קשה לכמת סירחון, אבל לענני הצחנה שמרחפים במדינת ישראל הצטרף לאחרונה אחד נוסף. ממש לפני מספר ימים אסרה המועצה לביקורת סרטים ומחזות, הידועה גם בשם "הצנזורה", את הקרנת סרטה התיעודי של נטע שושני, "1948 - לזכור ולשכוח", שעוסק על פי המדווח במלחמת העצמאות מנקודת מבט ישראלית ופלסטינית. הסרט, שכבר הוצג בפסטיבל דוקאביב אשתקד (וזכה בפרס התחקיר), הופק על ידי תאגיד השידור כאן, ואת מכתב האיסור שלחה המועצה למנהלי הסינמטקים של תל-אביב, ירושלים וחיפה. זאת, בעקבות פנייה חריגה של פעיל הימין שי גליק שטען כי הסרט מציג "עלילת דם" שבמרכזה חיילי צה"ל.
מתוך "1948 - לזכור ולשכוח"
לא צפיתי בסרטה של שושני, והאמת - לא הוא הסיבה לכתיבתה של רשימה זו. המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שמוגבלת היום לסרטים בלבד, אסרה בעבר על הקרנתם של סרטים בישראל, אבל מטעמים שאפשר לתלות אותם במהותו הדינוזאורית של הגוף הזה, שפועל מכוח פקודת סרטי הראינוע שנוסחה לפני קרוב למאה שנה. קראתם נכון, ב-1927. מאז הקמתה, התערבות הצנזורה נגעה על פי רוב בסרטים זרים; מקרים מפורסמים הם סרטו של סטנלי קובריק "שבילי תהילה" (1957), שהצגתו נפסלה משום שבמרכזו משפט ראווה שנערך לשלושה חיילים צרפתים במלחמת העולם הראשונה. התלות הצבאית של מדינת ישראל הצעירה בצרפת, שאסרה על הקרנת הסרט בתחומה, הביאה להחלטה דומה גם כאן, והקרנתו של הסרט התאפשרה רק כאשר צרפת הצטרפה לאמברגו הנשק על ישראל לפני מלחמת ששת הימים.
מאותה סיבה, הרצון שלא לפגוע במדינה ידידה, נאסר בזמנו להקרנה סרטו הסמי-תיעודי של ג'ילו פונטקרובו, "הקרב על אלג'יר" (1966), שתיאר את המאבק המזוין של המחתרת האלג'ירית בקולוניאליזם הצרפתי. מאוחר יותר הקרנותיו נאסרו כדי שלא להכניס לפלסטינים, ששנה לאחר שנוצר הסרט כבר נמצאו תחת כיבוש ישראלי, רעיונות לראש. הוא הוקרן לראשונה בישראל רק בשנת 1984.
במילים אחרות: שיקולים פוליטיים מעולם לא היו זרים לצנזורה הישראלית, אבל על פי רוב התמקדו חבריה בדיון הרה-גורל סביב דימויים של סקס ואלימות. במקרים נדירים (ע"ע "אימפריית החושים" של נגיסה אושימה מ-1976) הם תבעו קיצוצים קלים כדי לאשר את הסרט להקרנה, אך לרוב הקפידו, ומקפידים, להגביל את גיל הצפייה בסרט. חברי המועצה הם אנשים שלרוב לא שמעתם עליהם, ולמיעוטם יש בכלל קשר לקולנוע. התפקיד שלהם הוא להזדעזע מגילויים של מין ואלימות במינון שנתפס על ידם כבוטה ומוגזם, ולהגביל את הסרטים הלוקים בעודפות של אלה לבני 16 או 18 ומעלה. זאת, מתוך איזושהי אמונה נאיבית או תחושת שליחות דפוקה שלמישהו בכלל אכפת.
אין כוונתה של רשימה זו לזלזל בחברי המועצה הנכבדים (שמותיהם מופיעים באתר המועצה). בטוחני שהם עושים את עבודתם נאמנה, גם אם עיון בפרוטוקולים המלווים את דיוניהם מעלה סדרת טיעונים בסיסית למדי, כזו שלא ממש מעידה על העמקה אסתטית או מורכבות אינטלקטואלית. אפשר בהחלט לתהות על נחיצותה של המועצה בעידן שבו אין ממש מניעה מכל קטין שהוא לצפות בסרט שאינו מיועד לגילו בפלטפורמה כזו או אחרת (הדבר תלוי בהוריו יותר מאשר באיזושהי אכיפה בבתי הקולנוע). אפשר גם לתהות על אופיה השמרני, שכן כמה מהחלטותיה בעבר לקו בהומופוביות ופגיעה בחופש הביטוי (פסילתו של "הפיתוי האחרון של ישו" של מרטין סקורסזה, למשל, שהקרנתו הותרה בסופו של דבר בהתערבות בג"ץ).
