כמו כולנו, יניב ביטון עוד מעכל את המתקפה הלילית של איראן על ישראל. מנסה להבין מה היה פה. "זה היה לילה הזוי שכמותו עוד לא היה לנו. אבי, בן זוגי, הלך לישון ב-23:30 כזה. ביקש שאעיר אותו אם תהיה אזעקה, והשאיר אותי לבד. לא היה שום סיכוי שאלך לישון. נשארתי ער עד ארבע".
ער וסופר את קיצך לאחור?
"זו לא הייתה דאגה של סוף העולם. לא הרגשתי דרוך. יש מקלט ויש הגנה. זו הייתה יותר סקרנות לאן האירוע הזה הולך, מה ייפול, מה לא ייפול, איך יונית לוי תחזיק את השידור", הוא מחייך. "הייתי מול הטלוויזיה והתעדכנתי גם בטלגרם. אחרי 7 באוקטובר שהיה יום מאוד מפחיד וכל החצי שנה הנוראית הזו שעברנו, אנחנו כבר יכולים להתמודד עם הכול".
מתוך "רוח צפונית"
(באדיבות HOT)
סיפרתם לתאומים שלכם מה קורה? כמה הם ידעו שזה לילה מתוח?
"בני שמונה לא צריכים לדעת על היכולות הבליסטיות של איראן. אמרנו להם שאולי הלילה תהיה אזעקה ונרד למקלט. אנחנו גרים בקומה הראשונה, ההורים של אבי בקומה מעלינו. זה בניין תל אביבי ישן. באזעקות, אנחנו במקלט עם כל השכנים. הילדים אמרו, 'אבל מזמן כבר לא היו אזעקות'. לא עדכנתי אותם שהפעם זה מאיראן. הם לא ראש אמ"ן, לא דחוף שיידעו".
ומה לגבי התארגנות מראש על אוכל ומים? איפה היית במנעד בין אדישות לריקון מאגרי הסופרמרקט הקרוב?
"קניתי סוללה נוספת לסלולרי שיהיה. לגבי כל שאר המצרכים, מקסימום הייתי בוזז את הסופר ליד הבית. אני לא מגדיר את עצמי כחרדתי, אבל כן, אחרי 7 באוקטובר פחדתי וחלמתי חלומות זוועה. בכל זאת, הופעתי לניצולים מהקיבוצים ומהמסיבה. כששומעים סיפורים ממקור ראשון זה הרבה יותר משפיע מלראות את זה בטלוויזיה. זה נכנס פנימה, חודר את המעטפת".
הצלחת גם באירועי 7 באוקטובר לשמור על הילדים מהחדשות? זה אפשרי?
"אי אפשר להסתיר מילדים בגיל הזה שקורה משהו, בטח כשהם ראו אותנו הלומי כאב וצער, דאוגים וחרדים מול מספרי המתים שעלו כל הזמן - 600, 900, 1200. גם המצב הזה המחיש לי, כמו כל דבר בהורות, שפחות חשוב מה אתה אומר, אלא איך אתה מתנהג. המילים הם לא הדבר הכי חשוב, אלא האנרגיה. אם אתה אומר בהיסטריה 'הכול יהיה בסדר', הם מבינים את הסאבטקסט, שכלום לא בסדר. אז ניסינו להסביר עד כמה שאפשר ברוגע. אמרנו להם שחיילים נלחמו בחיילים. הם לא יודעים שפרצו לאנשים לבתים, שיש ילדים חטופים. לא רצינו שתיעלם להם תחושת המוגנות".
פותחים טלוויזיה באירוע כזה כשיש ילדים בבית?
"כשהם עלו לסבא וסבתא שלהם פתחנו את הטלוויזיה. התעדכנו בעיקר באתרים באינטרנט ובטלגרם. בצבא קראו לי 'עכבר אינפורמציה'. אני לא יכול שתהיה אינפורמציה שקיימת ואני לא אצרוך אותה. זה לא רק לדעת מה קורה, זה גם להבין מה היה. זה נובע מאשמה כלפי מי שחוו את אירועי 7 באוקטובר. אני מרגיש חובה כלפיהם לדעת מה הם עברו".
כמי שידוע כלא-מתקרנף, אומר את דעותיו, הפגנת באופן קבוע נגד הרפורמה. אתה הולך להפגנות עכשיו?
