ב-2010 פרסמה העיתונאית-סופרת הצרפתייה פלורנס אובנה עטורת הפרסים ולמודת הקרבות ספר בשם "בין שני עולמות", על תחקיר שערכה תחת זהות בדויה: אובנה התחזתה לעובדת ניקון וחשפה את תנאי ההעסקה העגומים של המנקות, וגם את הערבות ההדדית והסולידריות ביניהן. הספר עורר הדים ועיסוק תקשורתי, ויוצרים ומפיקים רבים הביעו את רצונם לעשות לו עיבוד קולנועי. אובנה, שבשנת 2005 נחטפה בעיראק ושוחררה בעבור כופר, התבצרה בסירובה ולא אפשרה את העיבוד לספרה. הכוכבת ג'ולייט בינוש, שהייתה נחושה לגלם את דמותה, עשתה הכול כדי למוסס את התנגדותה ומדי פעם נפגשה איתה לארוחות. למרות מאמציה היא עדיין התקשתה לקבל תשובה חיובית. "פלורנס סירבה למכור את הזכויות והייתי צריכה לנסות לשכנע אותה", שיחזרה בינוש בריאיון ל-ynet. "אחרי שכבר הצלחתי בשכנוע, היא אמרה בסוף השיחה שהיא תסכים למכור את הזכויות רק אם הסופר והבמאי עמנואל קארר יכתוב את התסריט. אז צלצלתי לעמנואל והוא אמר שהוא בדיוק עסוק בכתיבת ספר, ושאחזור אליו בעוד כמה זמן ונראה מה אנחנו יכולים לעשות".
4 צפייה בגלריה
"היה לנו חשוב לדבר על נשים שחיות ממש על גבול העוני". ג'ולייט בינוש
(Photo by Vianney Le Caer/Invision/AP)
בינוש החליטה לארגן ארוחת ערב משותפת לשלושתם והעניינים הסתדרו. "היה לנו חשוב להעלות נושאים בחייהן של נשים שנמצאות ממש על גבול העוני, שהעבודה שלהן לא מבטיחה כמעט כלום, וגם כשיש להן עבודה אין ביטחון שהן יוכלו לפרנס את עצמן ואת המשפחה שלהן. אחרי שעשיתי את 'בין שני עולמות' ועבדתי בניקיון, תהיתי איך המנקות יכולות לעבוד כל כך קשה במשך שעות ארוכות, ועוד להרוויח שכר נמוך מהשכר הממוצע".
"דורות של נשים הושפלו. הכי חשוב שנשים יעמדו על זכותן לקבל את הכוח המגיע להן"
הנחישות של בינוש לעשות את הסרט השתלמה - "בין שני עולמות" הגיע אלינו בשבוע שעבר, אחרי שפתח את אחת המסגרות הנחשבות של קאן ("שבועיים של במאים") ובזכותו השחקנית קיבלה מועמדות לסזאר, פרס האקדמיה הצרפתית לקולנוע, בטקס שייערך בשבוע הבא בפריז. כשחוזרים לביוגרפיה של בינוש, אפשר להבין למה היה חשוב לה לעשות את הסרט, ומאיפה מגיעה המודעות הפמיניסטית החזקה והמפותחת שמניעה אותה. "ההורים שלי היו מאוד פעילים פוליטית. כשהייתי בת ארבע הם התגרשו ולא ידעו מה לעשות איתי ועם אחותי, אז הם הכניסו אותנו לפנימייה. לא הייתי ממש מודעת למשמעות של הצעד הזה, חוץ מזה שידעתי ששמו אותי בצד והרגשתי כמעט נטושה", היא צוחקת. "זה היה קשוח להיות בפנימייה, אבל נהניתי לשחק בחצר משחקים. כשהייתי בת שבע אימא לקחה אותי להפגנות בעד מעמד האישה, ולמפגשי ארגונים שונים למען זכויות נשים. הייתי מאוד נלהבת ונרגשת מהפעילות הזאת. היא סיפרה לי שלפני שהתגרשה, כדי לחתום על צ'ק היא הייתה צריכה לבקש רשות מאבא שלי, ואנחנו מדברים על שנות ה-60. יום אחד היא שאלה אותו אם היא יכולה לקנות שולחן עבודה, והוא אמר שלא. גברים באותה התקופה לא הבינו שאישה צריכה שיהיה לה שולחן עבודה בבית".
