אלמוג בוקר היה שם לפני כולנו. 25 דקות לתוך השידור הראשון שלו במלחמה, בסביבות שבע ומשהו בשבת השחורה ההיא, בוקר עשה את מה שכולנו נעשה רק כמה שעות אחר כך: התפרק.
כתבות נוספות:
"היינו אצל ההורים של אשתי במושב תקומה, רצתי לאוטו בטירוף תחת אזעקות כדי להביא משם עמדת שידור ניידת, עליתי לשידור, אבל הדבר הכי משמעותי היה טלפון שהספקתי לעשות לקצין הביטחון של המועצה שלנו, שאמר, 'אלמוג, נוחתים עליי מחבלים ממצנחי רחיפה'. 40 שניות שיחה איתו נתנו לי להבין באיזה אירוע אני נמצא, אחרת הייתי מושך 20 ומשהו דקות בדיווח על כמה רקטות ובזה נגמר הסיפור. כששמעתי את זה, הודעתי מיד, 'חברים, יש פה אירוע אחר לגמרי'. ותוך כדי אני מקבל הודעות: 'תציל אותי'. 'שומעים את המחבלים בחוץ'. 'תזרים כוחות אלינו'. ואני אומר לעצמי, בסדר, אנשים קצת בלחץ, אבל הצבא שם, יש כוחות, הם עוד רגע יגיעו. ולאט־לאט אתה מתחיל לקלוט שאין צבא. אין עם מי לדבר. אף אחד לא עונה. הם לבד. משכתי את השידור, העברתי לאור הלר, עניתי לכל ההודעות, ואז אילת אשתי יוצאת אליי החוצה, ואני מתפרק עליה בבכי. פשוט מתפרק בבכי. אני אומר לה, אילת, זה מאות אנשים. זה החברים של הילדים. זה ההורים שלהם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הוא נשנק ודומע לרגע גם עכשיו, כשהוא נזכר ברגע המצלק הזה שכולנו עברנו מתישהו לאורך אותו יום; הרגע שבו נוחתת עליך ההבנה. הרגע שבו סדר הגודל הבלתי נתפס של האירוע מתחיל, איכשהו, להיתפס. "אתה מבין שהאנשים שאתה מדבר איתם ברגע זה, עוד רגע לא יהיו", הוא מסביר. "שמעון אלקבץ (מפקד גלצ לשעבר - ר"ש) גר בכפר עזה, אני מדבר איתו, הבת שלו בבית ליד, והוא אומר, 'אלמוג, תזרים אלינו כוחות, תזרים!' ואני מנסה, מדבר עם אנשים, ואחרי כמה שעות מבין שאין לו בת. וככל שעוברות השעות, אתה מבין שהאנשים שדיברת איתם לא שרדו. שלא הצלחת לשלוח להם כוחות. ואני עומד ומשדר ומבין שאני לא יכול לעשות כמעט שום דבר. זה חוסר אונים מוחלט".
אילת נשארה קרת רוח?
"באופן די מדהים אני התפרקתי והיא לא. היא גם הבינה את התפקיד שלה בסיפור, כי הילדים ישבו בממ"ד והיו להם הרבה שאלות. אז בין שידור לשידור אני עוצר את הדמעות, שוטף פנים, נכנס לממ"ד, משדר להם שהכול סבבה. אמרי, הבכור שלי, בן 12, והתאומים בני תשע וחצי. ובאיזשהו שלב כבר אי־אפשר למרוח אותם, כי הם בווטסאפ עם חברים מנתיב העשרה שכותבים, 'יש אצלנו מחבלים'. והם שואלים כל הזמן, 'איפה הצבא?' ואני אומר: 'בדרך, עוד רגע מגיעים'. בשלב מסוים אני מבין שאין אף אחד".
בשידור הוא מצליח לשמור על ענייניות כמעט לאורך כל הדרך. מקצוען. אינספור סבבי הלחימה בעזה צברו עבורו אינספור שעות מסך והפכו אותו מזוהה ומוערך - מהכתבים שישראלים שמים בהם את מבטחם בימים שבהם הטלוויזיה הופכת לעורק חיים חיוני. בן 44, תושב זיקים, מגיש תוכניות ומהדורות, חגורתו העיתונאית מעוטרת בחשיפות (בהן, פרשת הכדורגלנים והקטינות, פרשת רונאל פישר ואלון חסן, סיפור ההטרדות המיניות של ראש עיריית אשקלון, מרד החיילות בבסיס זיקים), וכשהוא בשטח, הדרום בוודאי במתח. אבל משהו בעיניים, ובמבט עצמו, כמו מציע לצופה הזדהות ואמפתיה מסוג כמעט אופוזיציוני לגברי האלפא והסגסוגת של התחום מסוג אלון בן־דוד או דני קושמרו. לא, בוקר הוא האיש שלי ושלכם. כולו אנושיות.
