"את יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית?" שואל הבלש אברהם אברהם את חנה שרעבי, האם המודאגת, בפרק הפתיחה של "תיק נעדר", שכתב דרור משעני. ספר שאף עובד בשנת 2019 לסדרת טלוויזיה, ושלוש שנים מאוחר יותר זכה לעיבוד אמריקני. "אני אגיד לך - כי אין כאן פשעים כאלה. אין אצלנו רוצחים סדרתיים, אין חטיפות, כמעט ואין אנסים שמתנפלים על נשים ברחובות. פשוט אין אצלנו מסתורין".
האם הצדק עם דמות הבלש של משעני? נראה שישראל דווקא יודעת לספק לא מעט חומרים - היא מוקפת אויבים, מחזיקה ביחידות צבאיות, בשירותים חשאיים, ונלחמת בארגוני פשע ובשחיתות פוליטית משחר הולדתה. ובכל זאת, כשנחשוב על ספרות מתח יקפצו תחילה לראשנו שמות כמו ג'ון גרישם, הרלן קובן, דן בראון, סטיבן קינג, וכמובן גם אדגר אלן פו, אגאתה כריסטי וריימונד צ'אנלדר.
לכתבות נוספות במדור:
רק לאחר מכן יצטרפו גם שמותיהם של מישקה בן-דוד, ליעד שהם, יפתח אשכנזי, וגם סופרות, חלקן ותיקות, מהראשונות שכתבו בז'אנר, כמו אדיבה גפן, שולמית לפיד, לימור נחמיאס ובתיה גור. אליהן הצטרפו גם כותבות מהשנים האחרונות, בהן איילת גונדר-גושן, נורית מעטוק וורדה פוקס. ברשימה הזאת אפשר למנות גם את נילי אסיא ומעין רוגל, שתי סופרות מתח-בלשי שהוציאו בשנה האחרונה את ספרן, ולאחרונה הקימו את "סופרות גופות" - פודקאסט מבית "עברית" שמבקש להתמקד בספרות מקור מתח-בלשית, בדגש על דמויות בלשים ובלשיות מהשוליים - להט"בים, בני מיעוטים, נשים, ועוד. העונה הראשונה, שבה עסקו בספרה של לימור נחמיאס "צבוטותי", כבר הגיעה כבר לסיומה, וכעת הן פוצחות בעונה חדשה, שבה ידברו על ספרה של אדיבה גפן, "נעדרת".
"על דמות הבלש הקלאסי, הקאנוני והלבן, דיברו כבר כל כך הרבה", מסבירה אסיא את הבחירה לעסוק בדמויות שוליים. "בחרנו בדמויות שלא נמצאות בנינוחות וטבעיות בתוך המיינסטרים, כי זה מפגיש את העמדה שלנו כקוראות, עם העמדה שלנו ככותבות", מוסיפה רוגל. "המטרה היא ליצור עבורנו את המרחב הספרותי שאנחנו רוצות לחיות בתוכו. זה גם מעניק לי לגיטימציה לכתוב את הסיפורים שאני רוצה לכתוב".
את ההצעה להקליט פודקאסט קיבלה תחילה אסיא. "ההצעה הגיעה זמן קצר אחרי שהספר השני שלי יצא, וכמובן שמיד הסכמתי, למרות שעדיין לא ידעתי בדיוק איך לעשות את זה", היא מספרת. "הקדשתי כמה חודשים והאזנתי לכל פודקאסט אפשרי כדי להבין מה אני רוצה שהדבר הזה יהיה. היה לי ברור שאני רוצה לעשות את זה עם עוד סופרת, אז התחלתי לבחון מי עוד כותבת מתח במרחב שלי. אז פגשתי את מעין, הצעתי לה, והיא ענתה בחיוב".
איך יצאתן לדרך? מה היה לכן חשוב להביא לקהל המאזינים והמאזינות שלכן?
אסיא: "ראשית, מההתחלה הסכמנו שחשוב לנו לשמור על אותנטיות, בעיקר בעידן של אינסטגרם וטיקטוק, שהכול כל-כך מלוטש, עשוי, וקשה לדעת מה אמיתי ומה לא. רצינו לייצר משהו אמיתי וחיובי. מתוך זה נוצר הפורמט, מין בוק-קלאב שמחולק לארבעה פרקים, שלושה ראשונים שמוקדשים לספר שבחרנו לקרוא מתוכו, ואז עוד אחד שבו אנחנו מארחות את הסופרת. מה שלא ידועים הוא שהיא נמצאת איתנו כבר בפרק השלישי, מאזינה לכל מה שאנחנו אומרות. זה מייצר תגובה מעניינת ומרגשת, כי היא בעצם רואה את הספר דרך העיניים שלנו".