"אני מעריך מאוד את מי שהולך עכשיו להפגנות, שומר על הגחלת בשבילנו, דורש בחירות. לא הייתי פנוי לזה תוך כדי המלחמה, אבל אני אחזור לזה. השבר מבחינתי זה לא הידיעה שהחמאס רוצה להשמיד אותנו, הם אלו שפוצצו אוטובוסים פה. לא חשדתי שיש להם כוונות טובות, אבל חשבתי שאנחנו מוגנים ושמורים. זה התנפץ לחלוטין. בשבת ההיא הרגשתי נטוש ועזוב כמו האנשים שהתקשרו לקושמרו ולחשו שהם בממ"ד ואף אחד לא בא לעזור להם. זו הרגשה איומה".
מה שווה כל ההייטק, אם זה מה שקרה?
לאחר שנים ארוכות שחרש כל תלם בשדות המשחק, דרך הצגות ילדים, מופעים בקניון, והצגות תיאטרון אינסופיות שהגיעו לכל חור בארץ, ביטון (45) קוצר את הפירות. אי אפשר להדליק טלוויזיה ולפספס אותו. הוא חלק בלתי נפרד מהרכב "ארץ נהדרת" בקשת, חקיין בחסד עליון, חלק מהקאסט של "היהודים באים" בכאן מאז העונה הראשונה (לצופים האדוקים צפירת ארגעה: תיכף עולה העונה השישית). חוץ מזה, הוא בחזרות להצגה "כוח עליון" שתעלה בקאמרי. אך אנחנו נפגשים לרגל הדרמה החדשה של HOT, "רוח צפונית" (ימי ה', 22.00 ב-HOT ו-NEXT TV), על אודות יחידת המודיעין היוקרתית 8200, שם ביטון משחק את מפקד היחידה אלבז.
ביטון לא היה צריך להתאמץ כדי להתחבר לדמות ולרוח היחידה. כמי ששירת חמש שנים בצבא, ביחידה זו ממש, זה היה פיצוחים. "ביססתי את הדמות שלי על מפקד זירה שאני מכיר מהשירות שלי ביחידה. המשקפיים, הצורה שבה אני מדבר, זה בהשראתו. הכותבים, דניאל שנער, רון לשם - שאני מכיר עוד מהשירות הסדיר - ועמית כהן, רמזו לו שמדובר בו. אגב, חייתי בסרט שצריך לבגר אותי בשביל התפקיד. הלכתי לוויקיפדיה וגיליתי שכל המפקדים של 8200 צעירים ממני בשנה-שנתיים".
אחרי המחדל של אוקטובר, עומעם מאוד זוהרה של אמ"ן בכלל ושל היחידה בפרט. מה שנקרא, ראינו להם. פחות בא להתענג על אתוס ופאתוס של סיפורי גבורה, בדיוניים ככל שיהיו. "צילמנו את הסדרה בקיץ 2022. אחרי 7 באוקטובר, והייתה התלבטות אם לעלות עם הסדרה. בכלל, כל גוף תרבות בהתלבטויות מאוד גדולות מאז - מה מתאים, מה הקהל רוצה לראות ולמה אין לו כוח. זה לא שהתייעצו איתי, אבל הייתי מאלה שחשבו שחייבים לעלות את הסדרה דווקא עכשיו.
"זו לא עוד סדרה שעושים על 8200 ומראים כמה הם מדהימים והכי טובים בעולם. גם בסדרה רואים להם. הפרק נפתח בכישלון עצום של היחידה ואז עוד כישלון ועוד כישלון. זו מערכת במשבר שמתפרקת ומרכיבה את עצמה מחדש. באוקטובר נזכרתי בסצנות ואמרתי 'אני לא מאמין'. כמו להסתכל על מסכים בחמ"ל ולא להאמין למה שאנחנו רואים ואיך זה שונה ממה שתכננו. הסתמכות-יתר על טכנולוגיה זו התמה המובילה בסדרה. 'בעלת האוב', מערכת הבינה המלאכותית של היחידה, אפילו מחשבת להם סיכויי מלחמה. וכשהיא קורסת או נחדרת על ידי האויב, אף אחד לא יודע מה לעשות. זה בדיוק מה שקרה במציאות".
בוא נלך רגע אחורה. ספר על השירות הצבאי שלך.