בשבוע שעבר הפך אפילו יותר כזה, כשפירסם ברשתות פוסט אישי שבו התוודה על חזרתו לטיפול פסיכולוגי בעקבות שובם של התקפי החרדה כתוצאה מהמלחמה. חמש שנים שהוא נקי מהתקפים, אבל מרגע חדירת המחבלים, זה לקח לחרדה רק שבוע נוסף למצוא אותו מחדש.
"בשבוע הראשון היה לי מאוד קשה להירדם, אבל בסוף הצלחתי וישנתי את הארבע שעות בלילה", הוא אומר. "אבל אז חזרו ההתקפים. אצלי הם באים מתוך חלום. באותו לילה התעוררתי מצעקות, 'תציל אותי, תציל אותי, המחבלים כאן' של חברה טובה, שלא הצלחתי לשלוח אליה כוחות, אבל שרדה בסוף - ונכנסתי להתקף חרדה. אצלי זו תחושה של סוף העולם. אני סגור בצינוק, הכול שחור מסביב, ואתה לא יכול לנשום. לפעמים זה נמשך חצי שעה, לפעמיים שעתיים־שלוש. באותו לילה זה היה עד אור ראשון".
מה אתה עושה עם זה?
"יש לי ריטואל קבוע. אני קם, מנסה לשתות משהו מתוק, ואז יוצא החוצה ומתהלך בכביש ההיקפי של הקיבוץ כי הוא מואר. בדרך כלל זה מתחיל לעזור לי. ואז אני חוזר ורואה פרק של 'חברים', וזה משחרר אותי. והפעם כלום לא עזר. כלום, כלום, כלום. ניסיתי לצאת החוצה - ופה בתקומה אני פחות או יותר לבד, יש אולי עוד שלושה־ארבעה אנשים וכוחות של צה"ל, כי כל השאר פונו ‑ אז גם מפחיד להסתובב בחוץ. וכשהגיע אור ראשון זה כאילו עבר לי. אבל למחרת שוב התעוררתי מחלום בלהות. וזה גם היה הרגע שהבנתי שאני חייב טיפול, כי כל הזמן אמרתי לעצמי, בסדר, אלמוג, יעבור המבצע, אתה גם ככה עובד. באותו רגע הבנתי שאני צריך טיפול. ועל הבוקר הלכתי".
לאותו מטפל?
לא. ב־2018 הייתי מטופל במרכז 'חוסן', עשיתי בערך 40־50 פגישות. לפני שנה, שוב, אחרי איזה סבב לחימה - הלכתי לטיפול אצל מישהו מהמרכז. הפעם הרגשתי שאני צריך מישהו קרוב, והלכתי אליו. ארבעה מפגשים עד עכשיו".
מה הדבר הראשון שאמרת לו?
"שאני פוחד למות".
זו התחושה הדומיננטית?
"רק בהתקפי החרדה. בשוטף, העבודה מצילה אותי במובן מסוים".
כמה זמן לקח לך לבכות שם?
"אה, אני בוכה אצלו. אני באופן כללי בכיין, יכול לבכות גם מרגע מרגש ב'חברים'. זה חשוב, ההתפרקות הזאת. יש בה משהו משחרר. אני משחזר אצלו סיפורים של חברים שאיבדתי, מדבר על הילדים שלי ועל היום שאחרי, כשיבינו שמשפחות של חברים, שהיו הולכים אליהם הביתה, נמחקו. מנסה, גם בטיפול, ללמוד איך לתווך את זה לילדים, מה אני אומר להם ואיך".
מה הטיפול שלך בעצמך?
"נשימות, הרבה נשימות, ללמוד לנשוף ולהוציא את זה החוצה - זה אחד הכלים הכי טובים להתמודדות עם התקף חרדה, ובעיקר להתמקד במה שעושה לך טוב. אם עוזר לי לצאת החוצה ולהיות במקום מואר, זה מה שאני צריך. יכול להיות שאצטרך גם טיפול תרופתי בהמשך, זה על הפרק, אין לי בעיה עם זה".
