לפני כשמונה חודשים העניקה המחזאית בת ה-74, עדנה מזי"א, ריאיון ל"ידיעות אחרונות". היא סיפרה אז על דאגתה למצב המדינה, על חיי הנישואים שלה לא צלחו ועל געגועיה לחברתה הטובה ענת גוב ז"ל. היום עם פטירתה, אנחנו מביאים לעיניכם שוב את הריאיון שערכנו עם היוצרת המעניינת והייחודית.
"זיוה, שהיא חברה שלי מגיל תשע ועד היום, שיכנעה אותי לבוא איתה לפגישת מחזור של בית הספר העממי. אנחנו מתקרבות והיא אומרת לי, 'הנה זה פה', ואני מסתכלת לתוך החצר ואומרת לה 'מה פתאום פה, זה בית זקנים', והיא אומרת 'והם כוללים גם אותי וגם אותך'", מספרת המחזאית והבימאית עדנה מזי"א כשאנחנו יושבות במרפסת ביתה בתל־אביב, המעוצב בול למידותיה. הגוונים המונוכרומטיים תואמים את הגוונים האפורים השקטים של שערה וגם של בגדי הבית הרכים שהיא לובשת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואיך את ממשיכה בלי החברות המתות? למשל ענת גוב?
"לחיים יש כוח משל עצמם, והם ממשיכים בכוחות עצמם. אני מנסה להרגיש את עצמי בודהיסטית, למרות שאני יודעת מעט על בודהיזם. עמרי ניצן ז"ל היה קורא לי בודהיסטית עצבנית. אבל יש מושג בודהיסטי שאימצתי ונקרא 'ככות'. כלומר 'ככה זה'. בכל פעם שקורה משהו קשה, אני אומרת לעצמי בנחרצות שאין ממנה דרך חזרה ובקול רם את המילה 'ככות'. כי מה ייתן לי עכשיו לבכות ולהצטער?"
ככות. יפה.
"אני אוהבת את ההיגיון אהבה גדולה. הרגש מפעיל אותנו, אבל ההיגיון מצליח לנטרל את הפראות הבלתי רציונלית של הרגש. למשל, אני מכירה חילונים אדוקים שליתר ביטחון צמים ביום כיפור. חבר שלי שעבד בחו"ל איזו תקופה, התקשר אליי ושאל אם זה בסדר שיצום רק למחרת, כי ביום כיפור עצמו יש לו ישיבות. אמרתי לו שהלך עליו. וזה בן אדם חכם ורציונלי. שוין".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
את אדם מאמין?
"לא. אין לי אמונה. יש לי את החיים. ובמה להאמין בדיוק? יש לכם הוכחות? אני כמו מז"פניקית. רק פורנזיקה. ולכן הרוחניקיות של הניו־אייג' מפריעה לי. מה זה 'תגשים את כל החלומות שלך'? זה להוליך אנשים שולל, כמה אנשים מסוגלים להגשים את החלומות שלהם? פרומיל. זאת שטחיות מסוכנת לדעתי. אנשים חושבים שאם הם הולכים לוויקנד לסדנה ומדקלמים את כל המנטרות, הם הגיעו להארה ועכשיו הם מבינים את החיים. רק שלוקח חיים שלמים להבין את החיים".
ומה זה להבין את החיים?
"למשל להבין שהעולם בשלו, שהוא אדיש ושווה נפש. וגם את זה לוקח לנו זמן להבין ולקבל. ולכן בכל יום שהשמש זורחת אני מתפעלת ממנה מחדש, כי שינוי קל בזווית, ונגמר".
