"משמעות אינה יכולה להינתן אלא להימצא", כתב ויקטור פרנקל. היכן, אם כן, מוצאים משמעות? או כפי ששאל והשיב נתן זך: "במה להמתיק ימים אם לא בשירים"? הקוראים שבינינו יודעים שבשירה, כשהיא טובה, טמון מאגר בלתי נדלה של תובנות בעלות ערך ומשמעות. למן הפסוקים הראשונים בתנ"ך שמניעים לפעולה ("ויאמר אלוהים: יהי אור, ויהי אור", או "לא טוב היות האדם לבדו"), ועד מסכת תלמודית שמנסה ללכוד בשפה את היופי ("הרוצה לראות את יופיו של רבי יוחנן/ יביא גביע של כסף צרוף/ וימלאנו גרעינים של רימון אדום/ ויעטר עלה ורד על פיו/ ויניחנו בין חמה לצל/ ואותו זוהר מעין יופיו של רבי יוחנן הוא").
יונה וולך, שנולדה השבוע לפני 78 שנה, מפלחת את הלב בשורות בלתי נשכחות כמו "אני מוכרחה פעם נוספת להיזכר בבני אבשלום/ ששערותיו נתפסו ברחמי"; והמשורר היווני קוואפיס, שנע ונד עם כמיהתו לממש את זהותו המינית בעולם של חוסר סובלנות חברתית, העיד באומץ על ה"מכשול שבעטיו שובשו מעשיי ואורחות חיי", כפי שתרגם אותו ברונובסקי. יהודה עמיחי שב ממלחמת העצמאות, ולכד במילותיו את התחושה של חיילים מצולקים: "נפלתי בקרב באשדוד/ במלחמת השחרור... ומאז כל הברושים וכל עצי הפרדסים/ בין נגבה ובין יד מרדכי/ הולכים במצעד אֵבֶל איטי"; ואילו טל ניצן הנוקבת בנבואותיה חורצת: "זה זמן רב נחוץ לנו אסון חדש/ שיכרית את שארית אסוננו".
דלות הלשון אינה עניין שיש להתפאר בו, והחלטת משרד החינוך לגמד את משקל המקצועות ההומניים הרת אסון ומכמירת לב. יש קשר הדוק בין רהיטות הדיבור לרהיטות המחשבה; וקשה להפריז בחשיבות הקריאה לחיי הרוח של אדם ולחיי הרוח של אומה. בשבוע שעבר פרסמה הספרייה הלאומית את נתוני הוצאות הספרים לשנה החולפת, ולפיהם במהלך שנת 2021 ראו אור בישראל 7,344 ספרים. קהלת, החכם באדם, הזהיר מ"עשות ספרים הרבה", אבל שוק הספרים לא ממהר להטות אוזן לעצתו. במקום יותר קוראים ופחות ספרים, מסתמנת ירידה במספר הקוראים ועלייה במספר הספרים. אז איך לבחור ספר בעל משמעות? שאלה של טעם, נגישות ועניין. ובכל זאת, לקראת שבוע הספר שייפתח ב-15 ביוני, אספנו עשרה ספרי שירה של משוררים עכשוויים מאוד (את חלקם מכיר מחבר הכתבה מאירועי שירה). ובנוסף: מחזאי אחד, שכתביו קמים לתחייה, וספר מופת קלאסי שרואה אור מחדש בתרגום עדכני.
"לא יכולתי לרשום את זה בתיק", אורית קלופשטוק (הוצאת פרדס)
ספר ביכוריה של אורית קלופשטוק, "לא יכולתי לרשום את זה בתיק", חושף את העוני כפי שלא נחשף מעולם בשירה העברית. זהו מסמך חברתי ופואטי נדיר, שנכתב בתוך ומתוך המצוקה הנפשית – הן של גיבורי הספר (האנטי-גיבורים) והן של המשוררת. אורית קלופשטוק היא עובדת סוציאלית במקצועה, וכמי שהחתימה כרטיס בלשכת הרווחה כל בוקר, היא מכירה היטב את הפנים והשמות של הנזקקים בשולי החברה, והיא מתארת בדייקנות מצמררת את ריחו המחריד של העוני, את הרעב, האלימות, הזנות וההזנחה כמו גם את אוזלת היד של מערכת הרווחה. בעשור הקודם הונכח השסע המעמדי בשדה השירה על ידי משוררות מצוינות כדוגמת יודית שחר וסיגל בן יאיר שכתבו על קשייהן הכלכליים; ולפניהן תיארה השירה העברית את קו העוני ממעוף הציפור במבט חומל, אך לרוב - חיצוני. בספרה של קלופשטוק צועדים בסך בני אדם אמיתיים (עם שמות בדויים), והם שבר כלי: שנות נעוריהם חלפו בלי חדווה, צחוקם גווע וכיסיהם ריקים תמיד בדלות הממיתה אותם ובחרפה שהיא ממיטה עלינו - כחברה שלא פעם מפנה עורף. שיריה של קלופשטוק קשים בתוכנם ומסחררים במבעם הפואטי. הם מצליחים לסמן את קו העוני באופן מוחשי, כזה שחורך את עור הקוראים ממש כמו פסי החלודה בטיטול של הילד ש"יושב על הסורגים כל היום עד שאמא שלו חוזרת".
