בארצות הברית של תחילת שנות האלפיים, אדם יכול היה להפוך לכוכב-על בזכות כריך, לא משנה מהו העבר שלו, מהם הערכים שלו ומה הוא השיג בחייו. כזה היה סיפורו של ג'ארד פוגל. הוא יכול היה להיות עוד אחד ממיליוני אמריקנים שסובלים משילוב קטלני של עודף משקל מסיבי, אחת התוצאות הכואבות של תרבות השפע הבלתי נגמר, ובריונוּת בילדות, אבל יום אחד, שבו נכנס לאחד מאלפי סניפים של רשת המזון המהיר סאבוויי, שינה את מסלול חייו לבלי הכר והפך אותו לאחד הידוענים הפופולריים ביותר בארץ שהמציאה את תרבות הסלבס.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל מי היה אותו ג'ארד פוגל, גבר עם מראה כל-אמריקני, עם חיוך תמים, על גבול האווילי, שהשיל ממשקלו כ-110 קילו בעקבות דיאטה שמבוססת כמעט באופן בלעדי על טוהרת הכריכים של סאבוויי? במשך שנים ארה"ב הייתה משוכנעת כי מדובר באדם המהווה השראה לרבים. אחד שהחליט לקחת את הפרסום והכוח שניתנו לו כדי לעזור לאחרים. איש משפחה שהפופולריות שלו חוצה מגזרים. יעבור עוד זמן רב עד שיגלו שלצד כל אלה, פוגל גם היה מפלצת. טורף. חלאת המין האנושי.
סדרת דוקו בת שלושה פרקים, "סאבוויי: סיפורו של מפלצת", המשודרת בדיסקברי+ ב-yes וב-STINGTV, מספרת את ההתרחשויות שלא ייאמנו מאחורי הקלעים של החשיפה הזאת. אין דבר מרתק ומצמרר יותר מאנשים שמאחורי חיוך תמים ועיניים טובות מסתירים אפלה גמורה. כשלכך מצטרפים כסף, פרסום והערצה – הרי לכם סיפור מרתק בצורה יוצאת דופן. אבל לא פחות משזהו סיפורו של פוגל, זהו סיפורם של עיתונאית הרדיו שחשפה את הזוועה, של הסיכון שהיא לקחה על עצמה ושל המחיר האישי שהיא שילמה על כך שלא ויתרה עד שהביאה לנפילתו.
הדוקו אינו קל לצפייה. הוא מכיל פרטים גרפיים וקשים לעיכול של כמה מהסטיות המיניות מעוררות החלחלה והדוחות ביותר שניתן להעלות על הדעת, וכן הקלטות אמיתיות, שמתפרסמות שם לראשונה, של שיחות עם טורף מיני. אף שחסכנו מכם חלק מהפרטים הקשים, זה הזמן להזהיר את הקוראים הרגישים לתכנים של אלימות מינית ולהמליץ על הפעלת שיקול דעת בנוגע להמשך הקריאה.
למי שיבחר בכל זאת להמשיך, הרי לכם סיפור מאלף על המין האנושי, על המגרעות שבו ועל הדרך שבה חברה מערבית יכולה להמליך מלך שהתהילה, הכוכבות והגישה לכסף מתגלים כהרסניים ומוציאים את השטן שבתוכו. עם פרסום הדוקו האמריקנים הזדעזעו פעם נוספת, אך האם החברה הזאת ודומותיה למדו לקח מאז המקרה של פוגל? כלל לא בטוח.
הטריילר לסדרה "סאבוויי: סיפורו של מפלצת"
רגע לפני שאנחנו צוללים לסיפורו של איש הסאבוויי, צריך לדבר לרגע על הכריך הפופולרי. הסניף הראשון של רשת סאבוויי נפתח בעיר ברידג'פורט שבמדינת קונטיקט באוגוסט 1965. המייסד פרד דה-לוקה, שהיה אז בן 17 בלבד, בסך הכול רצה הכנסה שתממן את לימודיו הגבוהים. ב-1974 הוא ושותפו, ד"ר פיטר באק, כבר היו בעליהם של 16 סניפים ברחבי קונטיקט, והחלו לעבוד במודל זכיינות. ב-1984 נפתח הסניף הראשון מחוץ לגבולות ארצות הברית בבחריין, ומאז הרשת השתלטה על העולם.