ובניגוד לעולם, מזי"א, 74, מהמחזאיות והבימאיות השפיציות והמבריקות שפועלות בתרבות הישראלית, לא אדישה כלל למה שקורה לחברה הישראלית. "יש פה בעיה אמיתית. חצי עם לא רוצה את ביבי. הרי לא מדובר במיעוט. ואם הוא אכן מנהיג גדול כפי ששליש עם רואה אותו, נציגו של צ'רצ'יל עלי אדמות, הוא היה צריך להגיד: 'אני מפנה את הדרך, כי אני מבין שבגללי המדינה בסחרור כבר כמה שנים'. בכלל, אני לא מצליחה להבין את ההתפעלות מנתניהו. הוא חלש, פחדן, לחיץ, היסטרי, פרנואיד ויודע אנגלית. אין לי ספק שיש הרבה ימנים מתונים שבחדרי חדרים תולשים את השערות. אז אני מנסה להאמין שבניגוד לפולין ולהונגריה לנו יש מסורת דמוקרטית של 75 שנה. בשביל רובנו זה המובן מאליו, לא הכרנו דבר אחר, והשבועות האחרונים מוכיחים שאחרי שקלטנו שמתחילים לנרמל כאן ערכים שליליים בתכלית, והפנמנו שזה עומד לקרות, נעמדנו על הרגליים האחוריות".
כאן היא עוצרת, לוקחת ביס מהקרואסונים הפריכים שסידרה לנו בצלוחית, בודקת שקרני השמש נכנסות בכל זאת מבעד לסבך הירוק שבגינה, בשעה שקולות ילדי גן או בית ספר עולים עד אלינו, וממשיכה: "תמיד מצחיק אותי שאנשים כמו מירי רגב מדברים על 'הנדוס תודעה' כאילו היא שמעה את המושג הזה לפני שהינדסו לה את התודעה... לאחרונה שמתי לב שהיא נטפלת למילה 'פרוגרסיבי' בלי להבין את משמעותה האמיתית. מנהיגים צריכים להיות בעלי צניעות מובנית. טיפוס כמו גדי איזנקוט, למשל. אותנטי וחכם. גם יאיר לפיד הוא מנהיג ראוי. רואים אצלו טוב לב. הבנת האחר. יודע צער מה הוא. מקשיב ואמפתי. אצל ביבי אני רואה מכונה עם שיטות ניהול מיושנות. נתניהו וסביבתו מנותקים. אין שום דבר רענן בדרך הביטוי שלהם, הכול קלישאות. אין להם מושג מהביט של החיים האמיתיים. מרוח הזמן שם בחוץ".
מה הביט הזה שאת מדברת עליו?
"אצל רוב העם ולא אצל הקיצוניים? רצון לשלווה, לשקט", היא כמעט לוחשת כממתיקת סוד. "הישראלים מאוד פיקחים, ערמומיים, מבינים את החיים, והמנהיגים שלנו לא כאלה. יש פער בין העם לבין המנהיגים הנוכחיים שלו. אני גדלתי בבית רביזיוניסטי, בגין וכאלה, ולא שחשבתי שהוא מנהיג גדול, אבל היה בו משהו, הדר שהתאים לתקופה כבדת הראש ההיא. היום הם מנותקים, עוד רגע ירחפו מרוב מנופחות וחשיבות עצמית. והם מדברים מילים סתם. תראי את גפני מיהדות התורה, שבחוצפתו מדבר על המשכנתאות. אני קוראת ומשפשפת עיניים, כי איך זה יכול להיות שמול נגיד בנק ישראל, שלמד בכל האוניברסיטאות הגדולות בעולם, בא איזה בור גמור ומלמד אותו כלכלה...".
נניח, כמו שסמוטריץ' חושב שהוא יכול להגיד איזה אלוף למנות?
"אוי הוא נורא ילדותי סמוטריץ', אבל דווקא בגלל שהוא מוכשר ואינטליגנטי ואידיאולוג אמיתי וחסר פשרות - הוא סכנת נפשות. עכשיו, גם קרעי מסוכן, למרות שנראה שבשלב זה יש לו רק הכנה לשכל. זה אנשים שהם מסוכנים כי יש להם כוח בידיים וההיגיון היחיד שלהם הוא אישי ופוליטי, ומונע משאיפת נקם שמעבירה אותם על דעתם".
את כל היום באקטואליה? ככה, ישר לווריד?
