ערב אחד, בשבתה בדירה שלה בפריז, החלה רוני אלטר לזמזם לעצמה מנגינה. אחרי כמה רגעים היא לקחה גיטרה ליד והחלה לנגן את האקורדים המתאימים. "שתיתי לא מעט יין באותו ערב", מספרת המוזיקאית הישראלית בריאיון זום ל-ynet, "הקלטתי את עצמי ושמעתי את זה שוב, הייתי מבסוטה. אמרתי לעצמי שאני כותבת עכשיו את השיר הכי יפה שלי. שלחתי את זה לאלון (לוטרינגר, השותף שלה לעשיה מוזיקלית, ס"ש) ותוך כדי שליחה פתאום קלטתי ואמרתי לעצמי 'אוי, כבר יש שיר כזה'".
השיר שכבר היה כזה הוא I Follow Rivers, של לייקה לי השוודית. אלטר ולוטרינגר, שהגיע לפריז בהמשך לטובת הופעות משותפות של השניים, הקליטו בכל זאת את הקאבר האינטימי והרך ל-I Follow Rivers, צילמו לו קליפ באולפן והעלו אותו ליוטיוב ב-2016. "באמת חשבתי שאני כותבת את השיר הזה", נזכרת אלטר בחיוך, "ואולי בגלל זה הביצוע יצא כל כך אותנטי". זה לקח קצת זמן, וגם השימוש התדיר בשלל סדרות ריאליטי ובחתונות לא הזיק, והקאבר צבר למעלה מ-15 מיליון השמעות בסטרימינג, ויש שיגידו שאף התעלה על המקור. "זה הפתיע ומשמח אותי מאוד", היא מודה. "אנשים כותבים לי 'איזה שיר יפה! על מה כתבת אותו? וזה בכלל משלים את המעגל".
עוד במדור מוזיקה:
הייתי מאמינה שהשנים בפריז ישפרו את סיבולת האלכוהול שלך.
"לא", היא מגחכת, "אני צ'יפ דייט. כוס יין אחת ואני בטוחה שאני בוב דילן".
שמעת מלייקה לי?
"לא. יש בי איזה חשש, כי בעיקרון מותר לעשות קאברים אם אתה לא משנה לחן ומילים, אבל אם האמן מחליט שהוא לא רוצה, הוא יכול לבקש להסיר את זה. אני מקווה שהיא מרוצה".
עשר שנים עברו מאז שאלטר החליטה לקחת פסק זמן לצורכי השראה, ועברה לחצי שנה פריזאית עם בן הזוג שלה, צלם האופנה עמית ישראלי. בארץ הקריירה המוזיקלית שלה התקדמה בצעדים מדודים, כשהסגנון המוזיקלי החשוף והמהורהר שמאפיין אותה קנה לה קהל מחבק ונאמן. ברזומה שלה אפשר למצוא שני דואטים עם אריק איינשטיין, שיתוף פעולה עם עופר מאירי בשני אלבומי "מטרופולין", דואט עם דודו טסה בלהיט "מעליות". אלטר היא גם הקול מאחורי הג'ינגל של גלגלצ (!) ואלבום ראשון שלה בשם "כיסי אוויר", שהוציאה בשנת 2010, נקשר בשמות מלחינים וכותבים כמו אגי משעול, קורין אלאל ואביה, נפתלי אלטר.
"רציתי לנסוע כדי לקבל השראה לאלבום השני", משחזרת אלטר, "זה היה אחרי האלבום הראשון והרגשתי שיש בי משהו כלוא ושאני צריכה לשנות אווירה. אחותי גרה בפריז כבר 30 שנה ואנחנו מבקרים פה לא מעט. הייתי פה בסדנת מוזיקה, וכשחזרתי אמרתי לעמית 'למה אנחנו לא גרים בפריז, לא הבנתי'". חצי שנה מאוחר יותר, אלטר, ישראלי והכלבה כבר גרו בפריז והתכוננו לחצי שנה חלומית במהלכה אלטר תכתוב את האלבום הבא שלה. "בניתי אולפן בבית הקטנטן שגרנו בו, למדתי צרפתית בסורבון, כל החיים שלנו השתנו מהנוחות התל אביבית למשהו זר. ובאמת תוך ארבעה חודשים כתבתי אלבום שלם".
מתי החלטתם להישאר?
