לא מעט יצירות שמציגות בשנה האחרונה צמחו במהלך תקופת הקורונה. הסגרים, סגירת השמיים והשהויות הממושכות במקום אחד מצומצם, יצרו אקלים מסוים בעולם האמנות. אמנים שהיו רגילים להתרוצץ ללא הרף מפרויקט לפרויקט, ממדינה למדינה, נתקלו פתאום מכורח הנסיבות בהזדמנות לשהות בסביבתם הקרובה, ללוש אותה - וליצור ממנה מציאויות חדשות.
כזו היא התערוכה החדשה של צמד האמנים Brothers of Light, שמוצגת כעת במבנה נטוש ומרשים ביפת 30 ביפו, שעבר הסבה לחלל תצוגה נעים ובעל-אופי. בתערוכה - ציורים עזי-צבע ומבע שמצוירים על שאריות מתכות שונות שנשלפו מצידי השבילים המקיפים את הסטודיו של צמד האמנים. כל מתכת זכתה לטיפול יסודי, שהפך אותה מפסולת שהושלכה - לקמע צבעוני ומאויר, שחוגג את האפשרות להטעין חפצים בכוח מחודש ומטרה, את החיים שניתן להפיח במשהו באמצעות אמנות וצבע, את הטרנספורמציה.
יכול להיות שאתם מזהים את הציורים שלהם - את הסגנון המובחן, הצבעוני, עם משטחי הצבע הגדולים והגרפיים והדימויים שמערבבים אזוטריקה ומסתורין יחד עם פשטות ודברים מהסביבה הנגישה והפיזית - אבל מעולם לא ידעתם למי לחבר אותם. ככה זה בעולם של האמנות שצמחה ברחוב, על הקירות. מזה כשבע שנים הם עובדים יחד, תחת שם אחד - Brothers of Light. הם אחים באמת, ארבע שנים מפרידות ביניהם. הם גדלו ביחד, בחדר אחד, במיטת קומותיים, עד שעזבו את בית הוריהם, בית רב-תרבותי, שחיבר בין דרום-אמריקה למרוקו. את דרכם האמנותית הם החלו ברחוב, בסצנת האמנות האורבנית ובסצנת הסקייטרים, מתארים ילדות שנחוותה ברובה בחוץ. כיאה למי שגדלו בסצנות הללו, הם משתמשים בכינויים: אלנה (Elna) הוא הבכור, גאב (Gab) הוא הצעיר. מרחובות ירושלים הם צמחו לרחובות, גלריות, חללי תצוגה וחללים מסחריים בארץ ובעולם, מטיילים ומציירים בהזמנה למגוון רחב של פרויקטים.
"לפני כן עבדנו לחוד, אבל הרגשנו שביחד יש לנו יותר כוח. שאנחנו דוחפים אחד את השני למעלה, ושזה מחבר בינינו בתור אחים", מספר אלנה על החיבור המקצועי והאישי. "אמא שלנו תמיד אמרה לנו שיום אחד שנינו נשלב כוחות ונעשה משהו טוב, וכל דבר כזה שאנחנו עושים - אנחנו מרגישים שזה חלק מהרצון שהיה לה. היא נפטרה לפני שבע שנים, ולמעשה התחלנו לעבוד יחד אחרי שזה קרה. לתערוכה הראשונה שעשינו יחד קראנו Brothers of Light, כשה-Light היה בשבילה. התחלנו ממקום של לעשות משהו טוב בתקופה שהיינו למטה מבחינה נפשית, וצמחנו ביחד לתוך זה. נשארנו עם השם, והדבר הזה מנחה אותנו לאורך השנים בהרבה נקודות וצמתים. להפיץ אור. מה שאנחנו עושים פה יותר גדול מכל אחד מאיתנו, הביחד חשוב יותר מכל אחד בנפרד. זה הקו המנחה שתמיד נמצא שם".
איך זה לעבוד ביחד בתור אחים?
אלנה: "קשה, אבל גם מדהים. זה יותר אמיתי ופחות אינטרסנטי: אנחנו רוצים שלשני יהיה טוב, מושכים אחד את השני למעלה. לא תמיד קל להיות אמן, במיוחד בישראל, אז זה כוח עבורנו. אמנים שעובדים לבד, ברגע שהם למטה אז הם למטה. אין את האיזון הזה".