"יש לי את המכה הזו שאני יושבת עם הטלפון במרפסת ועוברת על כל החדשות באתרים ובעיתון. והרבה אני קוראת בטוויטר, למרות שאני לא כותבת שם. בערב, איך שמתחיל החושך, אני רק רואה טלוויזיה, אני לא עושה שום דבר אחר. אני גם הולכת לישון בתשע כי אני אוהבת לקום מוקדם, ועל הבוקר אני שותה קפה במרפסת וקוראת שוב חדשות. רק כשאני עובדת אני מנתקת את הטלפון ועובדת בריכוז מוחלט. אני מרגישה שאנחנו חיים בארץ בתקופה שבה דף בהיסטוריה מתהפך. משהו קשה קורה כאן. אני מרגישה חוסר ביטחון וזה משהו שמעולם לא הרגשתי בארץ הזו ואני ותיקה בחיים. לא אגיד שאני חיה בפחד, אבל יש בי חשש, והרגשה של גל עמום שמתקרב מרחוק והולך וצובר מסה וזה נורא גורלי. איך אפשר לעמוד מנגד ולהיכנס לתוך בועה? פעם אפשר היה, אולי. היום להיות בבועה זה לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו".
ובכל זאת, איך את קצת מתנתקת מזה?
"אני כותבת. משפחה. חברות. חברים. ואני קוראת ספרים שממלאים לי את הזמן והנשמה. אני קוראת שעות. אני לא מבינה מה עושים פנסיונרים כמוני אם הם לא קוראים? אני רואה גברים יושבים בפתח חנויות על כיסא ובוהים, הופכים לקופים, ואולי הריקנות הזו יוצרת רצון למהות לאומנית-משיחית-פטריוטית שמרגשת אותם נורא, ומוציאה אותם מהחיים החיוורים שלהם, ואז הם לא רואים יותר את המציאות, אלא רק את הפריזורה, כי היא קוסמת. אנחנו העם הנבחר, תגידי? הגסות, הצעקות. שנאת האשכנזים. גדלתי בשנות ה־50 לתוך מציאות של ניצולי שואה. הייתה מול הבית שלי אישה שהייתה צועקת כל לילה וכל השכונה קפאה. מאיפה הגיע הדבר הזה להאשים את האשכנזים כאילו הם טבלו כאן בג'קוזי. והייתה אפליה. ברור. אבל היא כבר תוקנה. הרי אלמלא מחרחרי הריב שמלבים את הנושא, בתוך דור או שניים כבר יתבטלו לגמרי ההבדלים. רוב רובן של המשפחות כבר מעורבבות, זה תהליך טבעי, אז על מה להתבכיין?
"הישראלים מאוד פיקחים, ערמומיים, מבינים את החיים, והמנהיגים שלנו לא כאלה. יש פער בין העם לבין המנהיגים הנוכחיים שלו"
"האשכנזים עברו טראומה שאף מזרחי לא עבר. הם הגיעו לפה בכוחות־על, בנו מדינה, הגיעו אחריהם עוד עולים מהמזרח והם קיבלו אותם, ונכון, הפלו אותם מתוך טיפשות וקוצר ראייה, זה לגמרי נכון, אבל זה עדיין פחות מהמרחצאות באושוויץ. תהיה גאה במה שאתה, למה לרמוס את האחר כדי לפאר את עצמך? אם הייתי מזרחית הייתי גאה בעצמי על מה שאני. קצת כבוד עצמי".
אז את שמחה שהבן שלך מייקי חי בחו"ל עם משפחתו?
"מאוד. הוא בן 47, איש עסקים חכם ומבריק ויש לו ארבעה ילדים. הבן שלי שירת בצנחנים אבל הגיע למסקנות קודרות ביחס לעתיד הארץ הזאת והחליט לבחור בעתיד ילדיו. הבת שלי אלישבע, 41, שתמיד קראתי לה 'אלישבע דרגות מעל כולם', עוסקת בהקמת בתי מורשת יהודית חילונית בארץ ובחו"ל וחיה בנהלל עם משפחתה".