"שפת הנהר", ריקי דסקל (הוצאת עם עובד)
זהו ספר שיריה השביעי של ריקי דסקל, והוא נפתח בשני שירי מעיין. לא בכדי, שכן שירתה של דסקל שופעת זרמי עומק עבריים, והיא שואבת ממעיין המקורות. כבר בפתח ספרה החדש מבליחות אסוציאציות מתוך ספר בראשית, שיר השירים ותהלים. בשיר החמישי בספר מפציע ההיגד "הבנתי רק את המילה דמעה/ ואת המילה סכר השלמתי מליבי". הספר "שפת הנהר", כשמו כן הוא, שופע מקווי מים וסכרים בכל מיני צורות - ובעיקר דמע. הוריה של ריקי, ישראל ולאה - "ילידי פולין שקמו מן האפר" - נוכחים מאוד בספר הזה. כך, למשל, "אין אורנים על הגבעה", מתאר את הפעם האחרונה שהגיעה המשוררת לבית הוריה. בשיר "פייגעס" (נמשים) מופיעה האם בחלומה של הבת, ומות אביה מתואר באופן מצמרר בשיר "את החבילות שהיא קושרת אני פורמת". את השיר הזה הגדיר הסופר חיים באר בהשקת הספר "מדויק ונקי, שיר שחנק את גרוני". וכך נפתח השיר: "שעה לפני שמת עוד התעקש אבי לברור/ את העגבניות היפות ביותר/ כאילו שיהיו במיטבן גם בעוד שבוע".
ייתכן שגם השיר "אותו הגן, לא אותו אור" מתאר את אביה-מולידה (אך גם אבות רוחניים). זהו שיר של מלאכת מחשבת ובו שוזרת דסקל את אלתרמן עם זך, ומאלמת את השניים לאלומות. או לאלומה אחת. השיר מתאר מעבר חטוף מילדות לזקנה, והבית הראשון נחתם כשהילד ״סחרחר, אובד ידיים ועצות״, כשבאחת אנו נשלחים/מושלכים אל "פגישה לאין קץ" של נתן אלתרמן. אך בבית השני והאחרון ״זקנו פזור״ ו״רוח עברתו וידע״, ומתהדהד בטבעיות השיר "רגע אחד" של זך ("הוא הלך ועבר על פני...החול דבק בבגדיו. בזקנו הסתבכו זרדים"). בסופו (של השיר, של הגיבור) הוא ״המריא להפוך לאחד מרצי המים״, וכך מצטיירות נסיקת הנפש והנחיתה - בהינף היגד אחד; עדין ונוגה.
"גלופין", דעאל רודריגז גארסיה (פרדס)
לכל אורך ספר ביכוריו של גארסיה חוזרים על עצמם משפטים, מילים או מבנים תחביריים ומייצרים כישוף פואטי (ופואטיקה ניזונה מחזרתיות). ולא בכדי שיר הפתיחה ושיר הסיום בספרו מדגישים את ההכפלה של אותה מילה בסיום שתי השורות החותמות. שירה עוסקת קודם כל בשפה, ויש קסם במצלול, שחלקו נובע מן הקצב הרפטטיבי (בהכפלה, בחזרתיות) של צירופים. אחד השירים המדגימים זאת בספר הוא "האם אתה", ובו חוזרות שתי המילים הללו כמו גם המילים "אל אהא" ו"יהי רצון". יפה מכל יופי הוא הצירוף "אני חושב אליך", שכולו התכוונות אל האל ואיתו. הוא לא חושב עליו, הוא חושב אליו - וזה מעבר לפנייה. זו תשוקה להתמזג כמו אצל אבן עזרא; וכל כך אחרת ממנו. גארסיה הולך בעקבות שירת הבקשות והפיוטים כדוגמת "לך אלי תשוקתי" של רבי אברהם אבן עזרא או "שחר אבקשך" של רבי שלמה אבן גבירול.