"בכל יום מחדש. באופן כללי אני לא בן אדם שיודע לחשוב רחוק. בשום שלב לא החלטנו שאנחנו 'עוזבים את הארץ'. פשוט כל פעם מצאנו עוד דירה והיא הייתה כל כך טובה שאמרנו, 'טוב, את הדירה הזאת לא נעזוב', בשלב מסוים אני חתמתי בוורנר מיוזיק הצרפתית, אז אמרתי 'טוב, אני לא אעזוב עכשיו'. עמית התחיל לצלם בכל העולם ולהגשים את החלומות שלו, ומפה לשם עברו עשר שנים. לא תכננו. לא סגרנו שום דבר בארץ, הכול נשאר פתוח".
נשמע שהחלקתם פנימה בקלות.
"לא, ממש לא. הייתה חצי שנה ראשונה של היי, להיות בעיר חדשה ו'איזה כיף', ואז היו שנתיים של דיכאון וקושי, 'אין כסף, אין שפה, קשה, קשה'", היא צוחקת, "לימדתי עברית שנתיים וזה היה תלוש ולא קשור לחיים שלי, והיו תקופות שפל. היו הרבה מחשבות על לחזור אבל החיים השאירו אותנו פה".
8 צפייה בגלריה
שלחתי את זה לאלון ותוך כדי שליחה פתאום קלטתי ואמרתי לעצמי 'אוי, כבר יש שיר כזה'". שותפים לעשייה מוזיקלית - אלון לוטרינגר ורוני אלטר
אין ספק שצרפת עשתה טוב למוזיקה של אלטר. בנוסף להחתמה בוורנר מיוזיק, וליציאת האלבום השלישי שלה שעסק לא מעט בתחושת הניתוק שלה כזרה בעיר אחרת, היא הייתה מועמדת לפרס תגלית השנה במקבילה הצרפתית לטקס פרסי הגראמי ויצאה לסיבוב הופעות בליווי להקה, עד שהקורונה קטעה את הכול. 40 הופעות בוטלו ואלטר חזרה הביתה כדי להתמודד עם החלום ושברו. אחרי שנתיים מבודדות היא הרגישה שכל מה שהיא רוצה זה להיות בחדר אחד עם מוזיקאים שהיא אוהבת, ועדיף שידברו עברית.
"ההאנג המוזיקאי הישראלי זה הדבר הכי מצחיק שיכול להיות. והגיעו לפה אנשים שאני מכירה הרבה שנים ואוהבת, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה", היא אומרת. "כל יום מתשע עד חצות רק עושים מוזיקה, בלי אף חזרה לפני זה. ניגנו הכול בלייב יחד, כמו פעם. לא התחשק לי לחזור על מה שעשיתי באלבום הקודם, לשבת שנה וחצי באולפן, פשוט רציתי את החוויה המחברת הזאת אחרי שנתיים של ניתוק כל כך קיצוני. הרבה מהשירים שלי נכתבו על תחושה של ניתוק, מרחק ובדידות. אני מוקפת באהבה, בחברים ובמשפחה, הווטסאפ שלי עובד נון-סטופ, אני מגיעה הרבה והם מגיעים הרבה, יש לי פה חבורה שאני אוהבת, אבל אני עדיין זרה פה, לא משנה מה יהיה, וזה ניכר הרבה בשירים שלי".
עוד יש את הריגוש של מגורים בחו"ל?
"לפעמים אני הולכת עם הכלב ברחוב והכול רגיל, ואז אני עומדת ברמזור ומסתכלת למעלה ו'וואו אני גרה בפריז, איזה מוזר ואיזה יפה פה וכולם מדברים צרפתית', אבל אני לא מאה אחוז רגועה אף פעם, אני בן אדם די חרד ולחוץ. בחיים לא חשבתי שאני אגור פה אבל ככה קרה ואני נהנית מהעיר, אבל אתה מגיע איתך לכל מקום. אז אנחנו נהנים מאוד מכל מה שיש למדינה הזאת להציע, מבחינת חיי נוחות, טיול באירופה והתמיכה באמנים ובתרבות, שהיא לא דומה למה שקורה בארץ. אנחנו עכשיו בתהליך של הוצאת אזרחות שצריך בשבילה צרפתית ברמה די גבוהה, ואנחנו לומדים בשביל זה. בינתיים אנחנו על ויזות עבודה. כשיש לך פה קריירה ואתה משלם מיסים הם לא רוצים לגרש אותך.