אל הבימות הביאה מזי"א בשנה האחרונה את המחזה "זוג" ובמרכזו העיסוק באלימות בזוגיות, בעיקר האלימות השקופה, שלא תמיד מותירה סימנים בגוף אבל חורצת צלקות בנפש. נושא שהעיסוק בו לא קל, ודאי לא פופולרי, אבל מזי"א החליטה לאחוז בכדור האש הזה בשתי ידיים, ומשבחת גם את מנכ"לית תיאטרון בית ליסין, ציפי פינס, שהעניקה במה להצגה והניעה את המהלך מהרגע הראשון.
"אני לא זוכרת שקיבלתי על משהו תגובות כל כך אמוציונליות, כמו על 'זוג'. הקהל שצופה בהצגה עובר חוויה שמטלטלת אותו, שגורמת לו להרגיש ולהיות חלק ממה שקורה על הבמה וזה כל מה שאני רוצה. שיעברו חוויה. זה התיאטרון. מותר לרגשות לשלוט".
כדי לכתוב את המחזה, חזרת לעצמך בגיל 20.
"היה לי אז חבר כריזמטי ואינטלקטואל שהתעלל בי רגשית, ולא הבנתי שזה מה שקורה. הוא השפיל אותי ואני הייתי כל כך מאוהבת, המשכתי לנסות לרצות אותו, והיום אני כל כך בזה לעצמי. כשרצה לראות אותי לפני מותו סירבתי. בהמשך לא היו לי יותר מערכות יחסים כאלה, אבל שנים כתבתי בהרבה מחזות על האביוזר, המתעלל. הדמות שלו מאוד צלולה לי, כמו גם עליבות הנפש של עצמי בגיל 20. הפיכחון והיכולת לעבור מחוסר מודעות למודעות ולהבין את ההקשרים של החיים הם צורך קיומי עבורי, כי קריאת מציאות היא תנאי ראשון לתיקונה. אם אתה לא קורא את המציאות כמו שצריך, תשב על טעות ותיסע עליה כל הדרך".
ומי עזר לך להבין את המציאות?
"חברים חכמים הקיפו אותי ותמיד בחרתי את הטובים מכולם".
ואכן ברשימת החברים והחברות שלה אפשר למנות לצד זיוה מגיל תשע וענת גוב, שאחרי מותה הפכה דמות מיתולוגית עבור רבים, גם את המתרגמת והעורכת הלית ישורון, שחברה שלה כבר 50 שנה "והיא האישה שקרובה ביותר לשלמות", ואת הסופרת "המצליחה בארץ ובעולם", היא מדגישה, צרויה שלו – שתיהן קוראות את כל מה שהיא כותבת והיא דורשת מהן ביקורת אכזרית. וגם את השחקנית סנדרה שדה, שאותה הכירה באוניברסיטה לפני 55 שנה ומכנה אותה "משפחה". יש לה גם חברים בנים "שאומנם הם במקרה סטרייטים אבל הם לגמרי בנות".
את ברשתות?
"אני בפייסבוק, אבל אני לא כותבת, רק עוקבת בשביל להתעצבן. לא יכולה לסבול את התגובות 'יפהפייה, מדהימה', על אחת לא יפה בעליל. רק שאני לא יכולה לכתוב 'את ממש לא יפה, למה שתשלי את עצמך'. כל התגובות, הכול שקרי, הכול מילים סתם. את סנדרה, חברתי החכמה, אני הורגת שהיא כל הזמן עם התמונות ועם הניתוחים, אבל היא משפחה, ומשפחה מקבלים כמו שהיא". ומי שהיא אוהבת מאוד זו רותי ברודו, אף שהן לא מכירות. "רותי היא אופציה מצוינת של אישה. היא קשוחה, היא לא אוהבת בולשיט וגם נראית פגז".
את מבשלת לילדים ולנכדים?