האם אתה/ דעאל רודריגז גארסיה
אֲנִי חוֹשֵׁב אֵלֶיךָ
חוֹרֵק עַל צִירִי בַּלֵּילוֹת
הַאִם אַתָּה
אֲנִי חוֹשֵׁב אֵלֶיךָ תְּדָרִים אֲרֻכִּים
בָּעִבְרִית שֶׁהֵבֵאתָ לִי
הַאִם אַתָּה
וְאַל אֱהֵא
מֵהַמְּצַלְּמִים בְּכָל מָקוֹם.
וְאַל אֱהֵא
מְקוֹשֵׁשׁ אֲהָבִים
מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
אֲנִי חוֹשֵׁב אֵלֶיךָ שׁוּב
עָקְפוּ אוֹתִי בַּתּוֹר.
וְאַל אֱהֵא מֵהַגּוֹעֲרִים
עֲשֵׂה שֶׁאֶהְיֶה חָשׁוּב
אֶצְלְךָ.
יְהִי רָצוֹן תָּמִיר וְיָפֶה
יְהִי רָצוֹן
שֶׁאֶבְכֶּה הַרְבֵּה.
עֲטֹף אֶת עַצְמִי הֵיטֵב
בְּעִתּוֹת בְּעָתָה
אֲנִי חוֹשֵׁב אֵלֶיךָ
הַאִם אַתָּה
"מהלך מלודי", עדו בוקלמן (ספרי עתון 77)
עדו בוקלמן הולך שבי אחר הטבע בספר ביכוריו. המבעים הפואטיים שלו רבי עוצמה: "בנוף אני/תר/אחר דבר/ שיענה לי", או: "יש איזה רעד הבוקר/ משהו בשדות/ אני משׂים", וגם: "מקהלת קנים שלמה נעה/ בעקבות ציפור אחד שחור, בזנבו/ דולק שמש". במשפט האחרון החזרה על האות ק' מייצרת אליטרציה מופלאה והתמונה הפואטית מפעימה. יפים המעברים בספרו משירה קצוצת-שורות לשירה בפרוזה, ויפות המחוות של בוקלמן למשורר ישראל אלירז או לסופר ס. יזהר. ניכר שבוקלמן משורר קורא, וזה נדיר, מוזר ככל שזה יישמע. מעטים המשוררים שמכירים את זהר איתן המעולה, ועל כן בוקלמן קורא משכיל, אדוק ומרשים. "מהלך מלודי" אינו חף מפגמים (יש בו קטעים בעלי אופי יומני), אבל טמונה בחובו מקפצה לגבהים פואטיים עתידיים.
"שריר הלב", שירה סתיו (הקיבוץ המאוחד)
ספר שיריה השני של שירה סתיו נפתח במילים "בלילה גשם שוטף" ונחתם בהיגד "והלילה העמיק". ומה שבין לילה ללילה אוצר בתוכו מעין "חשיכה נראית". הבית בשיריה של סתיו רעוע ונדמה לספינה טרופה, ו"לב הספינה משתנק כמו מפוח פגום". גם בליבו של הספר ניצב "לילה", שיר רב-עוצמה שמוליך שולל את הקורא כאילו מדובר בתינוק ובאימו, כשלמעשה מדובר בדוברת ובליבה. "שׁוּב הִתְעוֹרֵר בְּבֶכִי/ מְעַט לְפָנַי/ נִדְמֶה לִי תָּמִיד שֶׁחָשׁ בְּדָבָר/ שֶׁעֲדַיִן אֵינִי יוֹדַעַת/ כַּנְפֵי חרק נִלְכָּדוֹת בָּאָבָק,/ קוֹל בְּרִיחַ נוֹקֵשׁ/ לְפִיתַת הַצְּבָת/ וְשׁוּב קָם גּוּפִי בַּחֹשֶׁךְ הַזֶּה/ רוֹחֵף עַל בְּהוֹנוֹת/ אוֹחֵז בַּשְּׂמִיכָה הַדַּקָּה, הַקַּלָּה,/ וּמְכַסֶּה אֶת לִבִּי הָרוֹעֵד/ רַק שֶׁיֵּרָדֵם מַהֵר,/ שֶׁיִּישַׁן". השמיכה וההתכסות - מוטיבים חוזרים בספר. משער לשער בספר, במעין מהלך של "גילוי וכיסוי בלשון", מתגלה הפער בין תחושה לידיעה ואי ידיעה. לא בכדי לקוח המוטו לספר משיר של המשורר אושן וונג, אותו מתרגמת סתיו כפי שהפליאה לעשות עם המשוררת שרון אולדס בספר המופתי "קרקעית חיינו". בתרגום חופשי אומר וונג: "לא ידעתי שמחיר הכניסה אל השיר פירושו לאבד את הדרך חזרה". וכך, השיר החותם את ספרה של סתיו משרטט מהלך פואטי שעובר לאורך הספר כחוט השני. שתי מילים חוזרות לאורך השיר בשלושה מופעים: "חיכיתי לבוקר". ובין שלושת מופעי "חיכיתי לבוקר" דבר לא מתרחש לכאורה, אך מתרחשים לא מעט דברים.