4 צפייה בגלריה
"כיום יותר נשים פועלות למען עצמן, אבל נושא השוויון עדיין מאוד שביר ויש הרבה עבודה לעשות בנושא". מתוך "בין שני עולמות"
(צילום: כריסטין טמאלה)
בינוש סבורה שהמהפכה הפמיניסטית טרם הסתיימה. "נכון, כיום יותר נשים פועלות למען עצמן, אבל נושא השוויון עדיין מאוד שביר ויש הרבה עבודה לעשות בנושא. דורות של נשים הושפלו ולכן הכי חשוב שנשים יעמדו על זכותן לקבל את הכוח המגיע להן, מאחר שהוא מאוד שונה מזה של גברים. הם מרגישם שהם מאבדים את הכוח שהיה להם בידיים, ואנחנו צריכות וצריכים להמציא מחדש את מערכת היחסים בין גברים לנשים".
וזה המקום לשאול אותך, מהי עמדתך כלפי תנועת MeToo?
"תנועת MeToo פתחה דלתות ונתנה לגיטימציה לדבר על הדברים, זה חשוב וחיוני להוציא את האמת החוצה, שנשים ידברו בקול את מה שהן עברו בעבר - נאנסו או הוטרדו, או שלא התייחסו אליהן בצורה מכבדת. הדרך להחלים זה לדבר, להוציא את הדברים הקשים החוצה. חשוב שגברים יפסיקו לחשוב שהם נרדפים על ידי נשים. אסור לנו לשכוח שדורות של נשים הושפלו, וגם גברים חייבים להכיר בכך שהם התנהגו לנשים בצורה לא שוויונית ומכבדת. אולי במאה הבאה המהפך יתקיים בצורה טובה יותר. בינתיים, עדיין יש בעולם המון נשים שלא זוכות לכבוד הראוי. גם גברים נוצלו מינית, וטוב שכל עניין הפדופיליה יוצא עכשיו לאור".
ומה את חושבת על הבמאי רומן פולנסקי, שחמק מפרשת אונס הקטינה בשנות ה-70, שמתמודד עכשיו עם חרם, למרות שהנאנסת כבר סלחה לו?
"אם פולנסקי ביצע אונס, הוא חייב להתייצב בבית המשפט. זה לא התפקיד של התקשורת לשפוט אותו וזה גם לא התפקיד של שחקנים ושחקניות. בשביל זה יש את מערכת המשפט. פולנסקי יודע שמה שהוא עשה היה רע, ואילו הבחורה שהייתה מעורבת בעניין החליטה לעזוב את העיסוק בפרשה ולפתוח דף חדש, אז צריך להמשיך הלאה. כבני אדם אנחנו יכולים להשתנות וללמוד מהשגיאות שלנו. העניין בחיים הוא ללכת קדימה, להשתנות. יש אנשים שנשארים תקועים במקום, אבל זו הבחירה שלהם. אני באופן אישי בוחרת להתקדם ולשנות".
היית עובדת עם וודי אלן? לא מעט מהעמיתים והעמיתות שלך מסרבים לשתף אתו פעולה.
"וודי אלן הוא לא אותו סיפור כמו הארווי ויינשטיין וכמו פולנסקי. זה סיפור אחר ואנשים מעוותים אותו, אני חושבת שזו טעות. נכון שיש את נקודת ההשקפה של מיה פארו, אבל אנשים אומרים שהיא לגמרי מטורפת. זה תלוי מאיזו נקודת מבט אתה מתסכל על הפרשה. לפני כמה שנים פגשתי את וודי אלן בפסטיבל סן סבסטיאן בספרד, הוא הציע לי שאעבוד איתו ואני רציתי. הסוכן שלי אמר: 'את יודעת שזה לא עניין פשוט' ואני התעקשתי: 'וודי הוא אמן מדהים ואני אעבוד איתו'. אבל בסופו של דבר זה לא הסתייע".
