צפייה בפרקים הראשונים מהעונה החדשה של "בואו לאכול איתי", שעלתה אמש (א') בכאן 11, מביאה איתה תובנה מספקת: אם מלהקים של "האח הגדול" צופים בעונה הזאת מאוכזבים ולא מצליחים לדלות ממנה אף מלוהק, אני מוכנה להישבע בטחול המשומש שלי שמדובר בעונה מצוינת. לא טיפוסים פרובוקטיביים, צמאי מצלמה, שמוכנים להישחט על מזבח הצומי. לא אנשים שמגיעים עם טיקט סטריאוטיפי, לא משנה מאיזו עדה, מגדר או צד של המפה הפוליטית. בסדר, אפשר אנשים שמוזרותם אמנותם, אבל שזה לא יהיה הדבר היחיד שהם ינפנפו בו לאורך כל השבוע. "בואו לאכול אותי" הוא אולי אחד מהפורמטים היחידים ששינויים לא מתקבלים בו בברכה. אין בי שום רצון שהמפיקים ינסו לרענן את הפורמט, להמציא חידושים, לשפצר את הקיים ולנסות כל מיני שיגועים שישאירו את הצופים. הצופים כבר כאן, ואינם זקוקים להשארה. הם זקוקים לעוד מאותו הדבר, פשוט תנסו לא לשבור את מה שלא מקולקל.
מתוך "בואו לאכול איתי"
(צילום: באדיבות כאן)
בימים לא פשוטים כמו אלה, העולם שמשתולל בחוץ מעמיד קרקע פורייה מאוד לטלוויזיה אסקפיסטית, ו"בואו לאכול איתי" כשהיא במיטבה היא פורמט רך, מצחיק, מלא הומור ונכונות למצוא את האבסורד בכל דבר וגם לצחוק עליו. קשה לקבוע על סמך שלושה פרקים שנשלחו לביקורת אם מדובר בעונה טובה של "בואו לאכול איתי", אבל על פניו זה נראה בסדר. קודם כל נשארנו עם פורמט היחידים, שהוא בסופו של דבר המוצלח ביותר, ונראה שהמלהקים לפחות ניסו להימנע מקלישאות בוטות מדי, כמו אלה שאפיינו את העונה הקודמת, למשל.
בשבוע הראשון אנחנו פוגשים את הטבעונית הרווקה, שלי סאנשיין; חנה, אישה מבוגרת, משוררת חובבת זומבה; לירון, הבחור הנורמלי שאין שום דרך להגדיר אותו; עמית, ראסטה-מן שאוכל אוכל שהציל מהפחים, והקוסמטיקאית הצ'אחלה (כך היא העידה על עצמה!), רחלי. למעט האחרונה אף אחד מהטיפוסים שאירחו את ארוחות הערב והתחרו על טיול קולינרי באיטליה, לא ממש ענה על דרישות הסטריאוטיפ. בהתאמה גם החיכוכים ביניהם, למעט אולי אלה שנבעו מההכחשה הגורפת של רחלי לקיומם של טבעונים והרתיעה הדי מובנת של האורחים בביתו של עמית מהמחשבה שהאוכל שלהם ביקר קודם ביקור נימוסין בפח, לא היו סנסציוניים או נלעגים. אחרי בני ציפר בעונה החמישית, גם העונה הזאת מתהדרת במארחת שיש לה ערך בוויקיפדיה - השחקנית מיה דגן. מהפרק שנשלח לפחות עושה רושם שהיא הגיעה כי היא באמת צופה אדוקה של הפורמט, משתלבת מצוין ואף אחד לא עושה סיפור מהסלבריטאיות שלה.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
אני מודה שיש בי געגוע לאנשים שסתם לא מסתדרים על בסיס אישיותי, כלומר סתם לא סובלים אחד את השני, ולא עושים את זה על רקע מחלוקות אידיאולוגיות שכמוהן -אלוהים יודעת - אנחנו מקבלים די והותר בנוהל הרגיל. די, עייפתי מדעות, התנצחויות של חרשים ובורות חשוכה. "בואו לאכול איתי" הוא פורמט קטן וניואנסי שעובד על סאבטקסט. במקור הבריטי הוא נבנה על הרגלי החיברות של הבריטים, שמקפידים על נימוס מושלם או מופרז בחברת בני אדם אבל נהנים מהשחרה טובה כשהם לבדם מול המצלמה. בדיוק לשם מכוונים (וגם קולעים) הטקסטים הנהדרים של דקלה קידר, שמוגשים בשלמות על ידי שי אביבי.
אם "בואו לאכול איתי", שהיגרה לפה, לחום וללחות ושרדה בדרך נס, תאבד את הסאבטקסט שלה לטובת הישירות הישראלית, לא עשינו בזה כלום. תנו לי אנשים שמחטטים בבית, מצקצקים מול מה שצריך לצקצק, מרימים גבה על מה שמצדיק הרמת גבה וחוקרים את המארחת אם היא הקפיאה ביציות. זאת לגמרי המנה האהובה עליי, בואו נקווה שהיא לא תשתנה.