בתחילה פועלים גורמים חיצוניים: החשמל בתוך הדירה משמיע קול עמום, פנס רחוב פולש באלומת אור לדירה וחוצה את המרצפות. הדירה עומדת להינטש. יש ציפייה לבוקר, אך הדוברת כמו-מאבדת את התחושה ואת הידיעה, ובשאלה "כמה זמן עבר עליי בהמתנה" טמון חוסר אונים. בלב השיר מהפך. לכאורה הדוברת נעה מפסיביות לפעולה: חיבקתי (כרית), הפכתי (עצמי), ניסיתי (תרגילי נשימות). אך על אף השימוש בשורש ה.פ.כ - אין מהפך ואין מהפכה. יש טביעה ושקיעה: הספה הטובענית השקועה במרכזה והמאבק לנשום. התקומה, מתחוור, שמורה לבוקר. השיר הפותח היטיב ליצור תחושה של השתנקות וטביעה, ומישהו משתנק וטובע בשיר החותם.
12 צפייה בגלריה
"שריר הלב" מאת שירה סתיו
(עיצוב עטיפה: רוחמה ש. ציור/צילום העטיפה: ליהי תורג'מן, פירדה לבנה)
"אל דביר החשכה", אלפרד טניסון (תרגם: צור ארליך, סדרת רף, הוצאת כתב)
"אל דביר החשכה" הוא תרגום מופתי של יצירת מופת. אומנם המשורר אינו עכשווי, אך המתרגם כן. צור ארליך תרגם בווירטואוזיות שומטת-לסת את קינת המשורר אלפרד טניסון. חברו הטוב, ארתור האלאם, מת בגיל 22 משבץ מוחי. האלאם גם היה נשוי לאחותו של טניסון, וּכְתָב השבר מתמודד עם תחושת הריק. שיריו של טניסון הם מעין זירת ריפוי שמספקת איכשהו איזון כדי להשלים עם הטרגדיה, מענה להתמודדות עם האבל ועם השלכותיו. תרגם את זה יפה ארליך: "רֵעִי עַד כְּלוֹת שֶׁלֹּא כָּלֶה;/ אהוּב עַד תְּהוֹם, מוּבָן עַד חֹשֶׁךְ/ אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹם שֶׁל אֹשֶׁר,/ מוֹהֵל בְּךָ עוֹלָם מָלֵא". השירים ממוספרים, ובפתח דבר מסביר ארליך את מלאכת התרגום של היצירה הזו, וזה הסבר מרתק. עורך הספר דוד (ניאו) בוחבוט כותב בצדק באחרית דבר על "מלאכת מחשבת של אדריכל נפלא".
