קצת משעשע להיווכח בהבדל בין השמות שניתנו לסרט הדני Bastarden. באנגלית הוא קיבל שם שבתרגום לעברית ייקרא "הארץ המובטחת", שם שמעלה במחשבה חזיונות של גאולת אדמה וגאולה רוחנית. בעברית הסרט תורגם ישירות משמו הדני, "הממזר", שזורק לעולם דימויים מאוד שונה. בפער התהומי בין השמות נמצא הנושא של הסרט – שאולי היה צריך להיקרא "הממזר והארץ המובטחת". דרמה היסטורית דנית, שמתרחשת באמצע המאה ה-18, ובמרכזה אדם שנולד כבן לא-חוקי למשרתת שהרתה מאדונה האציל; מי שמנסה להשיג לעצמו את תואר האצולה שנמנע ממנו באמצעות הפרחת אדמה עיקשת והתגברות על מכשולים מעשי ידי אדם.
"הממזר" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
העלילה עוסקת בדמותו ההיסטורית של לודוויג קהלן, ומתבססת על הספר "הקפטן ואן-ברברה" (2000) של אידה ג'סן. סרטו הבולט ביותר של במאי הסרט ניקולאי ארסל היה "סיפור מלכותי" (2012), דרמה היסטורית שגם היא התרחשה בדנמרק של המאה ה-18 ועסקה בתככים בחצר המלוכה (שכללו גם הם תינוקת ממזרה). סרטו הקודם זכה בפרס התסריט ובפרס המשחק בפסטיבל ברלין והיה מועמד לאוסקר לסרט הזר. ארסל מינף את ההצלחה של "סיפור מלכותי" לניסיון להתניע קריירה הוליוודית אך איתרע מזלו, ומזלם של חובבי סטיבן קינג, שהיה זה העיבוד הכושל כלכלית וביקורתית ל"המגדל האפל" (2017). בחלוף שש שנים מהטראומה ארסל חזר לשורשים והשלים הפקה דנית היסטורית נוספת.
לארסל עצמו יש ניסיון בעיבוד ספר לתסריט, כשעיבד את "הנערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לארסון לסרט מ-2009 בבימויו של נילס ארדן אופלב. חרף זאת, אנדרס תומאס ג'נסן הוא מי שביצע את מלאכת העיבוד מספרה של ג'סן. ג'נסן הוא תסריטאי בולט בקולנוע הדני ומי שבעצמו כבר ביים חמישה סרטים, שהבולט בהם הוא קומדיית האקשן-נקמה "רוכבי הצדק" (2020). שם נוסף שנשזר בפרטים אלו הוא של השחקן הדני המפורסם מאדס מיקלסן ששיחק בתפקידים הראשיים ב"סיפור מלכותי" וב"רוכבי הצדק", וחוזר ב"הממזר" לתפקיד ראשי. בסגנון המזוהה עימו מיקלסן עושה שימוש מוצלח בטווח הרגשות המצומצם של פניו החתומות.
קפטן לודוויג קהלן הוא קצין משוחרר בדרגת קפטן מהצבא הדני. הוא עשה את הדרך הארוכה מאדם בלי שם ומעמד לקצונה. זה לקח לו לא מעט שנים להשיג את הדרגה שמושלכת לחיקם של בני אצולה. הוא מתגורר באכסנייה ליוצאי צבא מרוששים ואין לו בית, אישה או ילדים. הוא חוסך את הכסף שקיבל עם שחרורו כדי להוציא לפועל את תוכניתו הגדולה. על הכוחות שמניעים את קהלן (דמות היסטורית אבל מעט מאוד פרטים ידועים עליו) אנחנו יכולים ללמוד רק על סמך פעולותיו, וברמזים חטופים לרגשות אותם הוא חש. המטרה שהציב מחייבת נחישות הגובלת בטירוף, ובהשגתה יהיה ראוי לתואר אצולה מטעם המלך. ניתן להבין עד כמה מוצאו המוכחש של הממזר הוא כאש הבוערת בעצמותיו.
