הילה רוח, מה שלומך?
"את לא יכולה לשאול דבר כל כך פוגעני. זהו, הריאיון נגמר".
הילה רוח מוזיקאית בולטת בסצנת האינדי המקומית, לא חלמה שהתפקיד הראשון שלה בסרט קולנוע באורך מלא, "חלב", ינחית אותה בפסטיבל בינלאומי. מצד שני היא גם לא חלמה שיחד עם במאית הסרט מאיה קניג, והשחקנית הנוספת שלצידה, הדס ירון, הן יתלבטו אם בכלל להפגין נוכחות בפסטיבל שנערך באסטוניה בשבוע שעבר. מאורעות 7 באוקטובר והשבועות שהגיעו בעקבותיהן הביאו לשינוי מהותי בסדר העדיפויות ובתפיסת המציאות גם אצלן וההחלטה שבכל תקופה אחרת הייתה מתקבלת בקלות - להיענות להזמנה ללוות את הקרנת הסרט בפסטיבל בלאק נייטס בבירת אסטוניה, טאלין - הפכה ללא מובנת מאליה כלל.
"התלבטנו מאוד אם לטוס לשם בכלל", מספרת רוח בשיחה שנערכה יומיים לאחר שהיא ושאר הצוות חזרו משהייה של שבוע באסטוניה, לאחר שבפסטיבל קטף הסרט ציון לשבח מפאנל השופטים. "זאת תחושה מאוד מוזרה, לחגוג אמנות בימים כאלה, במיוחד כשבשבילי קולנוע זה דבר מאוד חדש, ומה שעושים בדבר הזה זה באים ומתלבשים יפה". בסופו של דבר התקבלה ההחלטה להגיע לפסטיבל ולנצל את הנוכחות שלהן שם כדי לסייע בהסברה ישראלית נוכח המצב, בדגש על סוגיית החטופים. שלוש הנשים התייצבו לאירועי הפסטיבל ענודות סרטים צהובים, רוח גם עשתה "את ה'ואנונו מוב'" כשכתבה על פנים כפות ידיה Bring Them Home והפנתה אותה אל המצלמות. קניג, בנאום קבלת הציון לשבח שלה, קראה להחזרת החטופים הישראלים והפצירה בעולם לעשות הכול כדי לקדם את שובם.
לכתבות נוספות בנושא:
"בהתחלה זה הרגיש לי משונה מאוד", מודה רוח, "אבל אני שמחה שעשינו את זה. היה לי ברור שאין קרינג' יותר מלהצטלם בשמלות חגיגיות בפסטיבל ולא לנצל את זה לעוד משהו. אני הייתי בוייב של שלטים ושלושתנו (קניג, ירון ורוח, ס"ש) הסתבכנו עם זה. ברגע האחרון ראיתי חנות פרחים בדרך וקניתי פרחים כדי לקבל סרט צהוב, ואז הבנו שנעשה את זה. מול כל כך הרבה אנשים זרים מהעולם. היה בזה משהו מוזר, אבל זה היה מאסט".
זה היה מפחיד?
"זה היה קצת מפחיד בהתחלה, דובר הרבה על הצורך באבטחה. דעת הקהל העולמית זה עניין מסובך. זאת לא מלחמה שהייתי יוצאת אליה לבד. אני לא מהטיפוסים שיעשו סרטוני הסברה כל היום, אני גם כותבת ממש גרוע באנגלית, ממש. באיזשהו מקום אני מרחמת על האנשים האלה, העולם הזה הפרוגרסיבי שרוכב לכיוונים אנטישמיים. הם חיים בעולם שכל אחד חייב שתהיה לו עמדה, לא משנה מה. אז הם נדבקים לעמדה של חבר שלהם בלי לברר כלום. אין שום אפור, והעולם אפור אחושרמוטה. לצאת לפסטיבל בינלאומי בעולם לווה בתחושה מאוד מפחידה. הכנתי את עצמי למקרה שיגידו לי משהו ואני אצטרך להגיב. הנחתי שזה יהיה יחסית בסדר, זה בסך הכול אסטוניה - זה מקום מוזר וקפוא, מינוס שמונה מעלות, כמה זעם כבר יכול להיות במקום כזה?".