"לא מבשלת. אני ידידת אמת של וולט ותן ביס. אני רואה הרבה מאסטר שף, בעיקר בשביל הקומדיה האנושית. קשישים בני 60 שמתפייטים 'סבתא הייתה עושה קציצות', והם בוכים עם דמעות, 'אני כל כך מתגעגע אליה', וזה הורג אותי. מה אתה מתגעגע, מה? עוד רגע אתה בקבר. כשאני רואה מאסטר שף, אני אומרת לנכד שלי, נונו, הבן של מייקי: 'באסה. כשתהיה גדול לא תוכל לבכות בטלוויזיה ולספר איך סבתא שלך עשתה לך קציצות'. והוא אומר: 'נכון, אבל סבתא שלי מגניבה'. תודי שזאת מחמאת־על. תמר, הבת של אלישבע, היא בת שלוש וכבר רוצים לקחת אותה לנהל פרויקטים גדולים, כי היא מנהלת מלידה, יפהפייה ותפקודית. בכלל כל הנכדים שלי נבחרו בפינצטה. יש לי חמישה והבת שלי עומדת ללדת את השישי. היא התחתנה בגיל מאוד מאוחר יחסית".
"ברגע שהילדים סיימו צבא, כבר נראה לי בזבוז להתחשב בצרכים של עוד מישהו כמו בעל למשל, אז כמעט שלא באתי הביתה. רוב הזמן הייתי בתל־אביב. בסוף נמאס לו ממני ואמר לי שלום. אנחנו בקשר טוב עד היום"
היית מודאגת?
"מאוד. אצל אחרים זה נראה לי פתטי, שלא לדבר על מוסד הנישואים שעבר זמנו, אבל כשזה נוגע בילדים שלי, כל שאיפתי בחיים מגיל מסוים הייתה שאוכל למות בשקט ולדעת שהם מסודרים. הנישואים שלי היו כישלון, והיה לי חשוב שהם יצליחו, והם הצליחו בגדול".
למה נכשלת? 30 שנה זה לא כישלון.
"נישואים זו שיטה שלא מתאימה לאינדבידואליסטים קיצוניים. 30 שנה גרתי בנהלל בשביל הילדים למרות שנולדתי בתל־אביב ובלב אף פעם לא עזבתי אותה. אבל ידעתי שאם יש לי אפשרות שהילדים יגדלו בטבע, הם לא ירגישו נרעשים כל כך מעובדת המוות. במחזות שקראתי הטבע נתפס כשחרור וכאותנטיות, אולי הייתי מושפעת. אבל מלבד זוג חברים יקרים עד היום, עמי ועמליה אשכול, הייתי שם בסוג של בדידות לא לגמרי מודעת. אז ברגע שהילדים סיימו צבא, כבר נראה לי בזבוז להתחשב בצרכים של עוד מישהו כמו בעל למשל, אז כמעט שלא באתי הביתה. רוב הזמן הייתי בתל־אביב. בסוף נמאס לו ממני ואמר לי שלום. אגב, אנחנו בקשר טוב עד היום וכבר שנים יש לו אישה מקסימה, כך שגם הוא מסודר".
ולך נוח עם הלבד שלך?
"אני בת יחידה והלבד הוא המוכר. אני חושבת שאם מגיעים לגיל מבוגר בלי עולם פנימי עשיר זה אסון, ולכן נשים רבות נפרדות מבני הזוג בגיל הזה, כי הם נכנסים להן לווריד והנשים אומרות זה הרגע האחרון שלי לעזוב, כי עוד רגע הוא יהיה חולה ואת לא עוזבת בן אדם חולה. בכלל, נראה לי שמעט מאוד נשים אוהבות בגיל הזה את הבעלים שלהן. אבל כשיש חברות וכבוד, זה הכי טוב. זה כבר בונוס".
