עונתה החמישית של "הכתר" היא כנראה המצופה בתולדותיה. אחרי ארבע עונות שסקרו קצת יותר מ-40 שנות היסטוריה אישית וציבורית של בית המלוכה הבריטי, מהמלכה ומטה, סוף סוף הגיעה דרמת היוקרה של נטפליקס לשנות ה-90 – תקופה שבה התמזגו זה לתוך זו סופית בית המלוכה והתקשורת שניזונה ממנו, בעננה צהובה-עכורה של קונפליקט וסקנדל. תקופה שמרבית צופיה של "הכתר" כבר זוכרים, כי הם חוו אותה בזמן אמת וכבר לא זקוקים לוויקיפדיה כדי להשלים פערים. אלא שייתכן והציפייה לא עשתה עמה חסד, מאחר והעונה החדשה לא תירשם כטובה ביותר של "הכתר". למעשה, היא אי שם בתחתית הרשימה.
"הכתר" עונה 5 – טריילר
באופן מתבקש, מוקד העניין העיקרי פה הוא הסיפור של צ'רלס ודיאנה – הדרמה הגדולה, הסוף הטראגי. אחד הסיפורים התקשורתיים הגדולים ביותר במאה ה-20, אולי אחד הגדולים בכלל. כולם מכירים אותו, כמובן, לעיתים רבות עד לפרטי פרטיו. מלבד תלי המילים שנכתבו עליו, כבר היו פיצ'רים קולנועיים שעסקו בנסיכה דיאנה ובסערה שפקדה את בית המלוכה, והיו גם סרטי טלוויזיה איומים, ומיליון ואחד סרטים תיעודיים וסדרות תיעודיות, וספרים, וספיישלים ומחזמר ומה לא. באופן כללי, הייתה ועודנה ישנה אינפלציה נמשכת בתכנים על אודות הנסיך והנסיכה מוויילס, ששבו את העולם ברומן מהאגדות ואז ריתקו אותו עם התפרקותו המכוערת והפומבית של סיפור האהבה ביניהם. ובשיטפון שכזה, מה כבר יש ל"הכתר" להציע?
ובכן, על הנייר, לא מעט. הסדרה של פיטר מורגן תמיד הילכה על הקו הדק שבין דרמת פרימיום מכובדת לסבונייה-עילית, והצליחה בכך באופן מרשים. גדודי מעריציה בולעים אותה בתאווה ומוחלים על כך שרובה המוחלט, פרט לפרטים ההיסטוריים ההכרחיים, פיקטיבי למדי. עם תקציב ענק, שחזור תקופתי מדוקדק, תשומת לב יוצאת דופן לפרטים הקטנים וליהוק מוצלח, מורגן יצר דרמה תקופתית אלגנטית וממכרת, אשר עד כה דילגה בחן מעל המשוכות הסנסציוניות יותר שזימנה ההיסטוריה של בני משפחת ווינדזור המלכותית (למרות שמבחינת הווינדזורים וחובביהם, כנראה שלא עם מספיק חן). והנה מגיעה המשוכה הגבוהה מכולן, ומורגן נופל בה. ייתכן שמעולם לא באמת היה לו סיכוי.
מה שמוזר זה שהכול עדיין פה. "הכתר" עדיין תפורה לעילא, מן המסד ועד הטפחות; עדיין סוחפת מכוח עשייתה המהוקצעת ששואבת אותך פנימה, לתוך הסיפור. כתסריטאי, מורגן ממשיך לחפש אנקדוטות היסטוריות/אישיות שיאירו פכים שונים בגיבוריו, כאלה שיעניקו להם קונפליקט ורגע של מבחן ויאפשרו להציגם באור אנושי. אלא שהפעם התפרים ניכרים, המכניקה ברורה מדי. לצורך העניין, בעונה החדשה יש עלילת צד שעוסקת במאבקיה של המלכה לשמור על היאכטה הוותיקה שלה, "בריטניה", אל מול הממשלה שמצדה דווקא מעוניינת להיפטר מהתזכורת הישנה והיקרה הזאת לזמנים עברו. המטאפורה ברורה אך מורגן מדגיש אותה שוב ושוב, מפגין חוסר עידון מפתיע שגם ניכר ברגעים רבים אחרים של העונה החמישית, ומעניק לה תחושה מלאכותית מבעבר.