"למדתי חמש יחידות ערבית בתיכון, ידעתי שאני רוצה ללמוד משחק אחרי הצבא, אבל שבצבא אני רוצה להיות ערביסט ולא ללכת לתיאטרון צה"ל או ללהקה צבאית. אחרי קורס של חצי שנה, הפכתי לאלחוטן. בהמשך, פיקדתי על קורסים. השתחררתי אחרי ארבע וחצי שנים".
כאלחוטן שמחובר למקורות שלו ומקשיב להם על בסיס קבוע, הרגשת שנותנים מקום לשיקול הדעת שלך, להערכות שלך?
"חינכו אותנו לחשיבה עצמאית, לאתגר את המערכת ולהתריע. אחרי מלחמת יום כיפור, האתוס של היחידה היה שאם יש לך מה להגיד, גם אם הוא בניגוד לדעה הרווחת, לקונצנזוס, יש דרך לעקוף את המפקדים הישירים ולהגיע עד מפקד היחידה. זו חובתך כחייל לעשות את זה. הרגשתי שהמערכת מאוד ביקורתית ובוחנת את עצמה. לכן הייתי בשוק שעוד פעם הופתענו כמו שקרה ב-73'. שאלתי את עצמי איך יכול להיות ששוב פעם העיוורון והיוהרה ניצחו. אנחנו עוד לא יודעים עד הסוף מה קרה, אבל זו תחושה שכל המערכת הייתה חולה ופגומה. כשלים בכל הרמות ובכל השדרות. מלמטה עד למעלה".
כיוצא היחידה הרגשת אחריות כשהתבררו ממדי הכישלון?
"אפילו שאני לא ביחידה כבר מיליון שנה, הרגשתי בושה. ממש בושה ומבוכה קשה. קצת דיברנו בינינו, בוגרי היחידה. כולנו הרגשנו מבוכה, בושה וכישלון. מה שווה כל הדבר הזה של הייטק ובינה מלאכותית, ומחשבים מדונדשים, אם זה מה שקרה? זה היה כמו סיכה בבלון. אני בטוח שכל מי שנמצא ביחידה מרגיש את זה על בשרו. הם מיוסרים. בשביל זה הם קיימים, בדיוק בשביל היום הזה. הם נכנסו ישר ללחימה ואין להם זמן להלקות את עצמם, אבל בפנים, תחושת הכישלון קורעת לב".
אם היית היום ביחידה, חושב שהיית מצליח לראות את התמונה המלאה?
"זו שאלה שאני כל הזמן שואל את עצמי, 'אם הייתי עכשיו במערכת, האם הייתי חושד במשהו? האם ההונאה של החמאס הייתה עובדת עליי?'. ההונאה עבדה באופן מושלם, אבל גם אם הייתי חושד, האם אני מסוג האנשים האלה שדופקים על דלתות? אני בכלל לא בטוח. צריך תעצומות נפש אדירות ללכת נגד מערכת שלמה. אני לא יכול להגיד שהייתי כזה בשירות שלי".
לא נבהל מתחרות. אפילו נהנה ממנה
ביטון גר בתל אביב עם בן זוגו, אבי טיירי (44) וילדיהם התאומים. את טיירי, שחקן לשעבר, הכיר בשידוך שרקחה הבמאית יעל רונן. הם התחתנו בפורטלנד שבארצות הברית, כשנסעו ללידת התאומים שלהם שהגיעו לעולם באמצעות פונדקאית.
הוא גדל בירושלים עד גיל ארבע ואז עבר עם משפחתו למעלה אדומים. שני הוריו היו מנהלי חשבונות במשרדים ממשלתיים עד שפרשו לגמלאות. "גדלתי בבית חילוני. אומנם עשינו קידוש בשישי, אבל הטלוויזיה הייתה דלוקה ונסענו בשבת. לא פקדנו את בית הכנסת. ההורים התגרשו כשכבר עזבתי את הבית, כשהייתי בן עשרים ומשהו. אבא גר בירושלים ואמא בדיור מוגן ברמת גן".
הוא השלישי בסדר האחים, והיחיד שגר בעיר. אחיו הפכו לחברי קיבוץ. "אחותי חברה בקיבוץ עין גדי, אחי נישא לבת קיבוץ מבית זרע ואחי הקטן עבר בקורונה לקיבוץ תל קציר. אני נהנה מזה, תמיד יש לאן לנסוע עם הילדים בחופשים. קיבוץ לילדים זה הכי".