כיום ניתן למצוא יותר מ-40 אלף סניפים של הרשת בכמאה מדינות, אבל עוד קודם, ב-2011, נפל דבר בעולם המזון המהיר: רשת סאבוויי עקפה במספר הסניפים בעולם את רשת מקדונלדס שעד אז שלטה ביד רמה בשוק, ושנחשבת עד היום לסמל מובהק לקפיטליזם האמריקני. זה קרה לא מעט בזכות ג'ארד פוגל, צעיר אמריקני יליד אינדיאנפוליס. בצעירותו, כך מספרת בדוקו חברה לספסל הלימודים, הוא היה "ביישן, חנון מאוד, חכם ומעט מתבודד". הסיבה לכך, לדבריה, הייתה העובדה שהוא היה הנער השמן ביותר בבית הספר, במדינה שבה מגפת ההשמנה החולנית מונה כ-30 מיליון אמריקנים.
"זה כאילו הייתה לו מטרה על הגב", היא אומרת. "אפשר לומר שהיה קשה לא להבחין בו", אומר חבר אחר מהתיכון ומתגלגל מצחוק. בשל מראהו החריג הוא היה מנודה. אף אחד לא רצה לשבת לידו בהפסקת הצהריים.
עם סיום התיכון עבר פוגל ללמוד באוניברסיטת אינדיאנפוליס. באפריל 1999 התפרסם ריאיון שנערך עמו בכתב העת הסטודנטיאלי Indiana Daily Student. המאמר נפתח בסיפור על כך שכמה שבועות קודם לכן הסטודנט הצעיר, שהיה אז בן 22, נכנס לסניף של רשת הביגוד אמריקן איגל, בהתלהבות של ילד שנכנס לחנות ממתקים. לראשונה, הוא יכול היה לרכוש בגדים ברשת העממית. על פי המאמר, עד לפני שנה היה זה בלתי אפשרי עבורו, שכן הוא שקל לא פחות מ-193 קילו, אבל אחרי שהשיל 110 קילו הבגדים של אמריקן איגל עולים עליו, למרבה השמחה.
המאמר לא החסיר מהקורא את הסוד של פוגל לירידה הדראסטית במשקל – משטר דיאטה קפדני של שני כריכי סאבוויי ליום. גם אתם מופתעים נוכח מה שזכה מאז לכינוי "דיאטת סאבוויי"? מרימים גבה כשאתם שומעים שתפריט על טוהרת מזון מהיר ופחמימות יכול להביא לירידה במשקל? חכו רגע. "למעשה, זו דיאטה של 1,200 קלוריות ליום", מסבירה איריס מולכו, תזונאית קלינית. "בצורה כזאת יוצרים גירעון קלורי לכל אדם, ובמיוחד לאדם שירד 110 ק"ג, מה שאומר שהוא לא היה זערורי מלכתחילה".
מה היא כוללת?
"ממליצים לבחור בתבונה מהתפריט של סאבּוויי לחמים מלאים, בשרים דלי שומן, בלי רטבים שמנים ובלי שתייה ממותקת. אלה קלוריות ממקור פחמימתי בשילוב חלבונים וירקות. אין ספק שלטווח הארוך כדאי לצרוך פחות אוכל מעובד, בפרט כל הנקניקים, ולהקפיד על אכילה מגוונת וטרייה יותר, אבל כדי לעשות דיאטה ולרדת במשקל? עובדה – זה עובד".