וזה לא שהוא לא מנסה להעניק לסיפור העצום הזה, הידוע לשמצה, טיפול נכון. בעונה הזו ניכר מאמץ הרואי להימנע מהסנסציוניות שנקשרה בו. מורגן, שגם כותב לבדו את מרבית פרקי הסדרה, מתאמץ באמת ובתמים לצייר את גיבוריו כאנושיים ומורכבים, ולעיתים קרובות מצליח. אבל זה עולה לו: העונה החדשה של "הכתר" משעממת במפתיע, כאילו שמורגן ינק את לשדו העסיסי של הסיפור של צ'רלס ודיאנה - בעיקר את זה של דיאנה - על מנת שלא להכתים את עצמו ונותר עם משהו יובשני ומעט מצומק. האם לזה כל כך חיכינו?
ויש גם את נושא הליהוק שפשוט לא עובר בגרון, ולא משנה כמה טאלנטים איכותיים גויסו למשימה. כרגיל מדי צמד עונות, גם זו החמישית ראתה החלפה כוללת של הקאסט, ומורגן שוב מדגים עד כמה לא מעניין אותו שהשחקנים שלו יידמו לאנשים האמיתיים שהם מגלמים – אישיו שלא ממש מפריע לרוב הצופים, כך נראה. אך הפעם, זה כמעט בלתי נסבל. אימלדה סטונטון ("הארי פוטר ומסדר עוף החול"), שנכנסה לנעלי אוליביה קולמן, היא שחקנית מספיק טובה כדי שאפשר יהיה לצמצם מעט את העיניים ולדמיין שהיא אליזבת השנייה. בקושי. אבל ג'ונתן פרייס ("משחקי הכס") כנסיך פיליפ, ובעיקר דומיניק ווסט ("הסמויה") שדומה לנסיך צ'רלס כמו שבננה דומה לממטרה, וגם סיגל לעצמו מניירות מכעיסות ממש כדי להסוות את זה – ובכן, מדובר בחתיכת אתגר, לנסות ולקבל אותם בתפקידיהם. שחקנים חדשים אחרים בקאסט, כמו לזלי מאנוויל הנפלאה ("חוטים נסתרים") המגלמת את הנסיכה מרגרט וג'וני לי מילר ("אלמנטרי") שנכנס לנעלי ראש הממשלה ג'ון מייג'ור – מעט מתבזבזים פה, מאחר ואת מלוא תשומת הלב שלו מפנה מורגן לגיבוריו המרכזיים: המלכה, צ'רלס, פיליפ ודיאנה.
הנה, הגענו אליה: דיאנה ספנסר, שאותה מגלמת פה האוסטרלית התמירה אליזבת דביקי ("טנט"), בתצוגת משחק שנעה בעיקר במחוזות החיקוי המוצלח. גם היא, כמו ווסט המגלם את בעלה המתנכר, שבויה של המניירות שלה. ולמרות שהאיפור המוצלח, הסטיילינג המדויק והגבעוליות המוכרת בהחלט עוזרים להשעיית אי-האמון הנדרשת מהצופה, באף שלב דביקי לא מצליחה לשכנע אותך כליל. לא באופן הטוטאלי, הסוחף, שנדרש פה.
פה ושם ישנם רגעים מפעימים. הפרק השלישי יוצא הדופן, שמלווה את סיפורם של מוחמד אל פאייד ובנו דודי, אשר ימצא את עצמו באותה תאונה גורלית לצד דיאנה, מספק כמה וכמה כאלו. חלק מהקסם של הפרק הספציפי הזה נובע גם מליהוקו של סלים דאו שלנו לתפקיד אל-פאייד האב, והוא עושה עבודה נהדרת. גם הפרק התשיעי, אשר מתאר את מו"מ הגירושים שבין צ'רלס ודיאנה ומתעכב לרגעים על זוגות אחרים, רגילים, שעוברים את התהליך – מצליח לגעת ולרגש. מורגן הוא פשוט יוצר ממולח ונבון מכדי להפיל את הכדור באופן עקבי.
אבל בגדול, כאמור, העונה החמישית - העונה הראשונה של הסדרה שיוצאת אחרי מות המלכה אליזבת והנסיך פיליפ - זימנה למורגן אתגר גדול מדי, אפילו עבורו. "הכתר" עדיין עשויה טיפ-טופ ומוגשת לצופיה ברוב הוד והדר; היא עדיין ממכרת ועדיין מאכלסת בנינוחות את משבצת הפרימיום שבה התמקמה, למרות המניפולציות הרגילות של מורגן. סביר להניח שרובכם לא תתלוננו. אולם אל מול העונה הקודמת והסופרלטיבית, החדשה של "הכתר" נרשמת כמשעממת, מפוספסת וחלשה משמעותית. מי יודע? אולי העונה הבאה, שעתידה לתאר את מותה של דיאנה ואת יחסיה של המלכה עם ראש הממשלה החדש טוני בלייר (שניהם נושאים שכיסה הסרט "המלכה", שאותו כתב מורגן), תמצא מחדש את האיזון שאיבד פה מורגן. אפשר רק לקוות.