בתיכון עבר ללמוד בתיכון היוקרתי "בויאר" בירושלים. "הייתי תלמיד טוב והרעיון של בויאר זה לקחת מצטיינים עם פוטנציאל מכל הארץ ולתת להם הזדמנות להתפתח. הדבר היותר נכון היה לפתח את המקומות עצמם, את הפריפריה. שהתלמידים יישארו בעיר שלהם.
"במעלה אדומים כולם היו מרוקאים. אפילו לא מזרחיים. ספציפית, מרוקאים. הייתה אחת בשכונה ששם המשפחה שלה היה קפטובסקי. חשבתי שרוב המדינה זה מרוקאים. לא הבנתי את הפרופורציות. ואז הגעתי לתיכון, והיו שם ילדים מרחביה ובית הכרם, ושם הבנתי שהיחס הוא אחר. אמרתי 'אה, יש גם כאלה'".
היה דיבור בבית על זהות מזרחית?
"שני ההורים שלי הם ילידי הארץ. דור שלישי-רביעי של ירושלים. צד אחד הגיע ממרוקו, התיישב בירושלים והיה חלק מהעדה המוגרבית, והצד השני מפרס. הם היו שכנים של משפחת בנאי במחנה יהודה. ככה שהם לא מהגרים וקיפוח זה לא משהו שדובר בבית. ועדיין, הזהות המזרחית היא חלק ממני. יש כאלה שיגידו 'עבר, נגמר', אבל זה חלק מהמתחים החברתיים של המקום הזה".
איך הייתה החוויה בתיכון האליטיסטי הזה?
"לא היה לי קל. זה בית ספר מאוד הישגי ותחרותי. גם מאוד מחנך. הייתי בתחרות, מוקף באנשים שגרמו לי להתאמץ ולהיות יותר טוב. ההישגיות מאוד מושרשת בי היום. אני לא נבהל מתחרות ואפילו נהנה ממנה".
המפלט שלו היה בחוג תיאטרון. "הייתי בתיאטרון לנוער של עיריית ירושלים. הלימודים כבר פחות עניינו אותי והאנרגיות הופנו לשם. זה היה מקום שהציל אותי, יכולתי לבוא לידי ביטוי באופן יותר חופשי. להגיע ממקום מרובע ונוקשה לתיאטרון, לחקור, לאתגר את הגבולות, זה היה מדהים. אגב, הרבה דברים שאני יודע על משחק זה משם. לאו דווקא מבית צבי".
6 צפייה בגלריה
''כולנו עושים את הדמויות שדומות לנו''. עם ליאת הר-לב גאיה באר גורביץ'
(צילום: ענת מוסברג )
מתי הבנת שאתה גיי?
"בגיל ההתבגרות. זה היה נורא מפחיד בהתחלה. יציאה מהארון היא תהליך ארוך, כמעט אין סופי. זה לא קורה בבת אחת. זה לצאת שוב ושוב מהארון. בפני חברים, משפחה, ההורים, מקום העבודה. ואז אתה עובר עוד מקום עבודה ושוב לספר. להמשיך עם זה עוד ועוד נחסך ממני כי אני מוכר".
יצאת מהארון אולי בכתבה הראשונה שנעשתה איתך. הורדת את הפלסטר בבת אחת.
"כן", הוא מחייך. "כבר אין לי כוח לדבר יותר על הזהות המינית שלי. אני בזוגיות כבר 19 שנה, עוד מעט יש לי נכדים שיוצאים מהארון בפניי. כמו הזהות המזרחית, הזהות הלהט"בית היא חלק נכבד מהזהות שלי. אני מרגיש חלק מהקהילה, אני חלק מהמאבקים שלה. אני מודע לזה שהצורה שבה אני חי היום היא תודות למאבקים שנעשו לפניי. הפריווילגיות שלי היום לא באו בחינם. מישהו שילם על זה".
להיות בזוגיות 19 שנה זו שמורת טבע.
"כן, אה? גייז סביבנו בגירושים. אנחנו אוהבים מאוד וחברים מאוד טובים. גם כשאנחנו רבים, לא מכים מתחת לחגורה. היה טיפול זוגי מתישהו לפני שהילדים נולדו. הבנו שחשוב למצוא זמן בתוך כל הלו"ז של היומיום, לנסוע מדי פעם לבלות ביחד לילה או שניים. קל להגיד וקשה לבצע".