הזקנה כשלעצמה לא ממש מעסיקה אותה, היא אומרת, וגם כאן תולה את שוויון הנפש כלפי הגיל ב"ככות". "אין לי שאיפות להיראות צעירה. הרי אני לא. כל הסיפור הזה של טיפולים קוסמטיים נראה לי מאמץ שקוף וחשוף מדי. אבל כבר הבנתי שרוב הנשים עושות את זה, ובעיקר זה לא ענייני ולא על חשבוני, אבל זה נראה לי מוזר שאנשים רוצים להתחפש למשהו שהוא כבר לא הם, אלא מעין פרזנטציה של עצמם. אני כנראה מאחרת את זמני".
ספורט את עושה?
"ב־20 השנה האחרונות אני עושה יוגה ארבע־חמש פעמים בשבוע. בזמן הקורונה היינו קבוצת יוגיסטיות שהתאחדה תחת המורה רומי, והיינו עושות שיעור בזום פעמיים ביום כל יום. כשהקבוצה התפרקה חזרתי לשיעורים חיים בסטודיו. אני עושה יוגה בשיטת איינגאר. זאת שיטה מוקפדת, פרטנית וקשה פיזית, שמלמדת אותך יסודיות והתמדה מהם. לקח לי שנים להבין את הממד הרוחני בשיטה המאוד פיזית הזאת. התנוחות דורשות משמעת והקשבה מוחלטת למורה. מדיטציה בפעולה. זה מביא אותך למפגש אותנטי עם עצמך ועם הקושי שלך, זה מחלחל לחיים וזה טוב".
ואת גם סבתא גאה שכתבה ספר לכל נכד.
"כתבתי ספרים למבוגרים, אבל אני לא רואה את עצמי כסופרת ילדים. אבל כן, יש לי חמישה נכדים ולכל אחד מהם כתבתי ספר. הראשון היה 'סבתא עוד פעם'. ההתקבלות שלו הפתיעה אותי. אני סתם רציתי לספר סיפור קטן לנכד שלי, והנה רבים כל כך הזדהו איתו. וכך זה המשיך. כשהנכדים הגיעו לגיל שלוש־ארבע, ואישיותם התחילה להתעצב, כתבתי סיפור לכל אחד מתוך האפיון שבלט לי".
לאחרונה יצא הספר החמישי, "קוקולולי", שכתבה לנכדתה תמר, שקוראים לה בבית לולי. "זיהיתי בה את החדווה וההיסחפות אחרי צחוקים. אז כתבתי סיפור בלשי קטן לפעוטות על לולי שיותר מהכול אוהבת לצחוק. והצחוק הוא שמחלץ אותה מהמצב הקצת מפחיד שאליו היא נקלעת. מצאתי שכתיבה לילדים היא חוויה מרנינה אחרי העול והקושי שבכתיבת מחזה".
כמי שהתנסתה בסוגות כתיבה מרובות – מחזאות, תסריטאות, ספרות – מזי"א אומרת שהעצה הכי טובה שלה לכותבים היא קודם כל התמדה. "אבל חוץ מזה צריך להבין שהכישרון לכתוב טוב – או שהוא קיים או שהוא לא קיים". ובכלל, לטעמה יש היום יותר מדי כותבים, אבל היא מניחה לזה. צריך לבחור את המלחמות שלנו, היא אומרת. והיום יש לנו מלחמות הרבה יותר חשובות, בעיניה.
כמחזאית המובילה בישראל, מה יש לך להגיד לשר התרבות החדש?
"שילמד להקשיב לפני שהוא מדבר".
לא מדגדג לך לכתוב מחזה פוליטי? נראה שבשלה העת והעט.
"ענת גוב ואני ניסינו שוב ושוב למצוא מפתח למחזה פוליטי, כי זה נורא קשה לא להיות דידקטי כשכותבים מחזה כזה. צריך למצוא את הזווית, וישבנו שעות וחיפשנו. ממש שעות. ולא הצלחנו למצוא את זה. לא סתם יש מעט מחזות פוליטיים. אני בטוחה שרוב המחזאים היו רוצים להגיד את מה שהם מרגישים בצורה מתוחכמת ומבריקה וזה קשה. חנוך לוין ידע לעשות את זה בדרכו שלו".