"עכשיו בדיוק קנינו בית בכפר, שזה המקום שאני רוצה להיות בו מהבוקר עד הערב. לרוב חברינו יש. זה נשמע כמו משהו בלתי מושג אבל בצרפת זה מאוד מאוד זול וזה מאוד נפוץ פה, אולי ל-80 אחוז מהחברים שלי בצרפת יש בית בכפר. אני חולמת על זה כבר הרבה שנים, ופתאום מצאנו משהו שאני אוהבת בבורבון, שעה וחצי מפריז, וכשאני מגיעה לשם אין לי כאב ראש ואני לא עייפה וכאילו הטבע קורא לי לבוא. השילוב הזה בין העיר לכפר הוא מדהים".
בית בכפר, "המקום שאני רוצה להיות בו מהבוקר עד הערב". רוני אלטר
האלבום החדש שלה, Water on Water, כבר שילח סנונית ראשונה - סינגל עם אותו השם. "הרצון לקבל תמיכה הוא משהו שקשה לי איתו", מודה אלטר. "אני לא אוהבת לדבר על עצמי, אני אוהבת לכתוב ולשיר ומבחינתי זה דיברתי על עצמי, שיתפתי, עזבו אותי. אני מאוד רוצה להקשיב למה שיש לאחרים להגיד ואני תמיד אנסה לתמוך באנשים סביבי אבל על עצמי אני פחות אוהבת לדבר, ופה אני מנסה להוריד מעצמי שכבות. השחרור של השיר הזה בטיימינג הזה הוא לא ברור מאליו מבחינתי, והוא חלק מהרצון לשחרר".
מאחורי מילות השיר עומדת חוויית ההתמודדות של אלטר ובן הזוג שלה בשנתיים האחרונות עם טיפולי פוריות. I'm alone in my pain, There's no one to blame היא כותבת, Can you bear a woman's tear? There's nothing to fear. "עצם העובדה שאני בכלל מדברת פתוח ככה, זה לא דבר שאני רגילה אליו. בדרך כלל אני מוציאה את השירים שלי ולא נותנת יותר מידי סיפורי רקע, שכל אחד ייקח מה שהוא רוצה. אבל משהו בתקופה הזאת", היא נעצרת ולוקחת שאיפה, "בשנתיים האלה בכל פעם שאני מדברת עם חברה שמבינה מה אני אומרת, אני שמה לב כמה זה מחזק אותי וכמה זה מחזק אותה, וכמה קל לי יותר לדבר עם בנות שעברו את זה ולראות שזה בסוף מסתדר. להבין את אורך הרוח, והסבלנות והאמונה. וגם להבין למה זה קורה, לא במובן של 'מה הסיבה' אלא מה אני יכולה ללמוד מזה, איפה פה השיעור שלי ומה אני יכולה לקחת מהסיוט הזה, כי זה סיוט".
(הסינגל החדר של רוני אלטר - Water on Water)
האמת היא שאני אחת מהנשים האלו שעברו את מסע טיפולי הפוריות ואני מבינה למה את מתכוונת.
"מה שקורה לי עבר ועובר על המון חברות שלי. חברות ישראליות פה בצרפת וגם בארץ. זאת חוויה מאוד מופנמת ואישית ואני מדברת על עצמי פה. תחושת הכישלון והבושה וחוסר הרצון לפגוש אף אחד ולדבר עם אף אחד, כששואלים אותך כל חודש 'נו אז מה...?'.
"בארץ זה עוד יותר קיצוני מפה ויכול להיות שיותר נח לי להתחפר כאן, כי פה פחות נהוג לשאול את זה. בפגישות עבודה בלייבלים או עם מפיקים אף אחד לא שאל אותי מעולם אם אני נשואה אם יש לי ילדים או בת כמה אני, וכשאני הולכת לעשות לק בישראל, בתוך השיט הזה, אז האישה של הלק שואלת אותי 'נו אז מה עם ילדים, יש לך?', ולא יכול להיות ששנייה אני מנסה לא לחשוב על זה שלפני חודש עברתי עוד אחת מההפלות שלי, ואני צריכה להתמודד עם זה שאישה שאני לא מכירה תשאל אותי על ילדים. כשאני רואה אישה בחודש תשיעי אני לא אשאל אותה אם היא בהיריון. אני לא אדבר על זה עד שאני לא רואה את התינוק ביד שלה".