קראתם לתאומים הלל ובנימין, שמות של ילדי מאחז בלב תל אביב.
"אבי ואני אוהבים מאוד שמות תנ"כיים. אני בחרתי את השם בנימין ואבי את הלל. לבנימין יש שמות חיבה כמו בניה או בניו, אבל הוא דווקא אוהב שקוראים לו בשם המלא. נכון לעכשיו הם לא מתלוננים, אבל אני מכין את עצמי שבגיל ההתבגרות הם יגידו לנו 'מה זה השמות הדפוקים שנתתם לנו?'".
איך הם עם הפרסום שלך?
"הם כמעט ולא רואים דברים שאני עושה. הם לא מתלהבים. זה מביך אותם. ואת יודעת מה? זה בריא. הם לא צריכים להעריץ את אבא שלהם".
"אומרים לי, 'אתם פוגעים בדמויות קדושות'. אבל אברהם אבינו הוא גם אבי, לא רק אביכם"
כבר סופר כיצד מולי שגב, עורך "ארץ נהדרת", ראה חיקויים של אבישי בן חיים, יולי אדלשטיין ויעקב ברדוגו בטוויטר של ביטון וקרא לו לבוא לעשות אותם בתוכנית. הארעי הפך לקבוע וביטון כבר מונה שלוש עונות בתוכנית. "אני מרגיש כאילו תמיד הייתי שם. גם בניגוד למה שאנשים מדמיינים, השחקנים הוותיקים מקבלים מאוד יפה את החדשים. הם אנשים שהתבססו במקום שלהם, בטוחים מאוד בכישרון שלהם והם לא מרגישים שמישהו בא על חשבונם. הם רוצים שהתוכנית תהיה טובה. אם אתה נותן הערה למישהו אחר, זה רק כדי שהמוצר יהיה טוב".
אני לא יכולה שלא לשאול מי נותן לך הערות על משחק או חיקוי.
"אלי פיניש הוא חקיין מטורף עם ניסיון פסיכי במלאכה הזו של הקומדיה. אני צמא לעצות ממנו, אז כשהוא אומר לי על הדמות של דרעי 'אל תגיד 'רק רגע, רגע', אלא תגיד את זה עוד עשר פעמים, תהנה מזה, אל תפחד לצאת מהטקסט הכתוב, תשגע את קיציס ואת הקהל', אני מקשיב לו".
אפרופו דרעי, יש ביקורות של טוקבקיסטים עליך שאתה מזרחי המחמד של התוכנית. שנוח לתת לך לחקות את דרעי ואת אבישי בן חיים, שככה התוכנית חומקת מביקורת על גזענות.
"שואלים אותי לפעמים 'הכריחו אותך?', זה בולשיט. מה שמצחיק, שכולנו עושים את הדמויות שדומות לנו, מתייעצים על זה עם המאפרת. כשאני מגחיך את הדמויות שאני מחקה, זה לא על רקע עדתי אלא על רקע האופי המגוחך שלהם. כשחיקיתי את אבא שלי, אמרו לי 'אבל למה אתה עושה אותו בחית ועין?'. עניתי שזה כי הוא מדבר בחית ועין".
גם ב"היהודים באים", אתם חוטפים חזק. לוקח נשימה לפני העונה החדשה?
"7 באוקטובר הגיע שבוע לפני תום הצילומים. הם בוטלו, נכתבו מערכונים חדשים ששואבים מההיסטוריה, אבל מתכתבים עם האסון הגדול שקרה לנו, וחזרנו לצלם בינואר.
"אומרים לנו, 'איך אתם פוגעים בדמויות קדושות, מגחיכים אותן?'. אני עונה שזה לא שלכם יותר מאשר שלי. אברהם אבינו הוא גם אבי, לא רק אביכם. וחוץ מזה, אם אני שם זקן ואומר שאני משה, אני לא באמת משה. אז ממה אתם כל כך מתרגשים?".
בעבר אמרת שאתה נטוע פה, בארץ. עדיין, למרות התחושות הקשות, אין מבחינתך מקום אחר?
"פה זה הבית. אני לא מתכוון לעשות רילוקיישן ולא חושב להגר. אנחנו בשפל מאוד גדול, בהתפרקות, אבל נהיה חייבים לתקן את זה. אין ברירה. לא נשאר שום דבר חוץ מלהיות אופטימיים".
