הפנטזיה של מוח תיכוניסטי בגוף של מבוגר ולהיפך מוחזרה באינספור סרטים – "שוב בן 17", למשל, או "אבא, רד ממני", "פתאום 30" ו"שישי הפוך". וזה, כמובן, אם מתעלמים מסרטי "חזרה לבית הספר" של שנות ה-80 כמו "חזרה לנעורים", בו גילם הקומיקאי רודני דיינג'רפילד מיליונר הנרשם לקולג' בו לומד בנו הלא-מאוד-מוצלח; או "להתחתן שנית", הקומדיה לא מוערכת דיה של פרנסיס פורד קופולה בכיכובה של קת'לין טרנר כאישה לא מאושרת המקבלת הזדמנות שנייה בחיים, כאשר היא שבה בדרך פנטסטית לכיתת י"ב שלה בשנות ה-60.
"השמיניסטית" (Senior Year), שעלה בסוף השבוע האחרון בנטפליקס, נדרש לאותה נוסחה משומשת מבלי להציע משהו מקורי משל עצמו. הוא מיועד למעריציה של הקומיקאית האוסטרלית רבל ווילסון, כלומר למכורי "פיץ' פרפקט". מי שאיכשהו החמיץ אותה בסדרת הסרטים ההיא – ואני מכיר אחד כזה ממש מקרוב – יתקשה לזהות במפגש הראשון עמה כישרון יוצא דופן. הופעתה משדרת סתמיות, והסיבה היחידה שהיא בולטת פה לטובה היא שהסרט סתמי וצפוי אף ממנה.
"השמיניסטית" - טריילר
ווילסון מגלמת מהגרת אוסטרלית באמריקה שמצליחה להפוך מברווזון דחוי למלכת הכיתה, ואף קפטן להקת המעודדות של שכבתה. תאונה משונה (או שלא) שולחת אותה לתרדמת במשך 20 שנה. כאשר באורח פלא היא שבה להכרתה – היא בת 37 והשנה היא 2022. וכן, היא גם רבל ווילסון. הסרט יוצא מנקודת הנחה שהיא נותרה עם מנטליות של בת 17, ועם השאיפה הלא ממומשת להיות מלכת נשף הסיום של בית ספרה. היא חוזרת לתיכון בו למדה, רק כדי לגלות שכמה מחבריה הטובים נותרו שם – המנהלת (מרי הולנד), למשל, והספרן (סם ריצ'רדסון) – כמו גם הצ'ילבה שלה מאז, שתעשה הכל כדי שבתה המקובלת תזכה בכתר הנכסף.
לזכות הסרט ייאמר, שהבדיחות בו אינן מבוססות על לעג עצמי של הכוכבת לממדי גופה או על הערות וולגריות – שני סימני היכר שמומחים בקיאים מכותב שורות אלה נתנו בהומור של ווילסון (שעברה לאחרונה מטמורפוזה גופנית לאחר שהשילה 34 ק"ג ממשקלה). מה שכן יש בו זו ביקורת כלל לא סמויה על עידן התקינות הפוליטית וה-woke. שכן כאשר ווילסון שבה לכיתת י"ב בתיכון שבו למדה היא מגלה שהשיח השתנה. אין יותר מלך ומלכת הנשף משום שכולם שווים, ישנן מילים שאסור יותר להשתמש בהן, ומה שהייתה פעם נבחרת המעודדות שקועה בהעלאת מודעות להתחממות הגלובלית. בקיצור, מה כיף בעולם שבו נשים כמו רבל ווילסון צריכות ללמוד לשלוט על הפה שלהן?
אפשר היה לפטור את "השמיניסטית" כסרט בעל רגעים חביבים המציע נוסטלגיה משונה לראשית המילניום. אבל באורך של קרוב לשעתיים וסצנת סיום מתמשכת שגורמת לך לצפות בקוצר רוח לצלצול הפעמון – קומדיית חזרה לבית הספר הזו מתקשה לעבוד. איכשהו נדמה שכל רעיון משומש וסתם כזה שלא עובד נכנס לתסריט – והתוצאה היא עומס מייגע של סיטואציות, תובנות ואפילו סופים. אפילו המשפט "זה לא מה שאתה חושב" נשמע פה כאילו מישהו באמת האמין שהוא כותב אותו בפעם הראשונה. דמות אביה האלמן של ווילסון בסרט (כריס פארנל) נמצאת שם רק כדי לא לעשות עמה דבר.
אהבתי את הסצנה המתרחשת בעת הקרנה של "פגיעה קטלנית", אותו סרט אפוקליפטי מ-1998 שבו מתמודדת האנושות עם פגיעת כוכב שביט. מישהו בצוות התסריטאים הצליח איכשהו להבריק עם המחווה לסרט המזופת הזה. סצנה אחרת, לקראת סופו של הסרט, מחווה ל"קלולס" השנון, אולי מתוך איזו תחושת ייאוש. יש משהו כל כך מסורבל בסרט הזה, שהיה יכול להיות סאטירה חביבה על תפיסת השיח של הכלה וגיוון של עידננו – ובכך גם לנצל יותר את נוכחותה של ווילסון שכמה מהערותיה השנונות הסעירו את טקס הבפט"א (האקדמיה הבריטית לקולנוע) שהנחתה השנה. אפשר היה לשמוע את הקהל המעונב משתנק כשהיא העירה בעקבות זכייתו של וויל סמית' בפרס השחקן המצטיין: "חשבתי שהופעתו הטובה ביותר השנה הייתה דווקא להיות בסדר עם כל המאהבים של אשתו". סמית', אגב, לא נכח באולם.
אבל, כאמור, בסרט הזה היא הכי סתמית שיכולה להיות. המפגש שלה עם דמויות מהעבר, כמו גם מההווה, פשוט לא מנוצל כהלכה. ישנה איזו מלנכוליה שעוטפת את חבריה בשלהי העשור הרביעי שלהם – וזה כולל את מי שהייתה האויבת המושבעת שלה (זואי צ'או) – ולעובדה הזו, כמדומה, אין כל משמעות כאן. אם הסרט הזה היה לוקח את עצמו טיפה ברצינות, זו יכולה הייתה להיות קומדיה מפוכחת על מה שקורה להבטחות בעתיד. סליחה, לרגע כתבתי על סרט אחר לגמרי.
"השמיניסטית" אינו סרט ירוד או מעליב במיוחד. הוא אף יכול, ומצליח, להעלות חיוך פה ושם. אבל ווילסון, שגם הפיקה את הסרט, יכולה הייתה לבחור בתסריט יותר מאתגר מבחינה קומית. לא משהו מקורי במיוחד, פשוט כזה שישכנע אותנו שהיא אכן מצחיקה. רגע, שכחתי מישהו. אלכס הרדקאסל ביים את הסרט. לא שם שאתם צריכים לזכור להבא. ובכל זאת.