"תמים תהיה", אריאל זינדר (מקום לשירה)
אריאל זינדר מיטיב לצלול אל מסתרי הנפש ולהעלות מתוכה חזיון. והוא מעלה את הפְּנִים הנפשי אל החוץ הפואטי באופן שומט-לסת ומסעיר. שיר הפתיחה המופתי, ״ניצוצות״, מסמן את המהלך הזה מיידית. זינדר מצליח לפצל את אנייו (״האני״ השונים שבתוכו) ולהנכיח אותם פואטית: "אֲנִי מְדַבֵּר וּבוֹ בַּזְּמַן אֲנִי מְדַבֵּר/ אֶל הַחֶבֶל הַבּוֹעֵר זֶה הַחֶבֶל הַבּוֹעֵר/ שֶׁאֲנִי מַחֲזִיק בִּימִינִי וּמַהֵר מְעַגֵּל בּוֹ עִגּוּלֵי נִיצוֹצוֹת./ הַאִם מְבִינִים אוֹתִי? סָפֵק רַב אִם מְבִינִים/ לָרֹב שׁוֹאֲלִים וּמַקְשִׁים וּבוֹ בַּזְּמַן מְבַקְשִׁים/ אוּלַי תַּנִּיחַ לַחֶבֶל הַזֶּה וְתַפְסִיק כְּבָר לָזוּז.// מַה פִּתְאֹם. לֹא כָּעֵת, בְּשָׁעָה שֶׁכָּזוֹ,/ כְּשֶׁהַטּוֹב הַצָּפוּן נָמֵק בִּצְפוּנוֹ/ וְיֵין הַיֵּשׁ נָסוֹג וְלֹא יַעֲלֶה עַל גְּדַת גְּבִיעוֹ/ וּבִכְלָל, יוֹתֵר מִדַּי נוֹהֵג עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ./ בְּעַל כָּרְחִי אֲנִי מֵעִיר וּמְעוֹרֵר אֶת הַחֶבֶל הַבּוֹעֵר/ זֶה הַחֶבֶל הַבּוֹעֵר שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר".
זינדר בודק את הקשר בינו לנמענים חיצוניים (״האם מבינים אותי? ספק רב אם מבינים״. הם מבקשים: תפסיק כבר לזוז. והוא: ״מה פתאם. לא כעת״). ובה בעת מתרחשת בדיקת קשר בין המשורר לעצמו, בין ה'אניים' שלו: ״הפְּנִים הזה מה הוא אומר?...שומעים קול של מאוורר...אבל בחוץ הכל בסדר, כן? בחוץ הכל בסדר״. זו בדיקת קשר בינו לבינו תוך השוואה בין החוץ לפְּנִים.
הבלשן רומן יאקובסון קרא לזה "הפונקציה הפאטית" (בדיקת קשר), ואצל זינדר היא מגיעה אל שיאה בשיר ללא שם (כי, באמת, אין לתופעה הזו שם), ובשיר הזה (זהירות, ספויילר) מדמיין המשורר שלושה מצבים שבהם ״עצרתי את הרכב ליד טיילת ארמון הנציב״. בכל אחד משלושת התרחישים הללו ניגש אדם כבן שלושים ומבקש טרמפ למסגד (פעמיים מוזכר שמו של המסגד: אל אקצה. ופעם אחת לא. כי זה לא משנה איזה מסגד). האיש דופק על החלון (בפעם הראשונה) אבל נוקש על החלון (בפעם השנייה). בפעם הראשונה המשורר מסרב וממשיך הלאה (הוא נכנע לפחדיו ולחרדותיו). בפעם השנייה (בעת הנקישה, שמהדהדת התנקשות) המשורר נעתר לטרמפיסט, וסופג פגיעת-מברג-רבת-עוצמה בצווארו. בפעם השלישית המשורר נעתר, לוקח את הטרמפיסט וכשהם מגיעים ליעדו של הטרמפיסט (המסגד), הם נפרדים לשלום. זהו שיר כל-כך מבריק משום שהוא משרטט בפשטות את הפחד מהאחר ואת המשא ומתן הפנים-נפשי (ספר שכולו פְּנִים הפְּנִים). האם תמים תהיה? האם לסייע לטרמפיסט או לא, כשאתה מלא פחדים? והרי זו מהות ספרו החדש: חשיפה כנה של החרדות. זינדר מדבר את פחדיו בעומק נפשו הן כנטע זר בעולם, הן כאבא לילדים, הן כירושלמי החולק את העיר החצויה (פיסית ופוליטית) והוא (זינדר) מישיר מבט נוקב אל המציאות הפוליטית ואל עברו הצבאי ואל המקום האמוני שבו מתקיימת נפשו.
גם מול הקב״ה מגדיל זינדר את בדיקת הקשר של הפונקציה הפאטית: ״אין לי נפש מספיק, אתה שומע?...ולא נותר לי עם מה להתגדל״. או: ״אין לו נחת ממני...אני נושא אותו כמו קליע שחדר אך לא עבר את גופי/ איש לא ידע אותו כמותי/ עד כדי כך הכאב...״ (מתוך השיר: ״אדון הנפלאות״). הכותרת ״תמים תהיה״ (שם הספר) ניתנת לקריאה בשני מישורים. בקריאה אחת: זוהי הוראה להיות תמים (מלשון תמימות). בקריאה אחרת: זוהי עדות על אדם שאין בו מתום, כלומר: אדם שבאופן מטאפורי אין בו איבר שלם בשל היותו רדוף-פחדים. כמו שכותב המשורר בשיר השני בספר: ״התבלטו בי בליטות פצעים מתחת לחולצה...הייתי איש, תריס מוגף, גוף לפוף שמלת עור כנגד פורענות״. כלומר: זינדר מפציר בעצמו: שלם תהיה. מה שמסגיר את התקפות של האפשרות השנייה הוא תרגום שם הספר לאנגלית Future Perfect. מושלם. קרי: שלם. כלומר: "תמים תהיה" במובן: שלם תהיה.
