"פעם היינו נלחמים מכוח הבושה", אומר גילי רגב, אחד המרואיינים בסדרה "האחת" שהפרק הרביעי והאחרון שלה שודר אמש (ה') בכאן. רגב מתכוון לבושה שחש כל טייס ונווט כשהסתכל בעיניים של החברים שלו וידע שהוא לא התמסר באותה מידה למשימות הקרב, כפי שאומן וצווה. בסוף הפרק האחרון רגב מודיע בצער על מותה של הבושה, "ואם אבדה הבושה, אז למה אני נלחם?", הוא תובע, "ולטובת מה?", ומסכם בקביעה ש"לא טוב למות בעד ארצנו". מן הסתם יהיו לא מעט צופים שיביעו תרעומת נוכח התפנית שלקחה הסדרה בדקות האחרונות שלה, מסדרת האדרה/ליקוק פצעים הנוגעת למלחמת יום כיפור, הפצע הפתוח של כו-לם, עד למחלוקת החברתית הנוכחית שעומדת בלב הפילוג הכמעט בלתי הפיך בעם. סדרות על יום כיפור לא אמורות לקחת צד, הן אמורות להוות פורקן ואולי רפואה לטראומה ישנה.
מתוך "האחת"
(באדיבות כאן)
אבל, אם לדבוק במורשתו של האדמו"ר מודי בר-און ז"ל, מה שווה דוקו על העבר אם אנחנו לא למדים ממנו משהו על ההווה? "האחת" הוא פרויקט מרשים ורחב-יריעה, המרואיינים שמרכיבים אותו, 26 אנשי צוות, טייסים ונווטים שמשתייכים לטייסת הפנטומים 201, ששבעה מהם נהרגו ו-14 מהם נפלו בשבי, נחשפים כולם בכנות ובפתיחות כמעט מפתיעה. היא לוקחת את הצופה דרך האופוריה ותחושת העליונות של הטייסים מהימים שלפני המלחמה, דרך הבלבול של הימים הראשונים, אבל עדיין תחושת הכל-יכולות; ואז דרך הכישלונות, היהירות, קרבות האגו, ובשני הפרקים האחרונים היא גם צוללת לתהומות העצובים כל כך של הנופלים והנופלים בשבי. הפרקים האלה היוו אנטיתזה פוקחת עיניים לתחושת המורמות מעם שאפפה את הטייסים, ושאותה ינקו במידה רבה מהמערכת, כחלק בלתי נפרד מההכשרה המקצועית שלהם.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
"האחת" אולי לא חידשה הרבה בתחום הבשורה, אבל היא בהחלט שמה פנים מאחורי האירועים והכניסה את הצופה אל הרגעים האינטימיים והווי יומם של הטייסים והנווטים במהלך המלחמה, לטוב ולרע. אירועים כמו הפלת המטוס הלובי והמועקה שנשא איתו דורון שלו, התקיפה בבנהא והטענות השתוקות נגד איתן בן אליהו, הקריסה והפרישה של יפתח זמר מתפקיד מפקד הטייסת, תחושת הבגידה של רון חולדאי. כל אלה הן גרסאות מחודשות לסיפורי מורשת הקרב הגבריים שהתרגלנו לספר סביב המדורה. הן עדיין גבריות למדי, נגועות באגו ובניתוק (העובדה שאיש מהחברים של בן אליהו לא דיבר איתו מעולם על התקיפה בבנהא, או הרצון הבלתי נלאה לסמן על החגורה עוד מיג גם ביום האחרון למלחמה, מבלי לקחת בחשבון שחיי אדם נמצאים בסיכון, הם בלתי נתפסים). כי מלחמה, מה לעשות, היא עניין גברי - אבל הגבורה הולכת ומקבלת פנים חדשות, וכמוה גם המחיר שהיא תובעת.
כוחה של "האחת" הוא לא במסקנות חדשות על האשמים במלחמה ההיא, או בפרוטוקולים חסויים שיאירו באור חדש את הכשלים. אם כבר ההיפך הוא הנכון, היא רק הופכת את העניין לאנושי ומורכב יותר, באופן שמקשה להביט אחורה ולומר באיזה אופן היו הדברים צריכים להיעשות אחרת. גם הלקח המוכר של מלחמת יום כיפור, היהירות ותחושת העליונות שאפיינה את כל הדרג הצבאי ואולי ניכרה ביתר שאת בחיל האוויר, מתעמעמת נוכח העובדה שמלחמה בהפתעה תמיד תתפוס את המותקפים לא מוכנים. התחושה היא שהקרבה ואומץ במצבי קיצון, לפעמים הרסניים כשהם לוו בצייתנות, התרחשו לא מעט במהלך ימי המלחמה ואחריה, ובסופו של דבר מדובר באנשים.
"האחת", שאינה חפה מפגמים אבל הם זניחים, כאילו נוצרה על מנת להזכיר לנו איזו פיסה חשובה מההיסטוריה של העם הישראלי ומהלב שלו נושאים האנשים האלה, כמו כל לוחמי החילות האחרים, מן הסתם. האנושיות הפגיעה של הטייסים מעבירה את הצופה ממצב הערצה להזדהות, ואולי כאן נקודת החיבור למציאות הנוכחית שלנו, ממנה אי אפשר להימלט, בה אותם אנשי מילואים מחיל האוויר הפכו לאנרכיסטים ומוגלה ונשלחים לעזאזל, כי אפשר להכשיר תחתם, תוך כמה חודשים, טייסים חדשים ולקנח בהנחייה לחיל האוויר לבצע את המוטל עליו. זאת אמירה שהיא מעבר לכל השקפה פוליטית, והביטול שהיא יורקת החוצה הוא בדיוק כל מה שמנוגד לאותה אנושיות שהפגינו המרואיינים של סימה קדמון ואמנון רבי ב"האחת". ומילה אחרונה ל'כאן', שמצליח שוב ושוב, באמצעות סדרות הדוקו שלו, לייצר תוכן מעניין, רלוונטי וקובע טון, להוכיח שלאיכות יש ביקוש ולמופת יש קהל, ושגם סדרות דוקומנטריות יכולות לייצר באזז. תהיו חזקים שם בחוץ.