המאמר לא חסך פרטים מביכים על חייו של פוגל לפני סאבוויי (B.S – Before Subway, לפי המאמר): כיצד בחר לאילו קורסים להירשם לא לפי מידת העניין שלו בהם, אלא לפי התשובה לשאלה אם הם נלמדים בכיתות עם כיסאות רחבים מספיק; כיצד, גם בימים עמוסים מאוד בקמפוס, הוא נאלץ לחפש אחר לא חניה אחת אלא שתיים כדי שיהיה לו מספיק מקום לצאת מהרכב; ועל כך שהיה כל כך כבד שנהג להירדם בשיעורים ולנחור כל כך חזק, עד שהדבר גרר תלונות מצד חבריו לספסל הלימודים. אבל כל זה עמד להשתנות, עם המעבר של פוגל לדירה שממוקמת מעל סניף של סאבוויי.
המאמר בעיתון המקומי תיאר, באופן סימבולי, את האור בקצה המנהרה שראה פוגל בתקופה שבה הסביבה שלו, ובראשה אביו הרופא, הזהירה אותו פן הרגלי האכילה שלו שקדמו לדיאטת הסאבוויי יביאו לכך שהוא לא יחגוג את יום הולדתו ה-35. "היה זה בחופשת האביב של 1998", נכתב. "תסכולו של פוגל סוף-סוף הגיע לקיצו כשראה, לילה אחד, את האור דולק בסניף סאבוויי", התפייט הכתב ריאן קולמן. "אני זוכר שהבנתי מיד שזה מה שאני צריך", צוטט פוגל. "אני זוכר את הכריך הראשון שלי. זה היה שישה אינץ' של הודו".
אחרי שלושה חודשים הוא שקל כ-150 קילו. אחרי שנה – כ-83 קילו. כל זאת בזכות התפריט דל השומן של הרשת וכמעט ללא פעילות גופנית – מלבד הבחירה ללכת ברגל לכל מקום. המאמר מסתיים בתיאור החיים החדשים של פוגל. "נולדתי מחדש, במלוא מובן המילה", סיפר. כעת, נכתב, הוא אפילו הצטרף לעולם הדייטים בקמפוס. "סאבוויי עזרה להציל את חיי ולהתחיל אותם שוב. לעולם לא אוכל להשיב על כך". כל מילה במאמר הייתה אמת לאמיתה, מלבד המשפט האחרון. פוגל עמד להשיב לרשת סאבוויי כגמולה, ועוד קצת.
סיפורו של הסטודנט מהמערב התיכון של ארצות הברית הגיע למטה של חברת סאבוויי, והוא עמד להתפוצץ בשמי ארצות הברית. עד מהרה הפך פוגל לפנים של רשת סאבוויי. הפרסומת הראשונה שבה השתתף עלתה לשידור ב-1 בינואר 2000, והציגה את סיפורו של הסטודנט הצעיר שרזה בזכות כריכי הרשת. לפרסומת הצטרף הגילוי הנאות כי "דיאטת סאבוויי, בשילוב הליכה מרובה, עבדה עבור ג'ארד. לא בטוח שזה יעבוד לכל אחד".
אבל זה הספיק לאמריקנים. הם היו שבויים בקסמו של פוגל. 23 שנים מאוחר יותר, לא בטוח שאפשר להבין מהו מקור הקסם של "הבחור מסאבוויי". אולי זה המראה הכל-אמריקני, החנוני, הממושקף, שעורר הזדהות רבה כל כך; אולי זהו סיפור הירידה במשקל שלו, שנתן השראה למיליוני הנשים, הגברים והילדים שסבלו מעודף משקל רציני או מהפרעות אכילה והפרעות בדימוי הגוף; אולי היו אלה קורבנות הבריונות והביוש, שההיסטוריה של פוגל והגאולה שלו, באמצעות לא אחר מאשר מזון מהיר, משכה אותם; ואולי כל אלה יחד.
