מתאבדות ושגם היא צריכה לעשות זאת. למעשה, גם שני גברים במשפחה עשו זאת. כשסלומון גילתה את האמת היא לא הפסיקה לצייר את התאבדות האם. ביוני 1940 נלקחו שרלוטה וסבה למחנה ריכוז של ממשלת וישי, בהרי הפירנאים. אחרי שהשתחררו, סלומון התמסרה לציור "חיים? או תיאטרון?". באחד מציוריה, היא שכובה כפופה על רצפת קרון הרכבת, עם כיתוב שמתייחס לסבא: "הייתי מעדיפה עוד 10 לילות כאלה, מאשר עוד לילה אחד לבד איתו". בעבודה אחרת היא תיעדה את בקשתו של סבה "לחלוק עימה מיטה".
רק ב-2015 נחשף מכתב מפורט בן 35 עמודים, שבו סלומון התוודתה שהיא זו שחיסלה את הסב החולני והמרושע באמצעות אומלט מורעל, לאחר שלא יכלה לשאת עוד את ההתעללות שלו. סלומון אף ציירה את הסב במהלך ייסורי הגסיסה. "בהתחלה התסריטאי של 'שרלוט' לא רצה להיכנס לסיפור ההרעלה יותר מדי, ולכן הוא לא סופר במפורש", מגלה וארין. "אבל בסופו של דבר התייחסנו לכך. מבחינת התסריט זה היה דבר מתוחכם, מאחר ואתה מבין שה'נבל' של הסיפור הוא בעצם הסבא. הוא בעצם המכשול האחרון ששרלוטה צריכה לעבור לפני שהיא משתחררת. הכול מוביל להרעלת הסב. נראה שהוא היה מרושע מספיק לדחוף אותה לבחירה בהרעלה, וזה משהו שאנחנו רואים בבירור שהיא לא רצתה לעשות. היא עושה זאת רק בגלל שהסבא דחק בה, וזו החלטה שהיא לוקחת לטובתו ולא לטובתה. יש כאן הקלה מסוימת, אבל היא גם נאבקת בעצמה. ההרעלה הייתה כרוכה בקושי ובקונפליקט פנימי".
נטען שהסבא היה גם טורף מיני ואולי התעלל בה מינית. האומנם?
"בעוד שעמדו לרשותנו המכתבים שבהם שרלוטה מודה שהיא הרעילה את הסב, אין לנו מכתבים או מסמכים שאומרים שהוא התעלל בה מינית - ולכן לא רצינו ללכת לכיוון הזה. נכון, יש כאלה שאומרים שהוא היה טורף מיני, ושזו האמת, אבל זה לא הנושא של הסרט ולא היה מוסיף דבר לסיפור - הדרמה של שרלוטה מורכבת מספיק גם ככה".
ביוני 1943, סלומון ההיריונית ובן זוגה אלכסנדר נגלר, שאותו הכירה כשעבד בווילה של המיליונרית האמריקאית, עשו טעות גורלית כשהחליטו להינשא ולהירשם במשרדי עיריית ניס. הם ציינו את זהותם ואת כתובתם בפני רשם העירייה, מה שהקל על הנאצים להגיע אליהם. "ברגע ששרלוטה מתחתנת זו מבחינתה דרך לומר: 'תסתכלו עלינו, אנחנו חיים ויש לנו מקום בעולם'. בתקופה שבה היית אמור להישאר בשקט ולהתחבא, מדובר היה בצעד גדול ובהתחייבות. אני לא חושב ששרלוטה ואלכסנדר הבינו את כובד ההחלטה. גם כאן יש עניין של בחירה: הם בחרו לעשות את הצעד הזה קדימה, לא משנה מה המחיר. הסרט מסתיים כששרלוטה מתחילה להחליט על עצמה, חרף הטרגדיה הנוראית שצופן לה העתיד. בעיניי מדובר בניצוץ חיובי, באור בתוך האפלה".
אם שרלוטה לא הייתה מתה בתאי הגזים ושורדת את המלחמה, היא הייתה לדעתך הופכת לציירת מפורסמת? או הייתה עלולה לשים קץ לחייה כמו שאר הנשים במשפחתה?