פעולתה של המועצה מוגבלת כבר שנים לסרטי קולנוע בלבד (הצנזורה על מחזות בוטלה ב-1986). גם במקרים המועטים שבהם היא פוסלת סרט, ניתן עקרונית להקרינו ובלבד שהצגתו אינה נעשית למטרות רווח. כך, סרטו הקצר של דוד אבידן "מין" (1970) שהקרנתו נאסרה, הוצג על ידי יוצרו שהכריז על כל הקרנה כמיועדת לחברי מועדון. התשלום שנגבה היה על חברות באותו "מועדון" פיקטיבי ולא על רכישת כרטיס. הסינמטקים, שנדרשים עתה להתמודד עם האיסור להקרין את "1948 – לזכור ולשכוח", יכולים בפשטות להציג את הסרט "שלא למטרות רווח". זה מה שסינמטק ירושלים בחר לעשות.
אבל זה, כמובן, לא העניין שלשמו התכנסנו. ניסיונות, שחלקם הצליחו, למנוע הקרנת סרטים בעלי אופי פוליטי חריף נעשו בעבר. המקרה הבולט ביותר היה סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" (2002) שהקרנתו נאסרה על ידי המועצה. זו פסלה את הסרט בנימוק שהקרנתו עלולה לגרום לציבור לחשוב, בטעות כמובן, שחיילי צה"ל מבצעים בשטחים פשעי מלחמה. בג"ץ ביטל את הפסילה בנימוק שיש בה משום פגיעה בחופש הביטוי, וממילא הסרט כבר הוצג עוד לפני שנפסל בסינמטקים שכידוע אינם מחויבים להביא את הסרטים המוקרנים בהם לאישור המועצה (שאם לא כן הייתה זו נדרשת לצפות בכל סרט המוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הקזחי).
החלטתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות שלא לאשר את הקרנת סרטה של שושני צריכה להדליק כמה נורות אדומות. לא רק משום שהיא פועלת מתוקפו של חוק מיושן, אלא גם ובעיקר משום שנעשה בה שימוש פוליטי כדי למנוע הקרנת סרט - שוב, ללא כל קשר לאיכותו. יתר על כן, לא מדובר בפסילה שעל נימוקיה אפשר להתווכח ואף לערער, אלא בעניין בירוקרטי - הסרט לא הועבר לאישורה של המועצה, ועל כן חלה מניעה להקרינו. מניעה שעל פי התקנות איננה רלוונטית משום שמדובר בהקרנה סינמטקית.
זה הרגע שבו חברי המועצה, בהנחה (קרוב לוודאי מוטעית) שאינם פוליטרוקים, היו צריכים לקום כאיש אחד וללכת הביתה. הם אומנם לא ייהנו מצפייה חינם בסרטים, אבל גם לא יעשו שקר בנפשם כאילו יש בפעילותם איזשהו ערך חברתי או מוסרי. זהו גם הרגע שבו יש לשקול מחדש את תוקפה של התקנה שמכוחה פועלת המועצה; לשאול האם לא הגיע העת לשנות את הרכבה; ובאופן כללי לתהות על נחיצותה ועל עצם כפיפותה למשרד ממשלתי (בעבר היה זה משרד הפנים והיום זהו משרד התרבות והספורט).
סיפורו של "1948 – לזכור ולשכוח" מגיע בשבוע שבו ראש ממשלה מפטר שר ביטחון בעיצומה של מלחמה ומשיקולים שאינם אלא פוליטיים, ובשנה שבה הניסיונות להשתלט על חופש הביטוי בתקשורת הולכים ונעשים בוטים ומוצהרים יותר (תאגיד השידור שבמסגרתו נעשה סרטה של שושני עומד במרכז הניסיונות האלה). מבחינה זו, הניסיון למנוע את הקרנת סרטה של שושני, שבו כאמור לא צפיתי, רק משל היה. לא הסרט הוא העניין אלא הדמוקרטיה הישראלית, או מה שנותר ממנה.