עשור למותה של ענת. את מתגעגעת אליה מאוד?
"אין יום שאני לא חושבת עליה כמה פעמים, אז אולי זה נקרא געגועים. אני חייבת לה המון. היא הייתה כל כך שפויה – עם ארבע רגליים על הקרקע, למרות שהראש היה בעננים. והיא הייתה כל כך טבעית בחיי. היה לנו אותו סוג הומור, אותה ראיית עולם, היינו מוכרות את אמא שלנו בשביל בדיחה טובה. אבל ענת הייתה גם מופת לאיך מתים. איך מתים? ככה מתים. אין דרך אחרת, אלא לקבל את זה ולא לבכות, כי זה לא אישי. היא היתה בודהיסטית אמיתית, קראה בלי סוף ספרים וכתבים, ואני יודעת רק ממה שהיא סיכמה לי. היא הכינה את עצמה למוות מגיל אפס, כי ההורים שלה מתו מסרטן בגיל צעיר, והיא ידעה שזה שם. עשינו מלא נסיעות פרידה. אני עד היום שואלת את עצמי איך היה לי אומץ לקחת על עצמי בן אדם כל כך חולה? פעם הזמנתי לה כיסא גלגלים בשדה התעופה, והיא לא רצתה אבל אמרתי לה 'עזבי אותך, שבי כמו לורדית'. והיינו באיטליה ושכרתי סוס ועגלה ונסענו בכל רומא, כי היא אהבה סוס ועגלה וגידי לא אהב, ואמרתי לה – עליי. ישבנו עם שמיכה על הרגליים וג'וינט ביד, החיים הטובים. עוד נסיעה הייתה ללונדון, אבל כבר היה לה קשה והיא אמרה 'מכאן אני חוזרת הביתה ולא יוצאת יותר'".
היא ידעה.
"היא ידעה ולא התרשמה גם כשסיפרה לי, אמרה 'לכי איתי כי אם את מתכוונת עכשיו ליילל, אין מצב'".
אתן מתקשרות? היא שלחה לך סימנים אחרי מותה?
"איזה סימנים? החיים נגמרים וזהו. 'המקום שממנו איש לא שב', אומר המלט. ענת האמינה שיש סימנים, וחזרה שוב ושוב ל'ספר המתים והחיים הטיבטי', והייתי צוחקת עליה, כי עבורי, אם אין הוכחה פורנזית אני לא שם. אני מאמינה רק במדע, הוא העליון ביותר ואם אני מעריצה זה מדענים ורופאי־על ושופטים. יורם קניוק אמר לי פעם, 'אתה רואה את הסופר בתחתונים ולא יכול להעריץ אותו יותר'. אז כן, לומדים לאט־לאט את חולשותיו המביכות לעיתים של יצור האנוש העלוב".
מה גורם לו להיות עלוב?
"קודם כל המוות. אבל גם חוסר היכולת לממש כל מה שהוא רוצה. אצל כולנו כל הדברים מתעקמים כל הזמן. או שאתה חולה, או מתגרש, או הילדים שלך לא בסדר שזה הכי נורא. אנחנו ניתנים לקלקול, הוא אורב לנו בכל פינה. ואז אתה עלוב וקטן מול המציאות הקשוחה".
ואז ככות.
"בדיוק. ואז ככות. זה דורש ענווה מסוימת. להכיר בכך שאת פירור. הדרך היחידה היא לקבל כל דבר כמו שהוא בא עלייך, אלא כמובן אם הוא ניתן לשינוי ויש לך כוח לשנות אותו. את המחזה הראשון שלי סיימתי במילים: 'לא לרצות כלום, לא להרגיש כלום, לא להיות כלום. שלווה טהורה'".
הפקה מיכל עמר שוורץ; סטיילינג: אלכס גדרון; שיער ואיפור: שלומית פדידה
פורסם לראשונה: 09:35, 08.02.23