אתן לא חוששות שזה קצת פוגע בקסם ובמסתורין של הקריאה?
"מבחינתי אני רוצה להציץ לחדר העבודה של הסופרת שבדיוק סיימתי לקרוא את הספר שלה", אומרת רוגל. "זה מסקרן נורא. המפגש הזה מייצר שיחה כנה ואמיתית עם סופרת על הספר שלה ומספק מבט מעמיק לתוך תהליך הכתיבה, הדמויות והמלאכה עצמה. אנחנו מדברות את הסקרנות שלנו, וזה הופך את השיחה למעניינת ואישית".
"מבחינתנו לפודקאסט הזה יש שתי מטרות", ממשיכה אסיא. "האחת, להחזיר ספרים מהעבר, מתוך הנחת יסוד שבה שתינו מאמינות, שלספר טוב אין חיי מדף או תאריך תפוגה. רצינו להחזיר בכל פעם ספר אחר מהעבר לשיח היומיומי". כאן רוגל מבקשת להוסיף ולומר כי מדובר, בין היתר, על אקט פוליטי. "בעיקר בגלל שהיום חיי מדף של ספר ממוצע הוא שלושה חודשים מקסימום. שתינו מאמינות שהספר חי עוד הרבה אחרי. לכן זו מטרה מוצהרת וחשובה, שעל הדרך גם מאפשרת העמקה על הז'אנר ועל כתיבה בכלל".
לדבריהן, המטרה השנייה היא לחלוק כבוד לסופרים וסופרות ישראליים, ולספרות מתח מקור בפרט. "מאוד חשוב לנו לבחור ספרים שאנחנו אוהבות ומתחברות אליהם, ודרך האהבה והסקרנות שאנחנו מרגישות לאורך הקריאה, להחזיר אותם לשיח היומי ואפילו להיות רבי מכר". ואכן, הספרים שעסקו בהם הגיעו לרשימת רבי המכר של אתר "עברית", ונשארו בה במשך שלושה שבועות, שנים לאחר שיצאו לאור לראשונה.
איך נעשית הבחירה באיזה ספר לעסוק?
"אנחנו יושבות עם רשימה ומסמנות לנו אפשרויות, אחרי זה קוראות כמה עמודים ראשונים בשביל לראות אם זה מושך ומסקרן את שתינו. חשוב לנו לדבר על מה שאנחנו אוהבות. זאת לא גישה ביקורתית, אלא יותר שאלה של מה הספר מבקש לעשות. בסופו של יום, לא נדבר על ספר שלא בא לנו לקרוא".
לאורך השנים מבקרים, אנשי רוח וספרות נהגו, כמעט אהבו, לומר על ספרות מתח שהיא נועדה להעניק אסקפיזם, שהיא זולה, שהיא להמונים. אך נראה שכל זה לא מפריע לה להשתבח לאורך השנים, ולהפוך לסוגה הנמכרת והאהובה ביותר בעולם, אחרי ארוטיקה. "התפיסה שאומרת שספרות מתח היא ספרות טיסה פשוט לא נכונה", מסבירה רוגל. "זה ז'אנר שמאפשר לנו לדבר על הפחדים הכי עמוקים שלנו כחברה, והוא מאפשר לנו לשאול את עצמנו שאלות על מוסר, אמת ואנושיות. אפשר לראות את זה גם דרך תרבות פופולרית, שיכולה להיות כלי לשיח מעמיק, פורץ דרך ומשמעותי. למשל ליידי גאגא, שהכניסה מסרים חשובים ומורכבויות דרך המוזיקה שלה. כלומר, גם אם זה ספר כביכול קליל, זה לא אומר שאין לו ערך, לפעמיים דווקא ההפך".
"אישה בלשית תמיד נמצאת בעמדה של מאבק על הלגיטימיות שלה"
האם חקירה עדיין נחשבת לעסק שלא מתאים לאישה, כפי שטען בזמנו שרלוק הולמס, מפני שחקירה דורשת רציונליות ומרחק רגשי, ונשים, כידוע, הן כל-כולן רגש? ובכל זאת, רומנים בלשיים רבים נכתבו על ידי סופרות נשים והעמידו במרכזן בלשיות - חוקרת הציפורים אליאנה דוידוב של ארנה קזין, סיגל שמש-לוין של אילה בן-פורת, כמו גם ספריהן של יוכי שלח, דריה שועלי ואחרות.