7 צפייה בגלריה
"אני מאוד גאה במאיה, לעמוד מול היכל עצום מלא באנשים מכל העולם ולהגיד את מה שישב לנו על הלב". הילה רוח על מאיה קניג (מימין), הדס ירון הדים והילה רוח בפסטיבל טאלין
(צילום: Mathilde Colde)
ונקלעת לשיחות אישיות בנושא הזה?
"כן, אבל רובם מאוד מנסים שהמרחב הזה של אמנים וכל כך הרבה יוצרים יהיה עדין ורגוע, ולא מתלהם. אז אני חייבת להגיד שיחסית זאת הייתה חוויה ממש סבבה. אנחנו מסתובבים כרגע בעולם שבו אנטישמיות זה היפסטרי, ומאוד מפחיד להסתובב בו. אני פרוגרסיבית, הכול טוב, אבל אנחנו גם נוטים להבין דברים בצורה דיכוטומית, וקרו מספיק דברים כדי שנבין כמה המצב מסריח. היו לי חששות מזה, אבל אני עדיין מאמינה, אולי קצת פחות, שיש אנשים חושבים בעולם הזה, ומצאתי כאלה גם באסטוניה. אנשים שבאמת הסתקרנו לדעת מה עובר עלינו. ואני מאוד גאה במאיה, לעמוד מול היכל עצום מלא באנשים מכל העולם ולהגיד את מה שישב לנו על הלב. היא דיברה על הזדהות עם כל סוגי הסבל וגם ישירות על החטופים".
הרגשת שם את הפער מול דעת הקהל העולמית כלפי ישראל?
"כן, למרות שהאנשים שפגשנו היו מאוד רגישים והתייחסו אלינו מאוד יפה, אבל אלה אנשים שאת פוגשת. כשאת מול אולם מלא זרים יש בזה משהו מלחיץ. המנהלת של הפסטיבל, שנאמה בסוף הטקס, אמרה שעשו לה בעיות עם הנוכחות של סרטים ישראלים, שהיא אוהבת קולנוע ומאוד שמחה שבפסטיבל אנשים מרגישים בטוחים. אנחנו יודעות שהיו גם עניינים פוליטיים בבחירה של השופטים".
7 צפייה בגלריה
סרט על אהבה ואימהות. מימין: הילה רוח, הדס ירון מתוך "חלב"
(צילום: עמית יסעור וגרין פרודקשנס)
יש פסטיבלים בעולם שלא מסכימים עכשיו בכלל לארח ישראלים.
"נכון, אז זה שבסוף עמדנו שם על הבמה מראה שכן נלחמו עלינו שם, וזה טיפה מעודד בתוך השיט-סטורם האינסופית הזאת שאנחנו חיים בה".
אם לא דמעתם מספיק בשבועות האחרונים, אז דעו שהסרט "חלב" עוסק באימהות ויעניק לכם ולכן הזדמנויות רבות נוספות להתרגש. רוח מגלמת בו את טאלה, מוזיקאית שנכנסת להיריון לא מתוכנן ממערכת יחסים שהסתיימה, ומחליטה להביא את התינוקת ולגדל אותה לבדה. מתוך מצוקה כלכלית היא לוקחת על עצמה עבודה במפעל המספק חלב אם למשפחות אמידות ממנה ושבמהלכה היא מתייצבת למשמרות שאיבה יומיומיות. מערכת יחסים שנוצרת בינה לבין אחת האימהות שרוכשות את החלב שולחת אותה למסע לגילוי משמעותה של אימהות עבור עצמה. "זה סרט על אהבה ואימהות והמשמעויות שהוא מקבל בזמנים הדפוקים האלה רק מחזירות אותי שוב ושוב ל-239 לבבות שאני מתפללת שיחזרו בשלום", כתבה רוח בפוסט על הפסטיבל בחשבון האינסטגרם שלה.
אם עד לא מזמן, בחיים הקודמים שלנו לפני 7 באוקטובר, התנהל דיון סוער סביב השאלה האם אמנים אמורים להביע את עמדתם הפוליטית ולנצל את הבמה שניתנה להם כדי לתרום למחנה שלהם, או שאולי הם אמורים לסייג את עצמם לאמנות בלבד, כרגע השאלה הזאת כלל לא על הפרק. "מה שקורה עכשיו זה אפילו לא פוליטיקה", מבהירה רוח, "כל נושא החטופים נמצא בפרונט ואם יש לך איפה לדבר על זה - דבר על זה. זה לא קשור לשאלה אם אתה אמן או לא, יש במה? דבר".
