בשיתוף עברית
7 באוקטובר 2013
שולמית יצאה למרפסת, רכנה, תחבה אצבעות לאדמה התחוחה שבעציציה, ופיהקה. תמיד כשהיא תוחבת אצבעות לאדמה, היא מפהקת. שולמית, שוּלִי בפי כול, אינה מגדלת צמחים חד־עונתיים. אך ורק סוקולנטים. קרסולה ציפור האש, חלבלוב, סביון הימלאיה. לצמחים שמות יפהפיים שלא היא המציאה. אילו היתה קביעת שמותיהם בידיה, היתה מכנה אותם בשמות של מלאכים: פרח גבריאל, פרח אוריאל וכן הלאה.
זאת תקופה טובה עבור שולי. אין לה דאגות, ואלו שיש, קלות ערך הן, פעוטות, סתמיות, כמעט טיפשיות: כביסה שעדיין לא קופלה, מיון שיש לעשות בקפידה, להפריד בין צבעוניים ללבנים. כאלה מין דאגות, שהן בעצם אי־דאגות.
שולי מאושרת.
רוני, הבכורה בת השנתיים, מנמנמת על כתפה, פניה הוורודים נמעכים אל מחסה צווארה. היא נושאת אותה בידיה אף שהיא בהיריון מתקדם. ברחמה מתפתחת עדי. היא חשה בבעיטה קלה המותחת את בטנה מבפנים. זאת משפחתה הקטנה: עדי היפה שעדיין ממתינה לצאת לאוויר העולם, רוני המתוקה, מתוקה כגרגר סוכר, ואלון, בעלה המקסים.
היא מאושרת.
רוני נאחזת בה בציפורניה, עוצמת עיניה, משימה עצמה ישנה, ראשה מונח בבטחה על כתף אמה. היא כבדה, אך שולי לא מתלוננת. רוני היא חלק מהאושר שלה. שולי חזקה, היא סופר־וומן, כוחותיה אינסופיים, והכול בזכות האושר הזה. למרות הכאב בשריריה ועייפותה, היא תעמוד ליד התנור, תצלה עוף בתפוחי אדמה, תפרוס ירקות, תזלוף שמן זית, תבזוק מלח ופלפל. אלון ישוב מעבודתו, יקרקש בצרור מפתחות, ייכנס, יביט בה ויחייך. הוא יודע כמה היא טורחת, יודע שרוני כבדה ביותר, יודע שהזמן בבית חולף לאט כל כך, יודע שלמרות הקשיים היא הכינה עוף בתנור. הוא ייכנס בדלת ויקרא לעברה בנעימות: "שולי, שולי שלי," וישב לאכול, ובזמן שהוא יאכל, שולי תספר על מעשיה באותו יום.
אלון, שֹֹערו חום ועיניו חומות. הוא גבוה בהרבה משולי, כתפיו רחבות והוא שרירי. רוני קיבלה את העיניים הכחולות של אמה, כחול־אפרפר, כחול המעורר תחושות נוגדות של ריחוק מלווה בחיוך. גם את דקיקות הגוף שלה קיבלה רוני, ואת שֹערהּ הערמוני, גוון הנע בין חום לאדום, את כל אלו ירשה רוני ממנה, ובכל זאת, למתבונן מהצד היא דומה יותר לאלון.
אלון יִשְׂבע, יתמתח, ילטף את בטנו המלאה, ירכון לכיוונה של שולי, ילטף את בטנה, ירים את קצות חולצתה, ואז ירכון עוד קצת וינשק לבטן החשופה. אם רוני תהיה בחדרה, הוא לא יעצור שם. הוא יגלה את שדיה המתעגלים וגם להם ינשק, והיא ואלון ישתרעו על הספה בסלון, השלט־רחוק אחוז בידו, ידו השנייה אחוזה בידה, היא את ראשה תניח על חזהו, ויחד הם יצפו בטלוויזיה. יחד ינשמו. ינוחו יחד. יהיו מאושרים, יחד.
"אמא התקשרה?" ישאל אלון.
הוא תמיד ישאל אם אמו התקשרה, אף שאמו, חמותה הנהדרת, ממעטת להתקשר, היא ממתינה שאלון יתקשר אליה. אלון יבקש משולי להושיט יד ולהעביר אליו את הטלפון האלחוטי, ולא יחייג אלא ילחץ על לחצן החיוג המהיר. אמו תענה, הוא ישאל לשלומה, היא תשאל לשלומה של שולי, ותמסור לה, כמו בכל ערב, שגם אם אינן משוחחות הרבה בטלפון, הרי היא כמו בת לה, וגם תוסיף ש"חבל שרוני כבר ישנה", אף שיודעת היא שרוני תמיד ישנה בשעה הזאת. "חבל שרוני כבר ישנה," הרי כל כך רצתה לשמוע את קולה. אלון ישאל אם קבעה תור לרופא כלשהו, כי כעניין של שגרה יש לאמו תור לרופא כלשהו. הוא יציע לסייע, היא תמאן לשמוע על כך, והם ייפרדו לשלום. ואז... הוא יהיה שלה. שלה בלבד, להירדם צנופים יחדיו על הספה.