"חשובה לי היכולת להגיע לנשמה, לרגשות ולמחשבה של הצופים"
בינוש - אם לשניים (רפאל, שנולד בעקבות קשר עם צוללן מקצועי, והאנה, מיחסיה עם השחקן בנואה מג'ימל), תחגוג בשנה הבאה יום הולדת 60. השנה היא מציינת 40 שנות קריירה. בפסטיבל קאן 1983 הגיחה בתפקיד קטן בסרט Liberty belle, ומאז היא לא עוצרת. בגיל 23 פרצה עם "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (1988), עיבוד לרב המכר של מילן קונדרה, שבו היא גילמה את תרזה הצלמת-מלצרית הצ'כית, שמתאהבת במנתח. ריצ'רד קורליס, המבקר הסמכותי של מגזין "טיים" כתב בזמנו: "היא מדהימה. החיוך שלה מדליק את כל מי שרואה אותה, אבל יש לה גם יכולת להביע רגשות עמוקים".
כעבור עשור, ב־1997, הפתיעה כשזכתה באוסקר על "הפצוע האנגלי" שביים אנתוני מינגלה. הפרשנים הימרו על לורן בקול, וגם בינוש בעצמה הייתה בטוחה שאין לה סיכוי. "לא הכנתי נאום, בגלל שחשבתי שלורן תיקח את הפרס", היא אמרה בנאום התודה. בינוש הייתה השחקנית הצרפתייה הראשונה שזכתה באוסקר מזה 37 שנה.
עוד במדור קולנוע:
הזכייה אומנם פתחה עבורה דלתות בהוליווד, אבל היא העדיפה להדוף הצעות מפתות, בין היתר בגלל שהיא הרגישה כמו חייזר בבירת הסרטים. מדי פעם היא מגיחה לאמריקה ומשחקת עם בכירי הכוכבים, כולל ג'וני דפ ("שוקולד", שזיכה אותה במועמדות לאוסקר), ריצ'רד גיר ("לגעת במילים") ואל פאצ'ינו ("הבן של אף אחד"). רוב הזמן היא מעדיפה לעבוד עם במאים ובמאיות אירופאיים או אסיאתיים, ותיקים וגם מתחילים. לאחרונה היא עשתה את "שני צידי הלהב",שביימה קלייר דני, ואת "נער חורף" של כריסטוף הונורה, בו היא מגלמת אימא המתקשה לעזור לבנה המתבגר, שמנהל רומן עם חברו לפנימייה. שני הסרטים הוצגו בחודש שעבר ביוניפרנס - אירוע חשיפת הקולנוע הצרפתי החדש שנערך בפריז. "כשאני קוראת תסריט אני רוצה להיות מופתעת, וכשאני בוחרת תפקיד הסרט צריך לגעת בדברים שאני יכולה להתחבר אליהם", מנמקת בינוש את בחירת התפקידים שלה. "חשובה לי היכולת להגיע לנשמה, לרגשות ולמחשבה של הצופים".
4 צפייה בגלריה
"עובדות הניקיון רצות ללא הפוגה, ימים ולילות, עייפות תמיד". ג'ולייט בינוש מתוך "בין שני עולמות"
(צילום: כריסטין טמאלה)
ארון הפרסים שלה צפוף - מלבד האוסקר, תמצאו שם גם את פרס הסזאר ופרס השחקנית הטובה בוונציה, עבור "שלושת הצבעים: כחול", דב הכסף בפסטיבל ברלין בזכות "הפצוע האנגלי", פרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן על "עותק נאמן למקור". וזה רק קומץ פסלונים שליקטה במהלך הקריירה המפוארת.