8 צפייה בגלריה
""כל יום מתשע עד חצות רק עושים מוזיקה, בלי אף חזרה אחת לפני זה". רוני אלטר
(צילום: עמית ישראלי)
איך את מקלה על עצמך?
"מזכירה לעצמי הרבה שאני לא יודעת כלום. כל סימן שאני חווה, אם מחפשים אותו בגוגל - הוא סימן להפלה מוקדמת או להיריון תקין. כל דבר. דימום? הפלה מוקדמת. אבל גם בהיריון תקין זה תמיד קורה. כאבים? זה טבעי, או שזאת כנראה הפלה. אז אני לא יודעת כלום ואני מנסה - ולרוב לא מצליחה - לשכנע את עצמי לשחרר. אני חושבת שזה השיעור שלי פה. זה תלוי באיזה יום תדברי איתי. היום אני יחסית בסדר, אבל לפני שבוע לא הייתי".
את כותבת שאת לבד עם הכאב שלך.
"יש לי תמיכה, אני לא לבד ביומיום שלי. זה פשוט הגוף שלנו והכאב הוא עלינו. ברור לי שגם הבן זוג שלי סובל וקשה לו, ועל אחת כמה וכמה שאני לא מאה אחוז, אני לא על מי מנוחות. יש גבול לכמה תמיכה אפשר לתת, אני יודעת שאני יכולה להיות מאוד קשה, או עצובה או עוקצנית, אני לא שולטת בכל זה ולא קל להכיל את זה. אני לא מאשימה אף אחד. הדבר היחיד שאני יודעת לעשות זה להסתגר ולהתרחק ולבכות לבד כדי לא לגרור ריאקציה שלילית בבית, אבל אני באמת רואה שכשאני מדברת על זה יותר - זה נפתח וזה משחרר, ואולי תוך כדי זה קשה אבל אחר כך יש לי יותר אוויר, אני לא היחידה בדבר הזה, אני לא לבד שם.
8 צפייה בגלריה
"איפה פה השיעור שלי ומה אני יכולה לקחת מהסיוט הזה, כי זה סיוט". רוני אלטר
(צילום: עמית ישראלי)
"וגם זה לפעמים מעצבן אגב", היא צוחקת, "כי אומרים לך 'כן, כולם עוברים את זה'. אוקיי, כולם עוברים את זה, אבל לא ככה! אני לא רוצה להתמסכן, זה לא משהו שאני שואפת אליו אבל לפרקים אני מאוד מסכנה. זה סבל וחוסר ודאות וייאוש ואכזבה. יום אחד אתה למעלה, ושעה אחרי זה מודיעים לך משהו - ואתה למטה, ושעתיים אחרי זה מתברר שבעצם אתה במקום אחר. זו פשוט רכבת הרים ללב, אני לא חושבת שיש דבר דומה לזה. ואני לא אדם שמפחד לשקוע ברגש, אני חושבת שזה חיוני מאוד כדי לגעת בקרקעית ושזה יקפיץ אותך בחזרה למעלה. וכשאני עצובה אני רוצה לשמוע שירים עצובים, לא שירים שמחים. לפעמים אני לוקחת את זה צעד רחוק מדי ויש לי נטייה דיכאונית, אבל אני מאוד חזק בלהוציא בכי. אני בוכה לא מעט".
ואת מרגישה שזה מה שהמוזיקה עושה בשבילך? פורקת?
"חד משמעית. ויש משהו בשיר הזה, גם היום, כמעט שנה אחרי שהקלטתי אותו - משהו שדוחף אותי ועוטף אותי. מעין תפילה או מנטרה, המנון שמשאיר אותי בפוקוס. שמדבר על התחברות לטבע וניסיון לשחרר, להבין שכל מה שקורה פה זה הדבר הכי 'טבעי' במירכאות, כי שום דבר לא טבעי בכמויות של הזריקות והכדורים שאנחנו מקבלות, אבל התהליך עצמו, המקורי, הוא טבעי והכי בסיסי. ובגלל זה הבתים מדברים על התסכול והכאב והקושי, והפזמונים זה הרגע של השחרור, שם אני יכולה לנשום רגע. ובגלל זה גם עכשיו אני רק מחפשת מרחבים ומקורות מים, כאילו כדי להקטין את עצמי בסיטואציה במובן של להבין את הפרופורציות, כי עם כמה שאני מרגישה שיש דרמה סביבי שאני הדבר הכי גדול בתוכה, אולי דווקא במקום הזה יותר בריא להבין שאני חלק קטן במכלול הזה שנקרא טבע".