אך לפני שפנו רבות מהסופרות לכתוב דמות בלשית במרכז העלילה, הן כתבו בלשים גברים - הרקול פוארו (אגתה כריסטי), המפקח וקספורד (רות רנדל), והבלש-משורר אדם דלגליש (פיליס דורותי ג'יימס). בהקשר הזה, אי אפשר שלא להזכיר את ספרה האחרון של ג'יימס שתורגם לעברית, עם השם האירוני, המתריס והרלוונטי - "לא עסק לאישה". במרכזו אמנם עומדת תעלומה, אך הוא מתפקד גם כרומן חניכה נשי, שמבקש לשאול אם וכיצד יכולה יחשה צעירה לבחור לעצמה את חייה ולהשתחרר מצילם של גברים או אבות, מהצוואות שציוו לה ומהאקדחים שביקשו ממנה לרשת.
"לא עסק לאישה" שואל אילו תפקידים חדשים יכולים להיות לנשים ברומן הבלשי, מעבר לתפקידים המסורתיים של הקורבן או הפאם פטאל - תפקידים עיקריים שירשו במסורת הבלש הקלאסי ובגרסה האמריקאית של "הבלש הקשוח". לצד השאלות שהוא מציף, שהרלוונטיות עוד עימן, הוא גם מהווה תזכורת לדרך שנעשתה. נראה שכיום יותר ויותר סופרות מתח כבר לא חוששות להציב גיבורה בלשית במרכז ספרן, וגם לא חוששות לכתוב על גופות מדממות, על פשע ועל רצח.
לפי רוגל, הסטיגמה שמרחפת מעל ספרי מתח נשיים עוד קיימת, ונראה שהיא לא הולכת לשום מקום. "תמיד נקבל גישה כזאת של 'איזה נחמד, היא כותבת מתח. בטח תהיה לה בלשית עם עקבים'. ואז השאלה האם מותר לנו, הנשים, לכתוב ככה ולעסוק בדם, ברצח, בפשע - נשארת רלוונטית. לכן אישה בלשית תמיד בעמדה של מאבק על הלגיטימיות שלה להיות בעמדה הזו. זה מציף את השאלה האם זה המקום שלה או לא, מה המחירים שהיא הולכת לשלם, ואיך היא תצליח לכבוש את המקום הזה, וגם לשמור עליו. לכן זאת תמיד התרסה".
מה מציעה נקודת המבט הנשית שספרות מתח "גברית" לא מציעה?
"ספרות מתח נשית היא יותר מורכבת, יש בה המון רבדים. למשל התבוננות מעמיקה על מערכות יחסים, מתח בין אנושיות לאכזריות, שאלות על מוסר ואמת. ספרי מתח מקור שנכתבו על ידי גברים יעסקו בדרך כלל בנושאים ביטחוניים, ריגול, מוסד וכדומה. אנחנו מציעות זווית אחרת, שפה אחרת, חוויה אחרת. אבל ספרות מתח היא עדיין מרחב גברי, אישה שמחזיקה אקדח לא זוכה לאותו יחס כמו גבר שמחזיק אקדח. זה מציף את השאלה האם אנחנו יכולות לעשות כל מה שגבר עושה, גם בתוך הספרות האם יש לנו את אותם כלים? אני חושבת שלא".
את מרגישה ככה לא רק כקוראת, אלא גם כסופרת מתח?
"בטח. אני לא מרגישה חירות מוחלטת לכתוב את מי שאני רוצה. כסופרת שכותבת בתוך הז׳אנר, כשאני כותבת סצנה אלימה או אפלה, או גיבורה שהגבולות המוסריים שלה מורכבים, אני חושבת שזאת פעולה של התרסה, ויותר מהכול ניסיון להיכנס למרחב שהוא לא המרחב הקלאסי הנשי. גברים לא צריכים להסביר למה הם כותבים על דם וגופות - נשים כן".
"אני מרגישה בדיוק ההפך", עונה אסיא. "שיש לי את החירות המלאה לכתוב מה שאני רוצה ואת מי שאני רוצה. הכתיבה היא המרחב שבו אני יכולה לעשות כל העולה על רוחי. אני גם חושבת שדמות הבלשית עברה טרנספורמציה חיובית, וכיום היא לא חוששת להביע את דעתה ולעמוד במרכז. היום היא יכולה לפצח תעלומות וחקירות, לנהל צוותים ולהיות הכי חכמה בחדר ולא להתנצל על זה. אני לא חושבת שזה משהו שהיה על השולחן לפני מאה שנים".
מה מקומה של ספרות מתח נשית כיום לדעתכן?