"אלה זמנים מאוד אפלים ומסוכנים"
רוח בת ה-38 מתגוררת בתל אביב עם בן הזוג שלה, המוזיקאי קוסטה קפלן. היא נולדה בטבריה ועברה עם המשפחה שלה לבת ים בילדותה. את קריירת האינדי-רוק שלה כיוצרת וזמרת החלה כסולנית של להקת כלבי רוח, ואחריה היא הוציאה את אלבום הסולו הראשון שלה בשנת 2015, "רופאה במערב", ומאז הוציאה שני אלבומים נוספים - "מוזיקה לפרסומות" ו"בת ים", שיצא בשנה שעברה. הניסיון היחיד שלה במשחק היה בסרט הקצר של אלינור נחמיה, "מה שלא נשבר". עכשיו היא עדיין מתגברת על הג'ט לג המנטלי של חזרה מפסטיבל הקולנוע לארץ, וחוזרת אט-אט לרוטינה של הופעות בהתנדבות.
"בהתחלה זה היה משונה", היא מספרת, "לא שמעתי מוזיקה בכלל, בפעם הראשונה בחיים שלי. השגתי דברים לחמ"ל של אחים לנשק, ורק בשבועיים האחרונים יצא לי להופיע קצת ונזכרתי שזאת אופציה. כמובן בהתנדבות, אין רצון לקחת כסף. גם דברים שהציעו לי בתשלום הרגשתי שזה מוקדם מדי. אני מרגישה שאנחנו כביכול למודים מה לעשות במצבים האלה בגלל הקורונה אבל זה קטע אחר לגמרי, זה הרבה יותר טעון רגשית, זה מגיע עם דיכאון מטורף. בקורונה פרחתי, עשיתי אלבומים, עכשיו זה לא בדיוק הוייב".
הקורונה הרגישה קצת כמו חופשה מסויטת מהמציאות.
"נכון, ואני מרגישה שבטרמינולוגיה של האנשים, בגלל שטראומת הקורונה כל כך קרובה, אז 'אפשר לעשות כמו בקורונה', אבל זה לא ככה. זה הרבה יותר טעון רגשית. אז אני מחפשת. חזרתי קצת לעשות מוזיקה שזה מדהים וזה קורה לאט-לאט. רק לאחרונה הצלחתי להיגמל מלראות חדשות כל היום. אז אני יכולה להגיד 'אוי ואבוי והתרבות ומה יהיה', אבל אני מאמינה שזה יחזור, ושזה יציל ויהיה מדהים, אני לא בלחץ לגבי זה. אני בלחץ מכסף אבל זה כולם".
את מרגישה שהתקופה הזאת תביא שינוי?
"אני לא רוצה להיכנס למחשבות אפלות אבל עכשיו, כשזה מתנרמל והופך לשגרה והם הולכים לייצר שם את המלחמה הכי ארוכה בעולם, אלה זמנים מאוד אפלים ומסוכנים ואני מאוד מפחדת מה הולך להיות. התרגשתי ושמחתי מזה שהעם הזה התעורר והוא ראוי להכי טוב בעולם, אבל הוא לא מקבל את הכי טוב, הוא לא מקבל כלום כרגע. אני מחכה לראות שהחטופים חוזרים ואז אני ארגיש אחרת".
העובדה שאת יותר קרובה בסגנון שלך לאינדי מאשר מיינסטרים משנה כרגע משהו?
"אני לא אסע עכשיו לבסיס צבאי ואשיר להם שירי דיכאון כשהם רוצים את עומר אדם, זה ממש הרעה בתנאים", היא צוחקת, "אני יכולה לדמיין איך אני באה אליהם עם השירים המוזרים שלי והם כאילו 'ווהו, אנחנו בהפסקת צהריים חמודה', אז במובן הזה כן, כל אחד צריך לקחת בפרופורציות את מה שהוא. אבל נראה לי שכל האנשים מאוד מבולבלים מהסיטואציה במידות די דומות.