יש עדיין התקפים?
"כן. האחרון היה שלשום. בדרך כלל אני משדר עד אחת בלילה, מתקלח ונכנס למיטה עם הטלפון, עובר קצת על רשתות חברתיות, עד שהעיניים נעצמות. לא קשה לי להירדם, אבל באמצע הלילה זה מתפרץ".
את הפוסט התחיל לכתוב בעיצומו של אחד מהתקפי החרדה. ההחלטה לשתף באה יממה מאוחר יותר. "אני שומע עוד ועוד מטפלות ב'חוסן' שאומרות: אנשים מתביישים לבוא לטיפול. בטח ילדים, שמאוד קשה לשכנע אותם. וחשבתי שאני יכול לעשות משהו כדי לגרום להם להבין שזו לא בושה, בטח אחרי מה שחווינו כאן".
מחוץ לפריים
אלמוג בוקר, אבא ועיתונאי תחת אש
59:28
אילת והילדים עברו בינתיים למעלה החמישה, ובוקר נשאר בדרום, רדוף עדיין בעיקר על ידי המחשבה שזו יכולה הייתה להיות גם המשפחה שלו - "בסוף זו הייתה רולטה, זה לא נגע אצלי בבית רק בגלל מזל" - ובעיקר על ידי המראות שנחשף אליהם, בשטח וברשת. "הסיפורים של הילדים שנחטפו, שנרצחו, תמונות שראיתי ולא משודרות מהטבח הזה - וכמי שנחשף לחומרים הכי קשים, אני אומר לך שמה ששמענו עד היום זה כלום ‑ זה כל הזמן רץ בראש".
איך זה ישפיע להערכתך על הילדים שלך?
"אתה אף פעם לא יודע כמה עמוק זה נכנס אליהם. הבן שלי אמר, 'אבא, אם הם היו נכנסים אלינו לממ"ד, היינו עומדים מאחורי הקיר, אני הייתי נותן למחבל פצצה לראש ואתה היית הורג אותו'. אתה קולט כמה זה מחלחל להם - ובוא, אם זה היה קורה, לא הייתי יכול לעשות שום דבר. או שהיינו נחטפים או שהיינו נגמרים שם".
אתה חושב לפעמים על מה עדיף?
"כל הזמן. אני חד־משמעית הייתי מעדיף שיהיו חטופים. כי לפחות יש לך תקווה. אבל אני שואל את עצמי, ואז, מה הייתי עושה? מה, קופץ לשם?"
4 צפייה בגלריה
קרב של חיל הים עם מחבלי חמאס באזור זיקים. ''אשתי רצתה לעזוב ונשארה בגללי''
(צילום: דובר צה"ל)
כל זה מחזיר אותו, איך לא, לשאלה הבסיסית של הבחירה להתמקם מלכתחילה בעוטף עזה. "לא חושב שיש ילד בעוטף שהוא לא טראומטי", הוא מודה, "לי אין בכלל ספק שהיום כל אחד מתושבי העוטף צריך טיפול".
אתה מרגיש שלם עם הבחירה לגור שם?
"אשתי רצתה לעזוב ונשארה בגללי. וגם בגלל הילדים, כי כשהם גדלו, גם הם לא רצו לעזוב. היום אני מבין שהעמדתי את הילדים שלי בסכנה. באנו לזיקים ב־2011 כשהגדול שלנו נולד, כי חברים טובים שיכנעו אותנו, והיה נוף לים, וקהילה מדהימה, ונשארתי מטעמים אידיאולוגיים, ממקום של 'זה הבית שלי ואני לא אתן לצד השני את הניצחון שבעזיבה'. לכל אורך השנים הייתי שלם עם הבחירה. אף אחד לא חשב שזה יגיע לממדים כאלה".
חמאס הצליח לשבור בנו משהו פסיכולוגית?
"אם הם היו שוברים אותנו, היית רואה אנשים שאומרים, 'עוזבים את הארץ' או 'לא נחזור לעוטף'. זה לא מה שאתה שומע. בכל יישוב בעוטף יש גם עכשיו 30־40 איש שנשארו. האנשים כאן חזקים וימשיכו להילחם על הבית. אבל אין ספק שזה גרם לכולנו להבין שמשהו חייב להשתנות. שאם בהתחלה הייתה לנו מדיניות הכלה, אחר כך זו כבר הייתה מדיניות מאפשרת - מדינת ישראל ממש איפשרה, ברמת אישור, לפגוע בעוטף. ואני צועק שוב ושוב שיש מול נתיב העשרה עמדה שמתצפתת על הבית של התושבים, וצוחקים עליי".