באמצע המאה ה-18, ערבת חצי-האי יוטלנד היא אזור שאדמתו הלא-פורייה מנעה התיישבות חקלאית. קהלן מתחייב בפני פקידי האוצר של ממלכת דנמרק כי יממן מכיסו הקמת חווה, ובמידה והפרויקט הניסיוני יעלה יפה הוא יהיה זכאי לתמיכה מהמלך ותואר אצולה. ההסכם נחתם למרות שהפקידים בטוחים שהוא ייכשל במשימתו, רק מתוך רצון להוכיח למלך דנמרק כי הם טרם ויתרו על האפשרות להחיות אזור זה.
הגרעין שאיתו מעשה ההתיישבות יתחיל כולל עוד שני אנשים. הזוג אן-ברברה (אמנדה קולין) ובעלה יוהנס (מרטן הי אנדרסן), שניהם נמלטו מבעל אחוזה עשיר שנהג לעשות בנשות האחוזה כחפצו, ולהכות באכזריות עובדים סוררים. שניהם בסכנה חמורה לחייהם אם ייתפסו ויוחזרו לאדונם. האדון המרושע, שלא לומר פסיכופת, הוא פרדריק דה שינקל (סימון בנביירג) – גם הוא דמות מבוססת היסטורית. דה שינקל רואה עצמו כבעלים של אדמות היוטלנד שעליהם מנסה קהלן להקים את אחוזתו, זאת למרות שלאחרון יש כתב הרשאה מטעם מלך דנמרק. העימות עם קפטן קהלן קשה-העורף הוא בלתי נמנע ויוביל לכמה אירועים אכזריים ומתסכלים למדי.
להנעת העלילה מסייעת גם נוכחותן של שתי דמויות נוספות. הראשונה היא ילדה טטארית כהת-עור בשם אנמאי מוס (מלינה הגברג) שבאמצעותה יהיה ניתן לסמן, בסבלנות ובאיפוק, את הצד המתרכך באישיותו הנוקשה של קהלן. אחרונה היא אדל הלן (כריסטין קויאט תורפ – הזכורה לחיוב רב מהסאטירה "חולה מעצמי"), הדודנית של דה שינקל שאמורה להיות כלתו. למרות שהיא באה ממעמד אצולה, גם היא צריכה למצוא דרך להשתחרר ממנו. באופן לא מספיק מבוסס היא מקבעת את רגשותיה ותקוותיה בקהלן מהפגישה הראשונה שלהם.
ניסיונו של ארקל להתניע קריירה של הפקות ענק הוליוודיות לא עלה יפה, לפחות לא בניסיון הראשון. אבל "הממזר" הוא סרט שמציע הנאות של קולנוע קלאסי מהסוג שהוליווד לא עושה יותר. צילום שמעניק נוכחות רבה לטבע כרקע גיאוגרפי ונפשי-סמלי לדמויות (מסורת בת יותר ממאה שנים שהחלה ב"תור הזהב" של הקולנוע הסקנדינבי). יש בסרט איפוק של קולנוע שאינו מרגיש חובה לייצר ריגושים מועצמים ומעודכנים כדי לא לשמוט את הקהל קצר-הקשב.
בהתאם לכך התפתחות העלילה נגישה בדרך המזכירה מיני-סדרה קצרצרה המוקרנת על מסך הקולנוע. בתור שכזו יש תחושה של רגעים ותהליכים, דרמטיים ופסיכולוגיים, שהיו נשכרים מעיבוי נוסף. הלאקוניות של הדמות הראשית היא דבר אחד, אבל הרגעים בהם הסרט עצמו נוקט בלאקוניות עלילתית (תמציתיות-יתר בכמה מהאירועים החשובים), לא מאפשרים למצות את הפוטנציאל הדרמטי. חרף מגבלה זו "הממזר" עשוי באופן מיומן ויספק צופים שמתגעגעים לקולנוע "עם טעם של פעם".