"יצא לי להופיע ממש מעט בשבועות האלה כי בדיוק אחרי שהרגשתי שאני מסוגלת לעשות את זה, טסנו לאסטוניה. הספקתי להופיע קצת במצפה רמון או במקומות אחרים של מפונים, בכל מיני פרויקטים של גיוס כספים בתל אביב, דברים בקטנה, כי כאמן מבצע אני צריכה חדוות חיות כלשהי כדי להיות שם. כשאני במצב קשה, קשה לי בכלל להבין - למה לשיר? זה דבר מוזר, לעמוד על במה ולשיר. אבל עכשיו זה יקרה יותר".
(חלב - "טריילר")
הזכרת בכמה ראיונות את העובדה שמצאת את נקודת הנוחות שלך מבחינת הצורך בקהל ובהכרה, ושאת לא שואפת להרחיב את מגרש המשחקים שלך על חשבון השמחה שבעשייה המוזיקלית שלך.
"מעניין שאמרת שאני נשארת דווקא איפה שאני אהיה יותר שמחה, כי אני לא בטוחה שזה עובד ככה, אני לא יודעת אם אלה מדדי השמחה. אבל אני יודעת שזה בסופו של דבר די פשוט אצלי, אני מעושי האמנות, אני לא עושה עסקים. ובמובן הזה זה שומר עלי משני הכיוונים, גם לרעה. אבל זה מה שמעניין אותי וזה מצליח להמשיך לעניין אותי ולהיות פיור לגבי זה, זה משהו שהוא לטובתי וגם לרעתי ואני הולכת איתו כי זה מה שיש".
את מתפרנסת ממוזיקה בעיקרון?
"באופן כלשהו אני מתפרנסת מזה, כן".
צריך להיות בנאדם שדוחף ויש לו את הרעב לשעוט קדימה מבחינה שיווקית.
"שיווקית עושים את מה שצריך, אמנותית אני יכולה להגיד שבינתיים זה לא נכנס לשם, יש בי משהו מאוד מזל שור כנראה, גם אם אני כותבת משהו שמרגש אותי בקטע חדש, או מפתיע, אני ישר נבהלת קצת. זה סחי, מה שכתבתי עכשיו?".
7 צפייה בגלריה
"זה מאוד מגניב לעשות פסקול לסרט שהדמות היא מוזיקאית". הילה רוח מתוך "חלב"
(צילום: עמית יסעור וגרין פרודקשנס)
את הפסקול של "חלב" הלחינה רוח עם תום דרום ואסא רביב, "וזה מאוד מגניב לעשות פסקול לסרט שהדמות היא מוזיקאית. זה היה גם מוזר, כי הייתה לי חוויה ממש טובה בתור שחקנית, לא להיות בשליטה, בניגוד לשאר חיי פתאום אני שחקנית ואומרים לי בדיוק מה לעשות ולא צריך לחשוב על כלום. אבל כשהגיע השלב של ההלחנה וראיתי קאטים של עצמי על המסך והייתי צריכה להלחין לזה מוזיקה, זה היה דפוק ממש. בשלב מסוים הייתי חכמה מספיק להגיד למאיה שאני סיימתי להלחין ואני מפסיקה לראות קאטים, אז בסוף הייתה לי הפתעה".
את אומנם מוזיקאית גם במציאות אבל את לא אימא, כמו הדמות שגילמת. וסליחה על הפלישה לרחם, אבל זה נושא הסרט.
"אני עוד לא אמא וזה בסדר, זאת שאלה לגמרי לג'יט. בסוף ההקרנה של הסרט בפסטיבל זאת הייתה אחת השאלות הראשונות, מישהי אמרה 'או שהיית אמא בדיכאון אחרי לידה או שעבדת עלינו ממש טוב'".
אז מאיפה הבאת את החיבור לדמות?
"אני חושבת שקודם כל אני לא שחקנית, זה לא דבר שאני עושה. שיחקתי רק בסרט אחד קצר אז אני לא יודעת מה זה לעבוד על דמות, אבל הרגשתי שגם הדמות מתעסקת עם פחדים נורא ראשוניים מהליהוק שלה כאמא, אז בעצם לקחתי בדיוק את אותו הדבר. אז הפחדים שלי האישיים מהפעם הראשונה שאני לוקחת על עצמי תפקיד כזה במשחק נכנסו פנימה, וזה עזר לי. אני מרגישה שהדמות עצמה לא משוכנעת עד הסוף במה קורה איתה וגם זה מקום שיכולתי להתחבר אליו. היו הרבה דברים שפיזית עזרו לי בטירוף להבין, להרים תיקים וקייס גיטרה ותינוק, אמרתי 'אוי ואבוי, זה הדבר, אה?'".