12 צפייה בגלריה
עטיפת ספרו של אריאל זינדר, "תמים תהיה"
(על העטיפה: Photo by Oleg Laptev on Unsplash עיצוב העטיפה: יעל בר־דיין)
"השנים העצובות", הדרה לוין ארדי (הדרה מיוזיק)
המוזיקאית הדרה לוין ארדי קיבצה באופן חריג שלושה כרכים לכדי ספר אחד ובו תמהיל של שירה, פרוזה וממואר. כרך א' מעניק לספר את שמו, "השנים העצובות", ואליו מתווספים כרך ב', "חומר פרא - יומן ללא מוצא", וכרך ג', "כאילו העולם אומר לה, מעכשיו אל תאהבי". לצד שירים שניתן היה לנפותם בעריכה, יש בספר פנינים. הנה מתוכו השיר היפה "קנאת יוצרות, מעשה דויד":
כָּל הַלַּיְלָה לֹא יָשַׁנְתִּי, רַק חָשַׁבְתִּי עַל הַחֲנוֹךְ לְוִינִים שֶׁחָדְרוּ לְעוֹרִי עִם עֲפַר הַשִּׁפּוּצִים, הָעֲצַבִּים, הַבֶּכִי וְהַגַּעֲגוּעִים לַעֲבוֹדַת הַמּוּזִיקָה וְהַמִּלִּים, וְהִתְעַרְבְּבוּ בָּאָגֶ'נְדָּה הַנַּקְמָנִית לְתִקּוּן עוֹלָם בְּאַפְלָיָה אִישִׁית מְתַקֶּנֶת עִם הַחֲתִיכִים הַצְּעִירִים, שֶׁהִרְחִיבוּ אֶת דַּעְתִּי בְּעוֹדָם שׁוֹבְרִים אֶת לִבִּי, שֶׁהָפַכְתִּי לְשִׁירִים כִּנְקָמָה פֻּרְתָּא, שֶׁדַּרְכָּם הֶאֱדַרְתִּי אֶת שְׁמִי.
כָּל הַלַּיְלָה לֹא יָשַׁנְתִּי, רַק חָשַׁבְתִּי עַל הַחֲנוֹךְ לְוִינִים שֶׁאָכְלוּ אֶת הַמּוּזָה, רִסְּקוּ אוֹתָהּ לַחֲתִיכוֹת וְיָרְקוּ אֶת הַשְּׁאֵרִיּוֹת, וְהַנָּשִׁים הַצְּעִירוֹת וְהַחוֹלְמוֹת, גַּם הַוָּתִיקוֹת וְהָעֲצוּבוֹת, הָיוּ יָפוֹת וְעָשׂוּ לָהֶם יְלָדִים וְנָשְׂאוּ עֲבוּרָם כְּאֵבֵי לֵב וְאַדְמִינִיסְטְרַצְיוֹת, נִקְיוֹנוֹת וְתַשְׁלוּמֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת, כְּדֵי שֶׁתִּרְחַב דַּעְתָּם שֶׁל הַיּוֹצְרִים וְיִתְפַּנּוּ מִן הַזּוּטוֹת בְּכָל אוֹנָם לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה דָּוִד, לַהֲפֹךְ אֶת הַיְּצָרִים לִתְהִלִּים.
"הכל שירה", אילן יוסף ברקוביץ' (ספרי עתון 77)
אחרי חמישה ספרים ולא מעט התקוטטויות בשדה השירה, חובק אילן יוסף ברקוביץ' ספר שירה שישי, עב כרס, ובו כמה מהיפים בשיריו. ברקוביץ' אומנם מנמיך טוס בחיצי הביקורת ("חברת הכנסת ממרצ ומשורר הבית שלה...היא בבראסרי ברוטשילד/ והוא בדויטשלנד של ברלין"), אך יחד עם זאת הוא מגביה אל לא מעט שיאים פואטיים. כך, למשל, בשיר "על השידה" מונה המשורר חפצים (כמו אוזניות לסמארטפון ומקלוני צמר גפן) עד לשאלה החותמת אותו, וכולה יופי. הספר כולל מחזור בן שמונה שירים על העיר בני ברק, שבסמיכות לה גר המשורר. אין תיאור קולע מזה לעיר הזו בשירה העברית.