באופן אישי, נראה לך שתחזרו לשם?
"מבחינת הילד שלי, אין דבר כזה לא לחזור לזיקים. אבל האחריות עלינו, לא עליו. אני אופטימיסט מטבעי, ובאמת שומע קולות אחרים בנוגע להכרעה ולהשמדה של חמאס. אם אני אוכל לחיות בזיקים כמו שאתה חי בתל־אביב, בלי חמאס, בלי הג'יהאד האיסלאמי, אני אשאר פה".
ואם לא, תעברו למרכז?
צוחק. "נראה לי שנחזור לבאר־שבע. אבל בסוף, זה תלוי באשתי. אילת תקבע. תכתוב את זה".
בינתיים הוא רואה בית בתדירות נמוכה מדי. "אני נוסע לכמה שעות, לנשום אותם ולחבק וקצת להתחזק, בעיקר כשהילדים מתקשרים ושואלים, 'מתי אתה בא?' אבל לא מסוגל ליותר מזה. אני יוצא מהעוטף לכמה שעות וזה משגע אותי שאני לא פה".
מבחינתם, אתה אב נעדר או אבא גיבור?
"כשבאים כל מיני מפורסמים לעשות להם שמח, סיפרו לי שהם אומרים, אני הבן־של. זה מצחיק אותי. אני איש חדשות".
ההתרחקות מהמפץ הגדול של השבת השחורה לא מקילה עליו, בפרט לנוכח איזו אחריות כללית שהוא חש לציבור שאותו הוא מסקר, והעובדה שלפחות 15 מהאנשים שהוא מחשיב לחברים קרובים חוו אובדן מיידי במלחמה הזו. "לצד העבודה העיתונאית, אני מרגיש גם שליח של העוטף. בדברים הכי קטנים - ברמת להביא שלטים לפלייסטיישן לשני ילדים משדרות שנמצאים במלון באילת. לעשות בהודעת ווטסאפ משהו שהיה לוקח להם עוד שבוע".
כי אין ממשלה?
"הם עדיין לא שם, למרות שהם מתחילים להיכנס לאירוע. מגיע פיצוי לכל משפחה שעזבה - אלף שקל לאדם. הגשתי בקשה, למחרת בבוקר הכסף נכנס לחשבון. אבל תושבי יישוב שפונו צריכים לקבל כל מה שהיה להם - בתי ספר והכול. הם הרי יישארו שם בין שלושה חודשים לחצי שנה, אז מה, ימשיכו עם מתנדבים שמרקידים את הילדים בבוקר? בשביל מה יש רח"ל - רשות חירום לאומית? או את פיקוד העורף?"
בינתיים האמפתיה והסיוע המיידיים ממשיכים להגיע ממתנדבים, וההזדהות הרגשית מגיעה, אם בכלל, ממגישי טלוויזיה שנסדקים פתאום על המסך, כפי שאירע כבר לקושמרו, הילה קורח, עמית סגל וגם לבוקר. "כולנו הורים, כולנו מבינים מה יכול היה לקרות למשפחות שלנו, וזה בסדר להתפרק מול הצופים, כל עוד זה אירוע נקודתי", הוא אומר. "לא צריך להגזים, לא בכל שידור. בסוף אנחנו אמורים לשדר חוסן והבנה שהמדינה לא נגמרה, ושיש כאן צבא ומדינה שיחזירו בסופו של דבר את הביטחון".
תוהה לפעמים מה רוני דניאל היה אומר היום?
"תשמע, דמות כזאת וקול כזה חסרים במלחמה. אלון (בן־דוד) אמר אתמול בשידור, 'חברים, יש לנו צבא חזק, בסוף זה ארגון טרור מהצד השני' - ואפילו אותי זה מילא ביטחון. אז ברור שחסר גם קול כמו של רוני".
מה אתה מבטיח לעצמך כשזה ייגמר?
"חברים טובים ממיאמי אמרו לנו, 'בואו אלינו', ואין סיכוי שזה יקרה תוך כדי, אבל כשזה ייגמר, חייבים לתת גיחה למיאמי לכמה ימים".
אתה אופטימי?
"בוכה ואופטימיסט".
פורסם לראשונה: 00:01, 27.10.23