למרות מעמדה בינוש לא מפגינה גינוני דיווה. היא שחקנית חרוצה, מעזה, אמיצה, מסתכנת. "צילומים זה לפעמים כמו ספורט אתגרי כי זה מאוד תובעני מבחינה גופנית ומבחינה רגשית", היא מעידה. וכך ב"דרך פרדייז", שצולם בארצות הברית והגיע אלינו לאחרונה הישר למרקע הבייתי של סלקום TV, היא גילמה נהגת משאית ("תפקיד שהיה כרוך בהרבה אתגרים פיזיים, כיוון שהיה מאוד חם, יתושים בכל מקום, והצילומים נערכו בשעות הלילה"), ואילו ב"בין שני עולמות" בינוש הופיעה בלי איפור וקרצפה את רצפת המעבורת העושה דרכה בין צרפת לאנגליה, כאחרונת הפועלות. "הגעתי לסרט יום לפני הצילומים, לא הייתי מוכנה, הייתי חולה, השתעלתי בטירוף וכמעט הפסדתי את הצילומים. באותה תקופה אבא שלי גסס, אז נסעתי הלוך וחזור לבקר אותו, בכל סוף שבוע. חשבתי אז שהמצב שלי היה ההכנה הטובה ביותר לתפקיד, כי הצלחתי להבין ולקבל את העייפות הנכונה לסרט - עובדות הניקיון רצות ללא הפוגה, ימים ולילות, עייפות תמיד. זה לא היה פשוט עבורי, להיות על המעבורת בלילה כשקר, כשיש רוח עזה, או באמצע הלילה כשאת עייפה מאוד", סיפרה.
"בין שני עולמות"
"חשוב ששחקנים ידעו איפה הם נמצאים, איפה הם שמים את עצמם, בשביל להעביר את הצופים חוויה אמיתית. חשוב לי לציין שכשחקנית, גם אני כמו הסופרת פלורנס אובנה - עושה דברים כשאני תחת הסוואה. לקראת 'הנאהבים מפריז' חייתי קצת ברחוב, כדי להבין איך זה מרגיש וכדי שאוכל לדבר על הנושאים האלה, כי אם אתה רק רואה סרטים דוקומנטריים או קורא ספרים על הנושאים שבהם הסרט עוסק, אתה לא מקבל את החוויה של הדבר עצמו. זו גם דרך לכבד את הנשים שאני מגלמת, אבל באותו זמן לא הייתי דיירת רחוב ולא עובדת ניקיון. אני אומנם מנקה אצלי בבית ויודעת איך זה מרגיש, אבל מבחינה חברתית אני לא מבינה איך זה מרגיש, להתמודד עם עבודה בצורה כזו".
למה את לא מפסיקה לעבוד ויוצאת להרפתקאות?
"אני רוצה להיות חופשיה, בלי גבולות, ואני אכן חופשייה. אם אני רוצה לגלות, לחקור וליצור דברים חדשים, אז אני חייבת לקחת סיכונים. את לא יכולה לחזור כל הזמן למקומות הבטוחים. כשחקנית יש לך גבולות כמובן, אבל בתוכך את כל הזמן מחפשת חופש, אמת ואהבה - אלה כלים נהדרים לשחרר את עצמך. חשוב לי הכיף שבהרפתקה, לגלות ולפגוש אנשים חדשים".
ב"סיפור חיי", סרט שעשית לפני שנים אחדות, הדמות שמגלמת קתרין דנב אומרת שכשחקנית מתחילה, להתעסק בפוליטיקה זה תחילת סוף הקריירה שלה. את מתעסקת בפוליטיקה?
"כן, אני עוסקת בזה לעיתים ומרבה להביע את דעתי על נושאים אקולוגיים. עלינו לשנות את הדרך שאנחנו אוכלים או חיים, אנחנו צריכים לנטוע עצים בכל מקום וכמה שרק אפשר, ולהפסיק לדחוף לאדמה חרא מסוגים שונים. אבל הכי הייתי רוצה שבני אדם יפתחו את הלב, ילמדו לקבל יותר את השוני בין האחד לשני ויפתחו לאנשים אחרים".