8 צפייה בגלריה
פוגל סועד בסאבוויי יחד עם כוכב הכדורסל ראסל ווסטברוק. הפך לסלב לכל דבר
(צילום: Todd Williamson, AP)
מה שברור הוא שכל הצדדים הרוויחו. רשת סאבוויי שיווקה את נער הפוסטר שלה ואת סיפור ההצלחה המקומי שלו לכל בית באמריקה. המכירות של סאבוויי הרקיעו שחקים, והפרזנטור זכה להגשים חלום ילדות – לעבוד בעבודה שמטיסה אותו לראות מקומות חדשים. פוגל נדד בין אירועי פתיחה של סניפים חדשים של הרשת לבין נאומי מוטיבציה לבני נוער, שבהם אחז בידיו בזוג מכנסי ג'ינס ישנים, עצומי ממדים, שפעם אכלסו את כולו והפעם, רק לפי העין, יכולים להכיל כשלושה וחצי כמוהו.
פוגל הפך לא רק לאדם מפורסם, אלא גם לאדם עשיר. בשיאו שוויו הוערך ב-15 מיליון דולר, ומדי שנה הוא ייצר הכנסות בסך שני מיליון דולר. ב-2004 הוא הקים את "קרן ג'ארד", ארגון ללא מטרות רווח, ששם לו למטרה לעורר מודעות לסכנות שבהשמנת יתר חולנית בקרב ילדים. הקרן המבורכת לכאורה עוד תעמוד במרכז מעשיו העברייניים והאפלים בעתיד, אבל לכך עוד נגיע בהמשך.
לכל מקום שאליו הלך פוגל השתרכה אחריו עדת מעריצים, ובעיקר מעריצות, צורחות. מפורסמים הצטלמו איתו. תוכנית הסאטירה "סאות' פארק" הקדישה לו פרק (שווה ערך לחיקוי ב"ארץ נהדרת" אצלנו, כנראה). הוא כיכב בתוכניות אירוח עתירות רייטינג כמו אלה של אופרה ווינפרי, לארי קינג ופירס מורגן.
אבל היה זה דווקא מפגש עם עיתונאית אנונימית יחסית בשם רושל הרמן, שפוגל הגיע להתארח בתוכנית הרדיו שלה בפלורידה בסתיו 2006, ששינה את התמונה. גם עבור הרמן, אם חד-הורית לשני ילדים, היה המפגש הזה הרה גורל. "הוא היה ידידותי מאוד, חביב", היא מתארת בדוקו. השניים שוחחו על השמנת יתר בילדות, על בניית הערכה עצמית ועל התשוקה של פוגל לעזור לילדים. "אחרי שסיימנו את השידור, ג'ארד היה פלרטטן מאוד. הוא אמר לי כמה אני יפה. הוחמאתי".
הפעם הבאה שבה נפגשו הרמן ופוגל הייתה בספיישל טלוויזיוני ששניהם השתתפו, בו ושצולם בחטיבת ביניים בסרסוטה. "ג'ארד ואני עלינו לבמה. לא היה באולם אף אחד מלבד הצלם שלי. הצלם הלך לסדר את המצלמה, וג'ארד ואני התיישבנו על הספה. הוא אמר לי כמה אני יפה וביקש להחזיק את ידי. אני חושבת שהוא עבר אז הליך גירושים, והיה ברור שהוא מעוניין בי. זה גרם לי לאי נוחות, אבל לא אמרתי שום דבר. רגע לפני שהמצלמה נדלקה הוא רכן לעברי ולחש לי באוזן משהו כל כך נורא, שזה שינה את חיי לנצח".
לדבריה, פוגל לחש לה באוזן שהוא חושב שבנות בחטיבת הביניים ממש לוהטות. היא הייתה בהלם, התקשתה לעבור את הריאיון שהחל כמה שניות אחר כך, וגם אחריו המשפט הזה לא עזב אותה וטרד את מנוחתה. "לא יכול להיות שמישהו מעיר הערה כזאת ככה סתם", היא נזכרת במחשבותיה באותה תקופה. "האם הוא ניסה לבדוק איך זה מרגיש להגיד דבר כזה לאדם אחר?"
באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 לא יכולת להדליק טלוויזיה מבלי לראות את ג'ארד פוגל. במרבית המקרים, לצידו היו נערות ונערים שלהם העניק השראה. העם האמריקני חיבק אותו והפך אותו לאייקון בתרבות הפופ שלו, אבל עיתונאית אחת הייתה משוכנעת שהוא אדם מסוכן. הרמן החלה לערוך תחקיר. היא חיפשה רמזים לכך שפוגל נעצר בעבר, שיתף במשהו סוטה או השאיר רמזים מקוונים למשיכה לצעירים, אבל היא לא מצאה שום דבר. אז היא השיגה את מספר הטלפון שלו, ועשתה מעשה שכל עיתונאי ישראלי עשה פעמים רבות - היא החלה להקליט אותו.
אלא שבחלק ממדינות ארצות הברית ובהן פלורידה, בניגוד לישראל, מדובר בפעולה בלתי חוקית. בעוד שאצלנו החוק מאפשר לתעד שיחה גם אם רק אחד הצדדים מאשר זאת, במדינות מסוימות נדרשת הסכמתם של שני הצדדים, אחרת מדובר בהאזנת סתר. הרמן לקחה את הסיכון. בתחילה השיחות היו מנומסות יחסית, על גבול הפתיינות, אבל בהמשך מלכודת הדבש שהרמן הכינה לו לכדה אותו. הקול הנעים שלה, הצחקוקים המתלהבים והמחמאות המבוישות שהגניבה לאוזנו של בן שיחה עשו את שלהם. פוגל החל להיפתח.
למזלה של הרמן, הנסיעות התכופות של פוגל במסעות היח"צ של סאבוויי הותירו אותו עסוק מכדי להיפגש עימה, אבל הלילות הארוכים והבודדים בחדרי מלון זרים הפכו את השיחות שלהם לאינטימיות יותר ויותר. "את מדהימה", אמר לה. "יש בך כל מה שאני מחפש באישה. וואו". "אני מרגישה שאני יכולה לדבר איתך על הכול", היא ענתה לו, ומהר מאוד הגיעו גם שיחות הסקס. המשימה הבאה שלה הייתה לגרום לפוגל להרגיש עד כדי כך נוח איתה, שהוא ישתף אותה במשיכה הלא מותאמת שלו. "אתה יכול להגיד לי הכול", לחשה לו.
"שאלתי אותו שאלות נוקבות", משחזרת הרמן. "הוא הביע רצון ללכת יחד למועדון פטיש, ואני לחצתי עליו לספר לי מה הדבר שהכי מדליק אותו". "מה הדבר הכי מטורף שהיית רוצה לעשות?", שאלה אותו באחת השיחות.
"אני רוצה לעשות הכול", התוודה. "כולל מישהו צעיר? כמה צעיר?", השיבה לו הרמן בקול נמוך. "נניח, בחטיבת הביניים. נצטרך לעבוד על זה", הוא ענה לה למרבה הבעתה. אבל לא בכך הסתיימו דבריו המחליאים. הרמן נאלצה לסבול ולהתפתל גם בשיחות שבהן פוגל דיבר על שני ילדיה הקטנים, ועל הדברים הפוגעניים שהוא ביקש שתעשה בהם עבורו. לדברי הרמן, התקופה הקשה הזאת נתנה אותותיה בה ובילדיה, שמהם הסתתרה במשך שעות על גבי שעות בזמן שניהלה שיחות מזוויעות עם תוקף ילדים.
ב-2007, הרמן סברה שיש בידיה פצצה. היא ניגשה למשרדי ה-FBI. שם הושיבו אותה עם חוקרת. הרמן השמיעה לה את ההקלטות. "זה מי שאני חושבת שזה?", החוקרת פערה את פיה בהפתעה. היא עזבה את החדר, ותוך דקות נכנסו אליו שלושה סוכנים. מהחומרים שהיא הביאה עלה שצריך לחקור את פוגל בהקדם, אבל יש בעיה אחת: מה שעשתה, האזנות הסתר, עלול להיחשב לעבירה. "הדבר היחיד שיכול להציל אותך הוא אם תעבדי בשבילנו", אמרו לה.