אופס... הבחינה בפתקים הממוגנטים למקרר, ונזכרה. איזו שכחנית נהייתה בחודש השביעי להריונה. העדי הזאת, הקטנטנה, גורמת לה לפיזור הדעת. כך היה גם עם רוני, כשהיתה בבטן וכאשר יום הלידה התקרב. למראה הפתקים נזכרה שלמחרת, בשעה שתיים, נקבעה לה סקירת מערכות אצל דוקטור שלֵו. לצערה, אלון לא יהיה פנוי להצטרף אליה. למחרת היום הוא אמור להציג מצגת חשובה בפני מוזמנים חשובים. שולי אינה חוששת. דוקטור שלו יצביע על המסך ויסביר: משקל העובר, קצב הגדילה, המצג, המנח. בוודאי יגיד שהכול בסדר. עד כה הכול היה בסדר, אין סיבה שלא ימשיך להיות בסדר. זאת רק בדיקה שגרתית, אז הכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר.
זה זמן האושר שלה. אושר, רגש לא ברור, רגש שדורות של משוררים, סופרים ופסיכולוגים ניסו ולא הצליחו להגדירו. רגש חמקמק, עיסה ג'לטינית בלתי ניתנת לאחיזה, רוח רפאים חסרת פנים, נסתרת, נחבאת מאחורי חומת התפרצויות גופרית מאדמת העזאזל הפרטי שלה, רגש עלום, מפלצת ורודה. חלפו שנים, חיים שלמים, עד שהיא למדה להבחין בו ולאחוז בו. כי אושר הוא חומקני. לא די שהוא בא לסִפֵּךְ, עלייך להתחנף אליו, לפתות אותו, להראות שאת ראויה לו, להמתין שיתקרב, ואז להיות מוכנה, לעוט לעברו, ללכוד אותו, בזריזות ובכוח, לאחוז בו כמתאבקת בסגנון יווני, ולא לשחרר.
כעת הוא נמצא בה. כעת הוא שלה.
עבורה האושר נמצא בחיי השגרה.
בַּוודאות שדבר אינו עומד להשתנות.
האושר שלה נמצא בַּקיים וְלֹא בָּאפשרי.
ב־7 בחודש אוקטובר, שנת 2013, שולי מאושרת.
8 באוקטובר 2013
בשעת בוקר מוקדמת פרצה רבקה כרוח סערה אל הבית, שערה הכסוף־נוטה־לכחול נאסף כלפי מעלה והוסיף גובה לקומתה הנמוכה. רוני נימנמה, אלון כבר יצא לעבודתו, ושולי חשה שזאת הזדמנות לצאת מהבית, להתאוורר.
"אני לבית אריאלה," קראה לעבר חמותה, חמותה הנהדרת, כשהיא נוטלת באופן אקראי ספר קריאה רך כריכה מאחד המדפים, "לדעתי, כבר הצטבר לי קנס רציני."
זה היה שקר. היא לא נהגה לשקר. משום־מה חשה צורך לתרץ את יציאתה מהבית, וזה היה התירוץ הראשון שעלה בדעתה כשיצאה. נטלה ספר מהמדף באופן אקראי לחלוטין, ויצאה. לה עצמה אין ומעולם לא היה מינוי בספריית בית אריאלה. כעת חשה נקיפות מצפון קלות על כך ששיקרה, ולכן החליטה לצעוד היישר לספרייה, במקום לשוטט, כפי שתיכננה, ברחובות תל אביב. הילכה בצעדים קטנים ואיטיים, כמצופה מאישה בהיריון בחודש שביעי, מדירתה שברחוב ארלוזורוב היישר למדרגות העולות אל ספריית בית אריאלה. כמחצית השעה ארכה הדרך. והנה היא שם.
מעולם לא ביקרה בספריית בית אריאלה. חלף בה, להפתעתה, ריגוש של הרפתקה. היא צעדה פנימה בהרכנת ראש, בביישנות, בהשתאות, כמו חוקר מערות הנכנס ראשון למערה שאך זה התגלתה. הספרנית קיבלה אותה במאור פנים, חייכה לעברה, התעניינה אם היא מנויה בספרייה, ואם זכרה להביא עמה את כרטיס המנוי. כאשר שמעה הספרנית ששולי אינה מנויה ומעולם לא ביקרה בספרייה, הציעה, בנעימות, שתיכנס ותסתובב בין המדפים, תחוש את השלווה, את האווירה המיוחדת, תחפש בתוכה את אהבת הספרים, ואם זאת תימצא בה, "אולי תרצי לעשות מינוי?"