"שרלוטה הייתה מתבגרת והופכת לאמנית מפורסמת. גם בגילה הצעיר היא הייתה חזקה מספיק כדי לצייר מתוך נקודת מבט ייחודית על העבר שלה, על ההווה שלה ועל משפחתה".
עד כמה סגנון הציור של שרלוטה השפיע על האנימציה שלכם?
"היצירות המסוגננות שלה אכן השפיעו עליו. למשל לא השתמשנו מעולם בצבע שחור בסרט, גם בגלל ששרלוטה מעולם לא השתמשה בו בציורים שלה. היו רגעים שניסינו לדמות את סגנון הציור שלה, כך שהגבול בין מה שהיא מציירת לבין המציאות מיטשטש. הלכנו על סגנון פשוט וטבעי וניסינו לתת מקום לאמנות שלה. ניסינו לחבר את הצופים לנקודת המבט שלה - כאילו הם עומדים מאחוריה בזמן שהיא מציירת והופכים לחלק מהתהליך. ניסינו לחבר גם את מה שקרה במציאות לציורים, כך שיהיה ברור שההשראה מגיעה מהחוויות האישיות שלה. זו גם הייתה דרך נהדרת לגרום לקהל להבין את מעשיה".
7 צפייה בגלריה
הסרט מסתיים כששרלוטה מתחילה להחליט על עצמה, חרף הטרגדיה הנוראית שצופן לה העתיד
(מתוך: "שרלוט")
הקרנת הבכורה של "שרלוט" נערכה בפסטיבל טורונטו האחרון, "אבל לצערי הסרט לא נבחר להשתתף בפסטיבל קאן. העובדה שהפסטיבל לא נתן לנו במה עצובה במיוחד, מאחר והנאצים ניסו להשתיק את שרלוטה. היא הייתה חכמה מספיק לצייר את כל שעבר עליה ועכשיו אנחנו יכולים לחשוף את סיפורה - מה שאומר שהנאצים לא הצליחו במשימתם. כנראה שאנשי קאן לא שיבצו את 'שרלוט' בפסטיבל בגלל שהם כבר בחרו את 'איפה אנה פרנק', סרט האנימציה של ארי פולמן (הבמאי הישראלי, א"ק). אני לא רוצה ללכת למקום תחרותי, מה גם שלא ראיתי עדיין את הסרט של פולמן. אין לי ספק שמדובר בסרט טוב, זו רק שאלה של מיקוד - הייתה לפסטיבל הזדמנות להאיר על דמות כמו שרלוטה, שאינה מוכרת כמו אנה פרנק. חשוב לנסות ולמצוא סיפורים חדשים, שדרכם נוכל לדבר על העבר והסיפור של אנה פרנק הוא סיפור נהדר, אבל לצמצם את התקופה כולה לכדי זה? יש המון סיפורים אחרים".
וארין סבור שהסיפור של שרלוטה סלומון רלוונטי מאוד לתקופתנו, במיוחד לאור המלחמה באוקראינה. "לפעמים אנחנו מרגישים שהשואה הנוראית היא משהו שלא יקרה שוב, אבל האמת היא שאני לא מסכים עם הקביעה הזאת. הרי דברים נוראיים עדיין קורים במדינות אחרות. לצערי אנחנו רואים בשבועות האחרונים ששום דבר לא השתנה מתקופתה של שרלוטה. לפני כשבועיים ראיתי תמונה בעיתון שבה רואים ילדה אוקראינית נפרדת מהוריה: היא מאחורי חלון בקרון רכבת, והם על הרציף. זה הזכיר לי סצנה מהסרט שלנו. גם היום אנחנו רואים אנשים שחווים מלחמה, אובדן חירות, פירוד והרג המונים. מטורף איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה. חשבתי ש'שרלוט' יצא למסכים בתקופת פוסט-קורונה, כשכולם יהיו עסוקים בליהנות מהחיים ולפתע הוא יוצא בתקופה הפוכה לגמרי, כאילו חזרנו לימי החושך של מלחמת העולם השנייה".