הסוכנים שלחו את הרמן להשיג הקלטות חדשות, אלא שהפעם, לצורכי חוקיות, היא הייתה צריכה לומר דבר מה בתחילתן ובסופן. לכל דבר היה פרוטוקול. מיד עם תום השיחה, על הרמן היה להיפגש בחניון נטוש עם סוכן שיהבהב לה שלוש פעמים בפנסי רכבו, ולהעביר לו את ההקלטה האחרונה. הרמן הפכה מעיתונאית חביבה שמדווחת על אירועים שבשולי החדשות, ומשקיעה את מרבית מרצה בביתה ובשני ילדיה, לסוכנת FBI סמויה.
"אנחנו רוצים שתמשיכי לעשות מה שאת עושה", זו הייתה ההנחיה של המפעילים שלה. היא נאלצה להמשיך בשיחות המטרידות עם פוגל, שהתפאר באוזניה בקיום יחסי מין עם קטינות וגם עם קטינים. "השיחות עם ג'ארד הפכו להיות אפלות יותר ויותר. פשוט הדברים האפלים ביותר שניתן לדמיין. הייתי צריכה לשחק תפקיד. העמדתי פנים שאני מישהי שלא הייתי. מישהי ששנאתי", היא נזכרת.
ג'ארד פוגל המשיך לתור את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה, בשליחות רשת סאבווי ובשליחות הקרן שפתח על שמו. בשלב מסוים הוא החליט לגייס מנהל חדש לקרן, ולתמונה נכנס אדם בשם ראסל טיילור, שהיה תאונת רכבת אישית שעמדה להתרחש - אדם מפוקפק, נוכל חלקלק שהתלווה לפוגל בנסיעותיו. ביום הציגו השניים חזית בריאה ומתפקדת של עזרה לזולת, ובלילה הם הפכו לשילוב רעיל וניזונו זה מהבעיות של רעהו.
כך הגיע פוגל לשתיים מ-14 הקורבנות שבהמשך יורשע בפגיעה מינית בהן. בדוקו נחשפות שתי צעירות, בנותיה של בת הזוג של טיילר, שהיו קטינות כשאביהן החורג הפך אותן לשתיים מהקורבנות של פוגל לאחר שהציב מצלמות נסתרות בחדר השינה שלהן, בשיתוף הפעולה המלא של אימן.
המונח המגדיר את פוגל, אגב, אינו פדופיל. ד"ר טל יעקובוביץ', קרימינולוג שתחום ההתמחות שלו הוא סטיות מיניות, מסביר: "המונח המתאים פה הוא הבפיליה, שמתארת משיכה לנערים בתחילת גיל ההתבגרות (בעוד שפדופיליה מדברת על משיכה לילדים שטרם הגיעו לתחילת הבשלות המינית - מ"ש). מדובר בתת-אבחנה של כרונופיליות, משיכות מיניות לא מותאמות מבחינת גיל. לגבי הסיבות להפרעה, היא עדיין לא נחקרה דיה, לכן אין עדיין כיוונים שמסבירים אותה לעומק".
במשך שלוש שנים הקליטה הרמן את פוגל. כל אותה העת היא ידעה שהוא מבלה זמן רב בחברת בנות נוער ובני נוער, וחששה כי הוא משתמש במעמדו כידוען כדי לרכוש את אמונם וכי כל אחד מהם עלול להיות הקורבן הבא שלו, אבל בארגון לא יכולים היו לעשות דבר עם דיבורים בלבד. הפרשה התפוצצה לבסוף עם מעצרו של מנהל הקרן, ראסל טיילור, שנתפס מעביר סרטונים שביים בעצמו ומציגים, אין דרך נעימה לומר זאת, משכב בהמה.