התקדמה אל תוך האפלולית הנעימה ששררה בחדרים הפנימיים. אישה צעירה טרחה להרגיע חבורה רעשנית של ילדים וילדות שמיהרו לשלוח ידיים אל הספרים הבתוליים, בעלי הכריכות החדשות, הצבעוניות, אלו שעדיין לא מוששו ולא הוכתמו בזיעה או בשרידי שוקולד למריחה. בדמיונה ראתה את עצמה, בעוד שנים ספורות, מגיעה לבית אריאלה כשהיא אוחזת בידה של רוני הקטנה, עדי בעגלה, ורוני מושכת אותה בכוח לעבר המדפים... המקום גרם לה לתחושת ריחוף. היא התיישבה אל אחד משולחנות הפורמייקה, שלפה מתיקה את הספר שהביאה עמה, פתחה אותו בעמוד כלשהו, הניחה אצבע על שורה כלשהי, ועצמה עיניה כמהרהרת במשמעות כלשהי. בחלוף דקה, ואולי עשר, ואולי מחצית השעה — הזמן איבד מממשותו — פקחה את עיניה. רק אז הבחינה שהיא איננה לבד.
במרחק שני שולחנות ממנה הבחינה בדמות אדם. מתוך התחשבות, הרי אנשים באים לספרייה בעיקר כדי להתבודד עם גיבורי ספריהם, או עם עצמם, היא השתדלה לא להביט לעבר הדמות הנחבאת באפלולית. לא הביטה לעברה. עד הרגע שבו הדמות הדליקה מנורת קריאה. הבלח האור הפתאומי גרם לשולי למצמץ ובהכרח להציץ לכיוון האור והדמות. די היה לה במבט חטוף כדי להבחין שזהו גבר. גבר צעיר. בחור. הבחור לבש חולצת לקוסט, ככל הנראה ירוקה, הדוקה באופן שהבליט את שריריו. פניו נותרו מחוץ למעגל האור.
היא החליטה להתעלם ממנו.
לא היה לה עניין בבחור זר.
להפתעתה הרבה הבחור פנה אליה.
"סליחה שאני פּוֹנֶה אלייך... אבל... האם נהנית לקרוא את 'געגועי לקיסינג'ר'?"
"מה?"
"הספר? 'געגועי לקיסינג'ר'? אתגר קרת? את אוהבת את הסגנון?"
שולי הביטה לכיוון הרצפה והבחינה שספרה נשמט מידיה. היא משכה בכתפיה.
"אני לא יודעת אם כן או לא. אתה מנסה להתחיל איתי?"
המבוכה גרמה לפרצופה לרתוח ולכפות ידיה להזיע. קולה נפלט צווחני ורם מהמקובל בספריות עירוניות. היא חשה מבוכה. בחור צעיר בספרייה עירונית מנסה... הרי הרעיון שיתרחש רומן אהבים בין שני מבקרים קבועים בספרייה עירונית אינו מופרך. ומדוע לא? הרי גם משתמשי הספריות בני אדם הם. גם לתולעת ספרים יש יצרים. מי יודע. ייתכן. אך לא לה. כלומר... לא בזמנים אלו. היא הרי נשואה באושר, והאושר שלה הוא אלון בעלה המקסים. והיא בהיריון... הוא לא מבחין, הבחור? הבטן ההריונית אמורה לחצוץ בינה לבין גברים חוצפנים שכאלה... כל המצב מוזר. ולא רק מהסיבות המיידיות, הגלויות לעין. דבר־מה בבחור, בתחושה שעורר בה, לא הסתדר עם הרעיון שזהו ניסיון פלרטוט. נימת דבריו, המוזיקה, אלו היו נטולי עגבנות. קולו לא התנחמד, הוא לא השתמש באיזה משפט פתיחה טיפשי.
הזר האריך את זרוע מנורת הקריאה ועיגול האור התפזר עוד, קוטרו מתרחב. הזר רכן לפנים, חלקים מפניו חודרים את מעגל האור. צדודיתו החלקית עוררה בשולי הד עמום של קִרבה ישנה.
"סליחה," המשיך הבחור, "אפשר לשאול אותך שאלה?"
פנייתו החוזרת הכעיסה אותה. היא הרי השיבה לו על שאלתו הקודמת. מתוך נימוס השיבה. וכעת הוא מוסיף ושואל שאלות? האין זהו שיאו של חוסר נימוס?
"תסלחי לי... שולי?"
דבר־מה בקולו גרם לה לחוש שברירית ומאוימת.
"שולמית? שולמית אורלובסקי?"
נשימתה נעצרה.
בו במקום החליטה לעצור את השטות הזאת. תכף ומיד!
"אני חושבת שאתה מתבלבל."