זה הכניס אותך למציאות של הורות?
"הייתה שם תינוקת ואהבתי אותה. אז הלכתי על כל הפחדים שלי, חגיגה של פחדים מכל הסוגים".
7 צפייה בגלריה
"הלכתי על כל הפחדים שלי". הילה רוח והדס ירון מתוך "חלב"
(צילום: עמית יסעור וגרין פרודקשנס)
אבל המסע של הדמות שלך, של טאלה, הסתיים בנקודה שבה היא כן מתחברת לאימהות.
"נכון. אבל מה שיפה בסרט לדעתי זה שהיא מאוד לא הולכת עם הסכמה אלא הולכת עם החיים, בדקויות ובעדינות וזה לא כזה חד משמעי. אפשר לראות את זה כחיפוש או התאהבות או כדיכאון, מה שקורה לדמות יכול להיות המון דברים".
איך את תפסת את זה?
"כמו שאני נוטה לתפוס את רוב הדברים, לא חד-משמעיים. זה היה מחול של לקבל תפקיד ולהימנע ממנו, מעין משחק של - אני בפנים אבל בחוץ. הדמות אתגרה את עצמה בתוך זה ולפעמים רצתה לזרוק הכל ולפעמים הרגישה אהבה. זה כתוב מאוד פואטי, כמו החיים כשמסתכלים עליהם והם מעניינים".
הוצנחת בלי הרבה ניסיון או השכלה משחקית לתפקיד ראשי בסרט באורך מלא.
"הצילומים של הסרט היו אחד הדברים הכי משמחים שקרו לי. זה היה באמצע הקורונה וזה ממש עזר לי, אלה היו כמה חודשים מטורפים, הרגשתי כמו חיילת בטירונות, 13 שעות ביום, אין סצינה בלעדי. לא הבנתי בכלל למה אני נכנסת. הבאתי אוזניות בהתחלה, חשבתי שיהיה לי זמן לעשות ביטים, וכשיצאתי מזה יצאתי ממש מחוזקת וסיימתי את האלבום שלי ישר, כי פתאום את מרגישה מסוגלת".
7 צפייה בגלריה
"זה היה מאוד מעניין, לשבת עם משאבות על הציצים". הילה רוח מתוך "חלב"
(צילום: עמית יסעור וגרין פרודקשנס)
איך זה לקבל פתאום הוראות בימוי?
"בגלל חוסר הניסיון שלי רציתי פידבקים בימים הראשונים ולפעמים היה ולפעמים לא, אז הבנתי שזה ככה, אנחנו בודקים פה משהו יחד. למזלי מאיה ואני התחברנו ואנחנו חברות מאוד טובות בהגזמה. אין לי רפרנס באיך להיות מבוימת אבל היה שילוב שאני אוהבת והוא מעורר השראה בין חופש ממש גדול ובין מוטיבציה לפצח משהו מאוד ספציפי, שזה די דומה לאיך שאני אוהבת לעשות אמנות. במובן הזה, זה היה אידיאלי מבחינתי כמו לעבוד על שיר. אפשר ללכת הכי רחוק ולהמציא דברים לא קשורים אבל אנחנו מתכנסים סביב משהו מאוד חד-משמעי".
ובסוף הצילומים חשבת על אימהות אחרת מבהתחלה?
"בהחלט חשבתי יותר על חלב אם", היא צוחקת, "זה שינה אותי לנצח. אני לא אכנס לדקויות אבל זה היה מאוד מעניין, לשבת עם משאבות על הציצים. זה נושא מאוד גדול מכדי לסכם אותו בכמה משפטים, אבל אני בטוחה שזה שינה אצלי המון דברים".
זה קירב או הרחיק אותך מאימהות?
"קירב, ממש. אם זה היה מרחיק זה היה ממש מוזר".
זה אמר לך משהו על עצמך ועל האימא שאת עתידה להיות, אם וכאשר?
"השאלה הכי קשה היא חוסר הידיעה למה את הופכת להיות כשזה קורה, ותפקיד בסרט לא יעזור לי להבין את זה. יחליפו לי מלא תינוקות בידיים וזה לא יעזור. אבל כן, זה קירב אותי לשם".