8 צפייה בגלריה
"יש משהו בשיר הזה שדוחף אותי ועוטף אותי. מעין תפילה או מנטרה, המנון שמשאיר אותי בפוקוס". רוני אלטר
(צילום: Franck Bottier)
זה ללא ספק שיעור עצום בשחרור שליטה פשוט כי אין לך ברירה, את לא שולטת פה בכלום.
"אני עושה את הכי טוב שאני יכולה, איט איז וואט איט איז. אבל סימן הקריאה האחרון הוא לא בשליטתי".
זה מזכיר לך קצת את האופן שבו את יוצרת מוזיקה?
"אני חושבת שיש משהו בחוסר פוריות שמחובר גם לפוריות של יצירה. בתקופה האחרונה אני מרגישה מאוד מקובעת ולא פורייה בכל הכיוונים, זה משפיע לי על כל העולמות, הדבר הזה. העולם החברתי והיצירתי של הכתיבה, אני ממש רק בזה ולא מתרכזת בשום דבר אחר, זה משתק. את השיר הזה יכולתי להוציא כבר לפני כמה חודשים, הוא היה מוכן, אבל לא הרגשתי שאני מסוגלת, אני די מעורערת וזה משהו שהוא קשה גם לאדם שהוא סבבה. היציאה של השיר הזה עכשיו היא חלק מהעמידה שלי על שתי הרגליים האחוריות, כי הרגשתי שאם אני לא אשחרר את זה אני אטבע או אחנק. שאני חייבת להוציא משהו שקשור לנושא הזה, ליצירה שלי ולפריון".
את הקליפ לסינגל ביימה צלמת הסטילס מיכל חלבין, "שהפואטיקה והרגישות שבצילומים שלה מלוות אותי כבר הרבה זמן". הקשר ביניהן נוצר כשאלטר פנתה אליה באמצעות האינסטגרם, והציעה לה שיתוף פעולה יצירתי. חלבין הגיעה לפריז עם בן הזוג שלה, צלם וידאו במקצועו, והשתיים ישבו לשיחה על החיים בצל הבידודים ובכלל. "היא סיפרה לי שבתקופת הקורונה היא התחילה לשחות בים", משחזרת אלטר, "ושהיא רואה שם כל יום סוס שעושה תרפיית מים. מסתבר שזה מאוד בריא למפרקים שלהם. היא אמרה שזה הדבר הכי יפה שהיא ראתה, שהיא שוחה ליד הסוסים וזה אימג' יפהפה. מה גם שהחלום התמידי שלי הוא להיות בתוך מים, זה הדבר האהוב עליי". בנוסף לסוסים השוחים, השלימה אלטר את התמונה עם דימוי של עצמה צועדת בבית נטוש, "שזה אני והמחשבות שלי, ויש המון הכפלות שלי בקליפ, של כל הכיוונים שאני הולכת אליהם ואני אבודה בחלל גדול ונטוש. לא ידענו איך זה יתחבר, וזה התחבר מדהים, בדיוק העולמות של הכאב ומולו את השחרור והאוויר שאני מחפשת בטבע.
"אני לא באה כמודל אלא כאישה שעוברת משהו אישי, שהמון נשים עוברות אותו ואני מרגישה שהוא לא מדובר מספיק, שלא לומר בכלל, וזה בסדר, כל אחת תחליט אם היא רוצה לדבר על זה או לא. הרבה אנשים מהקרובים אליי ביותר לא יודעים מה אני עוברת, כי אז אני מרגישה שכל חודש מצפים ממני לאיזה עדכון, בזמן שכל מה שאני רוצה לעשות זה להתחפר ולבוא מתישהו עם תינוק בידיים ולהגיד, 'זהו, זה מאחוריי, אל תדברו איתי על זה יותר'. אבל מצד שני ישנו הרצון האגואיסטי שלי לשחרר, במקביל לידיעה שבכל פעם שדיברתי עם מישהי שעברה דבר דומה זה עשה לשתינו רק טוב, ושבסוף זה מסתדר, לכאן או לכאן".