8 צפייה בגלריה
ראסל טיילור (מימין) וג'ארד פוגל. חיבור מזעזע
(צילומים: Douliery Olivier/ABACA via Reuters Connect ו-AP)
ניתן רק לדמיין את ההלם והאימה שהשתררו במסדרונות המטה של רשת סאבוויי. הבכירים שם ודאי התפללו לאלוהי הקפיטליזם שהפרזנטור האהוב שלהם לא מעורב בשום דבר שכולל בתוכו מגע מיני של אישה בוגרת עם בעל חיים. בעת חיפוש בביתו של טיילור, השוטרים מצאו מצלמות נסתרות בחדרי הבנות. בחקירתו הוא טען שחלק מהתיעוד מהמצלמות האלה נעשה בהזמנתו של ג'ארד, איש הסאבוויי. התכתבויות בין השניים סיפקו לחוקרים עילה סבירה.
"תפתחי טלוויזיה", אמר ידיד שהתקשר לביתה של רושל הרמן ב-6:30 בבוקר ב-7 ביולי 2015. שעה קודם לכן פשטה המשטרה על ביתו רחב הידיים של פוגל בעיירה זיונוויל שבאינדיאנה. חלק מהשוטרים לא ידעו כלל לאיזה ידוען הם מתפרצים הביתה, אבל עד מהרה דלפה השמועה, ונציגי כלי התקשורת מרחבי ארצות הברית הגיעו למקום והחלו לשדר חדשות מתגלגלות מהזירה. מסוקים שחגו מעל הבית תיעדו את אנשי ה-FBI נכנסים לבית מלווים בכלבי גישוש, ויוצאים ממנו עם מכשירים אלקטרוניים למיניהם.
אחרי זמן מה יצא מהבית איש הסאבוויי בכבודו ובעצמו, מלווה בסוכנים. מעיל גשם כחול עם קפוצ'ון הגן עליו מהמבול שירד, וידיו היו תחובות בכיסיו. הוא השפיל מבט, אבל רק קצת. "אני בהלם, וכועסת, וכמובן עצובה", אמרה בריאיון לאחת מרשתות הטלוויזיה שכנה של פוגל בפרבר השקט.
הסוכנים האומללים נאלצו לצפות בחומרים המזעזעים שנאספו בפשיטה. בסופו של דבר הצליחה המשטרה לאתר 14 קורבנות של פוגל, אבל לא מן הנמנע שהיו רבים אחרים, כמו זה מהשיחה שבה התרברב באוזני רושל הרמן כי שילם כדי לבצע בו עבירות מין קשות. לא ברור כמה מהסיפורים האלה היו אמת וכמה פרי דמיונו המעוות, ונראה שלעולם לא ייוודע.
כשהאמת במלואה יצאה לאור, היא זעזעה את האומה האמריקנית עד היסוד. פוגל הואשם בביצוע עבירות של פורנוגרפיית קטינים. בתחילה ניסתה ההגנה לטעון, באמצעות מומחים פורנזיים, שפוגל הוא קורבן בעצמו להתעללות בשנותיו המוקדמות בשל משקלו העודף, וכי החליף את ההתמכרות לאוכל בהתמכרות למין, אבל השופטים דחו את הטענות האלה. הוא הודה במסגרת הסדר טיעון ונידון ל-15 שנות מאסר. ראסל טיילור נידון ל-27 שנות מאסר.
הדוקו של דיסקברי+ החזיר לתודעה את הסיפור הכואב שרבים העדיפו לשכוח, על מי שהיה הגיבור שלהם במשך 15 שנים. "צפיתי בדוקו בן שלושת החלקים על איש הסאבוויי", כתב אחד מהם ברשתות החברתיות. "זכרתי שהיה משהו כזה, אבל לא זכרתי שזה כל כך חמור". "אני צופה בדוקו של ג'ארד פוגל. הבטן שלי מתהפכת", כתב אחר.
לא ברור אם פוגל עצמו צפה בדוקו בין כותלי בית הסוהר. הוא מועמד לשחרור ב-2029 ועד אז, כך שיתף במכתב ל"ניו יורק פוסט" ב-2022, הוא מתכוון לנצל את הזמן מאחורי סורג ובריח לפעילות גופנית ולמשטר דיאטה קפדני. על פי פוגל, הוא שוקל כעת כ-80 קילו. אולי במחשבותיו האפלות הוא עוד מתכוון לשווק זאת כ"דיאטת כלא"? אין לדעת.