הוא לא התבלבל, הרי ידע מה שמה.
"די, נו, את באמת לא מזהה אותי?"
היא לא זיהתה אותו.
ואז היא זיהתה אותו.
וכהרף עין אזל האוויר מריאותיה.
הבחור קם ממקומו וקירב את כיסאו לשולחנה. הוא התכופף להרים את "געגועי לקיסינג'ר" מן הרצפה ובין לבין נעץ בה את עיניו וחייך. עיניו היו בצבע תכלת ושֹערו כצבע החול. הוא היה גבוה ביותר, אולי מטר ותשעים, רזה, רגליו וזרועותיו החשופות מכוסות בשיער בהיר, פלומתי.
אלוהים אדירים, חלפה בה מחשבה, תעשה שזה לא יהיה הוא.
זה היה הוא.
"בחייך, שולי, אמנם כבר חלפו כמעט תשע שנים, אבל..."
הבחור, כבר איננו זר, התבונן בה כשהוא מטה את ראשו אל הצד.
"תשתוק! תשתוק מיד!"
שולי נאנחה. עיניה נעצמו. על לבה, המקום שבו שרר עד לפני רגע אושר, השתלט הבזק של זיכרון. היא לא זימנה את הזיכרון, היא לא ציפתה שישוב אליה, לא רצתה להיזכר בו. היא עצמה את עיניה בכוח, שלא לראות את הבחור. שייעלם. שיתפוגג וייקח עמו את הזיכרון המחלחל לתוכה. עבר והווה מתחברים. נפער בור וממנו פורצים זיכרונות. לעזאזל עם זה. היא מנסה לחסום את זרם הזיכרונות, ואינה יכולה לו. בזרם נסחפת לקראתה דמות מהעבר. והדמות הזאת נמצאת בתוכה. דמות של ילדה. הילדה בוהה בה, זאת ילדה עצובה, בודדה. הילדה שקועה עד צוואר באוקיינוס של עצב. הילדה מושיטה יד ונוגעת בה. הילדה איננה זרה. הילדה זאת היא. היא הילדה. היא הילדה. היא הילדה. היא...
"תנשמי, שולי, תנשמי."
גרונה השתחרר. היא שאפה אוויר בלגימות גדולות, מהירות. בהדרגה חזרה לנשום סדיר, וניסתה ללחוש, כך שרק הוא ישמע, אבל לאוזניה נדמה היה שלחישתה מהדהדת בדממת הספרייה.
"מיכאל."
היא זיהתה אותו. היא ידעה את שמו. זה היה הוא. זה היה מיכאל.
מיד צצו זוגות עיניים להציץ בהם. העיניים נצצו, חודרות את האפלולית. העיניים הביטו לעברם, וגם קול חזק נשמע, מתעניין ונוזף כאחד: "הכול בסדר כאן?" וכשלא השיבו, המשיך הקול ונזף: "לשמור על השקט, זה לא מועדון כאן."
"כן, כן, הכול בסדר," ענה מיכאל.
"מיכאל. איך?"
שמו הידהד בראשה, מציף אותה באי־שקט, אי־שקט עמוק וכהה ודוקר ומוחלט.
"ידעתי שלא שכחת אותי," אמר הבחור.
היא הביטה במיכאל.
הוא אמר: "יש לך טבעת על האצבע? יפה, יפה."
"אתה לא רואה את הבטן?" השיבה בשאלה, קולה מתריס.
הקול הגבוה שעזב את גרונה גרם לה עצמה לצחקק. מיכאל התקרב, הסיט את המנורה כך שתאיר לכיוונה, פער זוג עיניים ואמר: "שכה יהיה לי טוב, שולי, לא הבחנתי בבטן, וואו, מזל טוב, שולי."
"תודה, מיכאל."
לעג קל חדר לקולו: "אז את זוכרת אותי?"
"לצערי," השיבה.
"למה לצערך, שולי?"
"אתה מעז לשאול?"
מיכאל הינהן.
"לא שמעתי ממךָ במשך חצי חיים, וכאן... אני הרי לא מגיעה לכאן... זאת פעם ראשונה... ואתה פתאום... ואתה מזהה אותי... ואתה מתפלא שאני זוכרת את שמך... אתה..."
"תנשמי אוויר, שולי, תנשמי אוויר."
"סְתוֹם, בחייך, סְתוֹם."
יחד עם האוויר שחדר לריאותיה, עם ההפתעה, הסתנן רגש נוסף וחריף: הכעס.
"שולי, אני רואה שאצלך הכול הסתדר, אז אם אני יכול לשאול... מה אצל נוֹרָה?"
וכיוון שהזכיר את שם אִמהּ, הכעס התעצם.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"שולמית מאושרת", דורון שנער, כנרת זמורה דביר, 256 עמודים.
בשיתוף עברית