עוד בספר: ארבעה שירים עתיקים ובה בעת חדשניים המתחקים אחר חרסי לכיש. זהו רגע מפעים שבו שירה שנכתבה במילניום מרוחק לפני הספירה נפגשת עם שירה מהמילניום הנוכחי. ברקוביץ' מכווץ את הלב בשיר לגור חתולים שלא נועד להמולת הכרך, ומפתיע עם שיר שופע הומור בשבח הגירושים (שבו המשורר נוקב בשמות איברי המין ומייצר שעטנז נהדר של משלבים). נוגעים ללב במיוחד הם השירים על ילדיו של המשורר, אסף ושירה ("נדרש קיום חדש כדי לשמור על ילדינו תמימים/ מישהו בעולם סודק את ליבם מוקדם"). השירה הפוליטית של ברקוביץ' הייתה נשכרת מיד מיומנת של עורך או עורכת, ואף על פי כן אחד השירים החשובים והמצמררים בספר מוקדש לזכר התינוק עלי דוואבשה. זהו שיר קורע-לב: "הייתי יושב יחד איתך ושואל/ מה הם עושים למען השם?/ מה אתם עושים למען השם?...עלי הקטן, היקר, היפה כל כך,/ גם אם בני אדם ימצאו עוד אלף כוכבים בשמיים/ את אור עיניך הבוהק הם לא ימצאו עוד".
גור חתולים מרקד על הכביש / אילן יוסף ברקוביץ'
גּוּר חֲתוּלִים מְרַקֵּד עַל הַכְּבִישׁ.
מִלְּפָנָיו הַתִּקְוָה,
מֵאֲחוֹרָיו מְכוֹנוֹת הַבַּרְזֶל הַדּוֹהֲרוֹת.
אַחַת מֵהֶן פּוֹגַעַת בּוֹ אַךְ הוּא
לֹא אוֹמֵר נוֹאָשׁ וּמַמְשִׁיךְ בְּרִקּוּדוֹ,
מִבְּלִי מֵשִׂים, מְכוֹנִית נוֹסֶפֶת מוֹחֶצֶת אֶת גּוּפוֹ הַקָּטֹן
כְּרַגְלוֹ שֶׁל אָדָם הַדּוֹרֶכֶת בְּטָעוּת עַל עַגְבָנִיָּה.
חַיָּיו הַקְּטַנִּים גּוֹוְעִים.
לֹא הַרְחֵק מִשָּׁם נִמְצֵאתִי אֲנִי
בְּתוֹךְ מְכוֹנִית מְמֻזֶּגֶת,
בְּדַרְכִּי לְהַחְזִיר אֶת בְּנִי מִבִּלּוּי הַיּוֹם בַּקַּיְטָנָה.
כְּשֶׁאַךְ רְאִיתִיו בִּקַּשְׁתִּי לִזְעֹק, הִזָּהֲרוּ, חִשַּׁבְתִּי לָצֵאת מִן הַמְּכוֹנִית
וְלָרוּץ לְעֶבְרוֹ וּלְהַצִּילוֹ אַךְ קָפָאתִי עַל מְקוֹמִי וְכֹה מַהֵר אֵרְעוּ הַדְּבָרִים
שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי. שְׁנִיָּה חָלְפָה וְהוּא נִפְגַּע בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
שְׁנִיָּה נוֹסֶפֶת חָלְפָה וְהוּא נִמְחַץ. אֲנִי זוֹכֵר שֶׁסָּפַקְתִּי אֶת כַּפַּי.
אֲנִי זוֹכֵר שֶׁדָּפַקְתִּי עַל קִירוֹת הַמְּכוֹנִית בְּאֵין מַעֲנֶה
ואֲנִי לֹא יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ אוֹתוֹ,
כַּמָּה יָפֶה הוּא הָיָה בְּרִקּוּדוֹ,
כֹּה קָטָן וְעָדִין, כְּמוֹ פֶּרַח אַהֲבָה שֶׁהָעֳנַק בְּהֵחָבֵא
לְאַדְמוֹת הָאַסְפַלְט הָאֱנוֹשִׁיּוֹת
וְהֵן אֲפִלּוּ לֹא הִרְגִּישׁוּ בְּקִיּוּמוֹ.