"מראש זאת ספרות שפונה לקהל יותר מצומצם. הרוב חושבים שזה צריך להיות יותר קליל ועדין, או מצפים שכך זה יהיה", אומרת רוגל. "כשאישה כותבת אכזריות ואלימות מרימים גבה. זה לא מתאים, אנחנו צריכות להיות יפות ועדינות. אני מקבלת הרמות גבה עד היום על הספר האחרון שלי, אומרים לי 'אבל את כזו נחמדה, איך יש לך מחשבות כאלה בראש?'. אסיא לעומת זאת, מעט יותר אופטימית ואומרת שבהשוואה לעשורים האחרונים, היא דווקא כן מבחינה בשינוי חיובי. "אפשר לראות שנשים נכנסות לזירה וכותבות ספרות מתח. גם אופי הכתיבה אחר, הוא פחות מתנצל ומפחד".
אפשר לומר שבמובן מסוים אסיא ורוגל בחרו ללכת נגד הזרם, לא רק בייצוג דמויות שוליים בתוך ז'אנר המתח ודגש על כתיבה נשית, הן גם בחרו לעסוק בספרות מקור בלבד - בתקופה שבה קהל רב מעדיף ספרות מתורגמת. אך לדבריהן, הבחירה לא התבססה רק על רצון לפרגן לסופרים וסופרות ישראליים, אלא גם מתוך הבנה עמוקה לגבי מצבה של ספרות מקור כיום בישראל בכלל, ובז'אנר המתח בפרט.
"המחשבה מאחורי ההחלטה הזאת הייתה להרים לספרות מקור", מסבירה רוגל. "ספרות מקור ישראלית כיום נמצאת בקושי גדול. אם תסתכלי על מדפי המתח בחנויות הספרים תראי שהרוב מתורגם. יש לזה שיקולים כלכליים, קל יותר לקדם ספר שכבר הצליח בעולם, וקשה יותר לקדם ספר מקור. ספרות מתח מבקשת לעסוק באמת, בחריקות, בזרמים עדינים של רוע ואכזריות, לצד חמלה ורוך, ודווקא האימפקט הישראלי הוא מאוד מעניין, ויש לו מקום. מבחינתי יש כאן תנועת נגד מסוימת".
"אני סוכנת של כאוס, זה מה שהופך את הכול למעניין"
שתיהן, כך הן מספרות, נמשכו לז'אנר המתח ולדמויות בלש ובלשית מאז ומתמיד. אסיא העבירה את ילדותה ברמת השרון, והתגוררה מול הספרייה העירונית, שם נחשפה לראשונה לספרי מתח ובלש. "מגיל קטן נמשכתי לסיפורים האלה, אבל כבר בתור ילדה הרגשתי שמדובר בתחרות לא הוגנת. איך אוכל להתחרות מול שרלוק הולמס? רק כמה שנים מאוחר יותר הבנתי, ככל שקראתי עוד ועוד, שאני רוצה לכתוב דמות בלשית שתיתן פייט לבלש הקלאסי".
עבור רוגל, ספרות מתח היא אחד המרחבים שהכי מעניינים אותה, למרות שהוציאה לאורך הקריירה שלה כסופרת ספרים נוספים, בהם פרוזה ועיון. היא מאמינה שהז'נאר מציע מורכבות ושכבות שונות של רגש שמייצרות מרחב של דיאלוג וכוח. היא הוציאה לאחרונה את ספרה "זאבה", שעוסק בבלשית פרטית שנשלחת לחקור מוות של איש זקן, לצד פרשה שמעסיקה את המשטרה המקומית - מישהו פולש לבתים ומציץ על דייריהם הישנים. קדם לו מדריך כתיבה שהוציאה, שלדבריה נבע מתוך העבודה שלה והרצון להוציא את הידע החוצה, לעוד כותבים. "תוך כדי כתיבת המדריך עבדתי על 'זאבה'. זאת הדרך שלי לנשום - ברגע שאני מסיימת ספר אחד, לדעת שאני כבר עובדת על הספר הבא".
קשה לך לשהות בוואקום הזה, שאין עוד ספר נוסף בדרך?
"המחשבה שאולי לא אכתוב עוד ספר, שאולי זה יהיה האחרון, היא תמיד שם. אם אני יודעת שיש עוד אחד, אני נושמת".
היותך מחוץ לארון בא לידי ביטוי בתוך היצירות שלך?