גאב: "זה תלוי בתקופה אני חושב. אנחנו משתדלים לעשות הכי טוב. לפעמים אנחנו יותר מדי ביחד, אבל זה מספק. אחרי פרויקט כזה למשל, יש לנו סיפוק מאד גדול. אם לא היינו אוהבים את זה, כנראה לא היינו עובדים יחד".
איך העבודה המשותפת באה לידי ביטוי, ואיך אתם שומרים על סגנון משותף לכל העבודות?
אלנה: "אנחנו באים מאותו בית ומאותו רקע, חווינו הרבה דברים ויזואליים יחד. יוצא שהרבה פעמים אנחנו רואים כל מיני קומפוזיציות, דקויות של צבע וכאלה, בצורה זהה. יש לנו אותם רפרנסים. מה שנראה לנו נכון בעין די דומה, והוא סך כל החוויות שחווינו ביחד.
"יש בתערוכה הזו עבודות שהן משותפות, ויש עבודות שהן בנפרד, אבל כולן נוצרות אחת ליד השניה. אנחנו באים לסטודיו ועובדים את כל שעות העבודה שלנו יחד, אז כל הזמן יש דו-שיח. הרבה פעמים אנחנו יוצרים עבודות שמדברות אחת עם השניה, ואז הן נפרדות, אבל משלימות, מבחינת צבעים, דימויים".
גאב: "בסוף - מבחינתנו זה לא חשוב מי עשה מה. אנחנו חותמים מאחורה כ-Brothers of Light, כמשהו אחד".
8 צפייה בגלריה
יוצרים יחד עבודות שמדברות זו עם זו. Brothers of Light ליד אחת מיצירותיהם
(צילום: דניאל בק)
על התערוכה הנוכחית, "מתוך עפר" (אוצרת הדס גלזר), האחים החלו לעבוד ב-2019, מעט לפני פרוץ מגיפת הקורונה. שם התערוכה מזכיר מעגלים של לידה מחדש, קמילה וצמיחה - אבל במקרה הזה הוא גם ממש ליטרלי. בווידאו שמתעד חלקים מן התהליך ומשולב בתערוכה (ויצרו עמליה בנאי ודן דויטש), רואים את האחים נוברים ושולפים מן האדמה שאריות של מתכות דרוסות ורמוסות שהפכו למשטחים, על רקע שביל העפר הצמוד לסטודיו שאליו עברו בפרדס חנה, כשחיפשו מפלט שקט מירושלים רבת-הקונפליקטים. בסטודיו הם מנקים אותן היטב, מתבוננים בהן – ומתחילים לעבד את החומר והאופי שלו ליצירת אמנות חד פעמית.
"בגלל המצור לא היו לנו קנבסים, התבטלו לנו כל מיני פרויקטים גדולים וטיסות לחו"ל, ומצאנו את עצמנו עם הרבה זמן בסטודיו, מה שלא היה לנו קודם. זה הכי הרבה זמן שהיינו בסטודיו ברצף אי פעם", הם מספרים. "כל זה הביא אותנו לחפש מה יש בסביבה. לצאת החוצה זה מה שאנחנו אוהבים - להיות בחוץ ובטבע. לצד זה נכנס ממד של חיפוש, ושל עבודה עם כוחות שלא יודעים שהם עובדים איתנו: עם נהגי המשאיות, עם שביל העפר, עם מזג האוויר".
הזמן הממושך בסטודיו ובסביבה הביתית החדשה להם, יצרו סדרה בה מככבים דימויים שמבוססים על הקפסולה הסגורה שנוצרה. כך למשל, הקקטוסים שמקיפים את סביבת הסטודיו של האחים מתחברים עם האיקונוגרפיה הסמלית שמאפיינת את עבודתם כבר שנים - שערים, ציפורים ועוד, לצד ג'וינטים ואיזכורים של חוויות פסיכדליות שלתוכן העמיקו בשנתיים הללו.
"בשנים שלפני כן, היינו עסוקים בלנסוע בעולם ולצייר, לחפש השפעות מבחוץ שתמיד נכנסו לתוך היצירות שלנו", מוסיף גאב, "מוטיבים מהרחובות בהם ביקרנו או מהאנשים שחיים בהם. ופה היה חיבור לאיפה שאנחנו גרים בו ממש, התעסקות במה שיש אצלנו. זה גם הזכיר לנו ציורי קיר: כשאתה מסתובב, ואתה מוצא קיר, זה מה שיש ואתה עושה משהו טוב עם מה שיש. זה מה שהצית לנו את הדימיון כשהתחלנו: אי אפשר היה ללכת לצייר על קירות, כי אסור להיות ברחוב, וזה כאילו היה תחליף. כמו קיר קטן ונייד, שיש לו אופי ואתה מנהל איתו דו-שיח".