"כחול", עדי קיסר (הוצאת ערס פואטיקה)
המאה ה-21 נפתחה בפרץ של בלוגים ורשתות חברתיות, ומהפכת האינטרנט הביאה לקריסה חלקית של שומרי הסף המסורתיים. ואז - באמצע העשור השני הגיעה עדי קיסר וניערה את השירה העברית עם תנועת "ערס פואטיקה". פתאום השירה חזרה להיות סקסית ומדוברת. חלפו שמונה שנים, ומפציע ספרה הרביעי של קיסר, "כחול". הקריאה בספר היא מעשה של עדינות ורוך. זה לא שהביקורת החברתית הנוקבת נעלמה. היא כאן, אבל עם טוויסט של קריצת עין שובבה: "אני אוהבת ששומעים/ שירים בצרפתית/ ואוכלים קינוחים/ בשם מרנג/ אני אוהבת להגיד מרנג" או "העולם רוצה שניכנס לסניף בנק/ ונצעק זה שוד מזוין...העולם עושה אותי השיטה...העולם אומר תקראי לזה/החיים". בכל זאת, גולת הכותרת של "כחול" טמונה בתנועה פנימה - אל ההורות, אל מפתן הבית, אל הזמן החולף. "אני אישה בת שלושים ושבע/ וכמה חודשים/ חשבתי לעצמי יש לי שם/ כשקוראים לי אני עונה/...כאב הוא עיר גדולה/ שהולכים בה והולכים".
בספרה החדש מיטיבה קיסר לתאר סיטואציות בהן האדמה נשמטת תחת הרגליים. כך, למשל, בכפר יווני היא מתארת "אישה נמוכה, שיערה לבן וארוך...מוזגת בכף נדיבה מסירים גדולים לצלחות קטנות...גבה אל סירות הדייגים"; ובשיר אהבה היא כותבת: "עמדנו אחד/ מול השני/ אנייה טובעת/ מול חוף נטוש". קיסר מישירה מבט אל מופעי הטבע בעולם וחילופי העונות, ודרכם אל נפשה שלה. היא מתבוננת בעלי כתר לבנים של עץ הלימון בפריחתו הצהובה, בעלים יבשים שנערמים במרפסת "ובערב מול המראה/ עירום הגוף/ המר". במקום לדבר בקול, היא מדברת בקול אחר. "הייתי צריכה/ את השקט הזה/ את החורף הזה בחלונות/ את המבט הזה/ את מה שהתפשט באוויר/ ואת מה שהגיע אחריו/ ופתאום הצלילים/ עשו אותי שוב/ יפה/ הנה תראי/ עכשיו החיים/ מדברים בקול/אחר".
כל כתבי יוסף מונדי, מחשובי המחזאים של דור המדינה (הוצאת רסלינג)
פרופ' זהבה כספי וד"ר מורן פרי עמלות על אחד המפעלים הספרותיים המרגשים בשנים האחרונות. הן אוספות ומלקטות את מכלול החומרים הנוגעים לכתיבתו ולהפקותיו של יוסף מונדי, סופר, פובליציסט, מחזאי ובמאי ישראלי אנטי-ממסדי מובהק. מונדי יצר החל משנות ה-60 המוקדמות עד למותו הטרגי מהתקף לב על מדרגות תיאטרון "לה מאמא" בניו יורק ב-1994, בזמן חזרות להצגה "מיסטריה אמריקאית", והוא בן 59 בלבד. בהוצאת "רסלינג" רואה אור הספר השני מתוך שלושה ספרים של מהדורה ביקורתית ומוערת של כל כתבי יוסף מונדי. כרך א' ראה אור בשנת 2018. הכרך הנוכחי מוקדש למחזות הפוליטיים של מונדי, בהם המחזה הידוע ביותר שלו, "זה מסתובב", שהוצג בארץ ובעולם כ-3,000 פעמים, כפי שכתוב בגב הספר.
גם כרך זה הוא פרי עבודה ארכיונית של מיון ותיארוך המחזות והשוואת נוסחים. הספר לא רק משרטט פורטרט ביוגרפי ויצירתי בתקופה המרכזית של כתיבתו של מונדי, אלא גם משקף דיוקן היסטורי של יוצרי דור המדינה וראשיתו של המודרניזם בדרמה ובתיאטרון בישראל. בין המחזות המפורסמים המופיעים בכרך זה, בנוסף ל"זה מסתובב", נמנים "מושל יריחו" ו"המשיח".