"כל הזמן. גם כשכתבתי את 'מה את יודעת', שבמרכזו גיבורה סטרייטית, ישר ניגשו אלי ושאלו אותי 'איך את יודעת לכתוב ככה? את לסבית. מה את מבינה בגברים'. כשאני בוחרת לכתוב דמויות להט"ביות תמיד יש את השאלה האם סטרייטים ירצו לקרוא את זה. למשל אחד המחירים שאני משלמת הוא שלא כל הספרים שלי נמצאים בספריות בערים דתיות, מה שאומר שאין לי דרך לקבל תמלוגים דרך סקר הספריות. אגב, גם הספרים הסטרייטים שלי לא יכולים להיות שם כי אני לסבית. אבל זה מחיר שאני משלמת בגאווה גדולה".
איפה היית רוצה לראות את ספרות המתח הנשית בעוד כמה שנים? את חושבת שזה בדרך לשם?
"הייתי רוצה לראות אותה עוד ועוד, בכל מקום. יותר מהכול הייתי שמחה שספר מתח שנכתב על ידי אישה יזכה בפרס גדול במדינה. אבל נוכח המצב כיום, אני לא יודעת לומר אם אנחנו בדרך לשם, אני רק יכולה לקוות".
כששואלים את רוגל מדוע חשוב לדעתה לקדם ייצוג נשי בספרות מתח נראה שיש לה תשובה מוכנה, ויותר מכך, שהנושא קרוב לליבה. "יש דרישה מנשים לשחק תפקיד מסוים, וזה דורש מאיתנו להסתיר את החלקים שלא מתאימים. בגלל זה, פעמים רבות כשנקרא ספר, נתקשה למצוא השתקפות של אותם חלקים. בתור נערה שתמיד אהבה ספרי אימה, לא הצלחתי למצוא ספר כזה שכתבה אישה, או בכלל גיבורה בדמות הרוצחת או הבלשית. אני מאמינה שהחירות לכתוב גם את הצדדים האלה תאפשר לעוד נשים לעשות את זה. כך לא נפגוש רק ייצוג נשי אחד, אלא ספקטרום של קולות נשיים ושל נשיות, וזה קריטי וחשוב".
נילי אסיא חלמה להיות בלשית עבור "סקוטלנד יארד" (משטרת לונדון), אך כשהבינה שהדבר לא מתאפשר, החליטה לכתוב ספרות בלש. את העבודה כסמנכ"לית בחברת סטרט-אפ עזבה לפני פחות משנתיים, ובכך חתמה שני עשורים של קריירה בעולמות הייטק. "החלטתי להקדיש את כל כולי למרחב של היצירה והספרות. היום אני עובדת על הספר השלישי שלי, מעבירה סדנאות, עוזרת לעסקים מהתחום, ויש לי גם הרצאה על דמות הבלש".
הגיבורה של ספרך האחרון יצאה למסע במטרה לגלות מי רצח את לנה אודסקי, עובדת זרה. במה יעסוק ספרך החדש?
"אני נמצאת בערך בחצי הדרך, אבל אני יכולה לספר שהעלילה תעסוק בכל מה שקורה בדרום הארץ, בדגש על הקהילה הבדואית וכנופיות שונות מהסביבה. זה נושא פוליטי ורלוונטי מתמיד, ורציתי לקחת את הגיבורה שלי הפעם לאזורים האלה".
הדינמיקה בין אסיא לרוגל באמת יוצאת דופן, אפשר לראות את זה כבר בשניות הראשונות שהן לא רק קולגות, אלא גם חולקות תשוקה גדולה לתחום שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים של שתיהן. "אנחנו כל כך שונות, אבל גם כל כך דומות", אומרת אסיא. "אני מרגישה שאנחנו בעיקר משלימות זו את זו. אנחנו חולקות אהבה גדולה לכתיבה, ואותם דברים מדליקים אותנו".
ולא קורה שאתן לא מסכימות? מתווכחות?
"אף פעם לא", חותמת אסיא בהחלטיות. אך רוגל דווקא מבקשת לסתור את דבריה ואומרת "בטח שכן, אנחנו לא מסכימות לפעמיים על נקודות מבט, על הפוקוס שאנחנו רוצות לשים על חלקים מסוימים בספר שאנו עוסקות בו. אבל תמיד זאת אי הסכמה שמתקיימת בתוך דיון, בתוך דיאלוג".
מה אפשר לומר, נראה שאתן התאמה מושלמת
"נילי היא סוכנת של סדר והיגיון, אני סוכנת של כאוס, זה מה שהופך את הכול למעניין. בעצם, הפודקאסט מבוסס על העובדה שנורא כיף לנו לדבר אחת עם השנייה על ספרים".