במהלך הריאיון ל-ynet, האחים מרבים לדבר על הממד האקולוגי של העבודות, על הרצון להפיץ טוב בלי להטיף, לשנות תפיסת עולם לאנשים שפוגשים את היצירות, לעורר הבנה וסקרנות כלפי שימוש חוזר בחומרים. "מאד חשוב לנו שיראו מאיפה זה הגיע, מנקודה קטנה באזור תעשיה", אומר גאב, "וזה כלום, זה רק מה שאספנו מנקודה קטנטנה - מה שנפתחנו לשים לב אליו. יש מלא דברים סביב אנשים שהם לא שמים לב אליהם".
"זאת הדרך שלנו להיות אקטיביים לגבי העולם שאנחנו חיים בו. ופרויקט כזה משנה לנו את התפיסה, וגם לסובבים, ויש לו ערך מוסף מבחינתנו. אנחנו רוצים להיות בעשייה של טוב, ואז זה ישפיע על הסובבים אותנו. יש תחושה שהאינדיווידואל לא יכול לשנות, אבל כל אחד יכול לשנות את הסביבה שמקיפה אותו. האמנות היא הדרך שלנו למשוך את הקהל לשים לב לדברים האלה. אנחנו רק יכולים לקוות שזה יגרום להם לפעולה ולשינוי. שזו תהיה חוויה משמעותית עבורם, שתניע אותם לפעול וגם לשאול שאלות: מה קורה בסביבה שלנו, למה זה ככה, אולי אפשר לשנות את הדברים האלה. זה בכוח של האנשים להחליט איך הם חיים, מה הם צורכים, מה הם לא צורכים. להשתמש במה שיש, לא לייצר עוד, זה סוג של דרך חיים".
אלנה: "אלה תובנות שהן כרטיס בכיוון אחד. ברגע שאתה מגלה את הדברים האלה אתה כבר לא יכול לחזור להיות מי שהיית קודם. יש פה עניין של לשים את זה לצופים בפנים, שיראו ויתמודדו, גם עם הדברים הרעים אבל גם עם הקסם שבזה. לראות את הפסולת על קיר, מצוירת, פתאום מרגישים חיבור לזה. אפשר להשתמש במה שקורה סביבנו, וכדאי. זו דרך טובה להראות לאנשים מה אפשר לעשות עם הדברים האלה בלי להטיף להם".
כשהעולם התחיל להיפתח, לאחים היה כבר גוף עבודות גדול שהחל להיווצר. תהליך העבודה לא החל במחשבה על תערוכה, אלא מה שהם מתארים כגחמה, אינטואיציה, עבודה מהבטן. עם הצטברות גוף העבודות, הם הרגישו את הצורך להציג אותם כפרויקט שפוגש את הקהל בצורת תערוכה – אותה הם הפיקו לבד. "אנחנו אמנים שבאים מהרחוב, מתרבות של לא לחכות שיתנו לך. אם אתה רוצה לעשות משהו אתה פשוט עושה, אתה לא מחכה שגלריה תפנה אליך. היינו עסוקים הרבה בעבודות מסחריות, לשרוד, ופתאום לקחנו רגע הפסקה, להשקיע במשהו שהוא נטו פרויקט שלנו, נטו אמנותי - פה זה הכל הפקה שלנו, מההתחלה. המקום הזה היה סגור, נטוש, לא היה פה כלום, והיה לנו את הוויז'ן הזה. פנינו לבעלים של המבנה, השמשנו אותו, ואנחנו ממש שמחים שזה יצא כמו שרצינו", הם מספרים.
"בסופ"ש של הפתיחה אנשים היו פה והעיניים שלהם ממש נצצו. הבאנו משהו אמיתי. זה מה שרצינו, והצלחנו", הם מתגאים. "אין לנו הרבה זמן! אנחנו לא חיים הרבה זמן ואנחנו צריכים לעשות דברים טובים בזמן שיש לנו".
