בשורה התחתונה קשה להבין מה רוצה מאיתנו "מגלה טפח: הסיפור של פורנהאב", סרט הדוקו שעלה בנטפליקס השבוע. יוצרת הדוקו, סוזן הילינגר, מצאה שסיפור עלייתו ונפילתו של אתר הפורנו המפורסם הוא אלגוריה מעניינת להתפתחות ענף הפורנו באינטרנט, וככזה הוא מנקז אליו לא מעט גורמים מכל צד – מתנגדים ותומכים. אבל אחרי שעה וחצי של צפייה בעובדי (בעיקר עובדות, כן?) מין עצמאיים, אנשים שעבדו בחברה הקנדית שהקימה את האתר, עורכי דין ואקטיביסטים שייצגו כל אחד בדרכו את דעתו לגבי זכות קיומו של "פורנהאב", מתברר שיש דבר כזה תמונה מלאה מדי.
"פורנהאב" היה אתר ששילב בין החופש הבלתי מבוקר שמאפשר האינטרנט, בכל מה שקשור בתוכן גולשים, ובין הגבולות הפרוצים של הפורנו. או במילים אחרות: כל מי שרצה יכול היה להעלות ל"פורנהאב" כל מה שהוא רצה. מבחינת צרכני הפורנו זה היה גן עדן חינמי, האתר עצמו הרוויח בעיקר מפרסומות. בהמשך הוא השתכלל והעלה גם פלטפורמה בשם "מודלהאב", שאפשרה ל"שחקני ושחקניות מין" שביקשו להתפרנס מיצירת תוכן - למכור סרטונים של עצמם.
קהילת עובדי מין שהתפרנסה מהערוצים האלה הלכה וגדלה ו"פורנהאב" גדל והרוויח בהתאם. אלא שהציר של המודל העסקי של "פורנהאב", אותם תכנים לא מאומתים שהופצו באתר בחינם, המשיכו להתקיים וכללו גם סרטונים פוגעניים שעברו על החוק. ביניהם אפשר היה למצוא סרטוני אונס אמיתיים, ניצול מיני של קטינות ושאר מרעין בישין של נשים (שוב, בעיקר נשים) שהדבר האחרון שהן רצו היה חשיפה מהסוג הזה.
עם הזמן התפתחה התנגדות ל"פורנהאב". פעילים ברשתות החברתיות טענו שמדובר בתוכן שמאיץ סחר בנשים, ניצול ילדים וקטינים וזוועות אחרות. סרטונים שצולמו ללא הסכמה ועלו לאתר, שוב ללא הסכמה, עוררו זעם אקטיביסטי ומספר ארגונים קראו לסגירת האתר. חוקי "פוסטה ססטה" שנחקקו ב-2018 בארה"ב קבעו שהעלאת תוכן מסוג זה חושפת לתביעה לא רק את מי שהעלה אותו אלא גם את הפלטפורמה בה הוא מועלה, כלומר את בעלי האתר והעובדים.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
חברות האשראי שעד כה שיתפו פעולה עם "פורנהאב" חששו לשמן הטוב ולא אפשרו עוד לצרכני האתר להשתמש בשירותיהן כדי לשלם על התוכן שצרכו. תחקיר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" בשנת 2020 ונקרא "הילדים של 'פורנהאב'" חשף את פשעי האתר, ראיין מספר קורבנות ויצר רעש תקשורתי רחב היקף. בעלי האתר, שעד אז לא בדיוק יצאו מגדרם כדי למנוע את עליית החומרים או לפחות לפקח על טיבם ולזרז את ההסרה שלהם, הגיבו בהסרת 80 אחוז מהסרטונים באתר בניסיון למנוע את הנפילה. בסופו של דבר כל מי שמכר תוכן דרך "פרונהאב" נאלץ לחפש את פרנסתו בפלטפורמות אחרות, בעיקר "אונליפאנס".
"מגלה טפח" נותן הצצה מעניינת למערכת הפיננסית שעומדת מאחורי אתרי פורנו מהסוג הזה ומתעד באופן בהיר את השתלשלות העניינים הכרונולוגית, אבל מאוד מתקשה בייצוב האנג'דה של עצמו. נגיעה בנושא טעון כמו פורנו מבלי לקבע אג'נדה ברורה לא יוצר חווית צפייה קוהרנטית או מתגמלת. לא ברור מה הילינגר רוצה. כלומר ברור שהיא מעוניינת להשמיע את קולם של מי שנפגעו מההתנגדות ל"פורנהאב" והנידוי שלו מהקונצנזוס – מחברה שפרסמה שלטי חוצות בטיימס סקוור והעניקה מנוי פרימיום חינם בתקופת הקורונה כדי "להעלות את המורל", היא הפכה לחברה שאיש לא רוצה להיות מזוהה איתה.
הקורבנות העיקריים הם כל מי שמתפרנסים היום מיצירת תוכן מיני עצמאי ומכירה שלו באינטרנט, ועל ידי כך כבר לא כפופים לגחמות ולניצול של אולפני הצילום וההפקה של תכני פורנו כפי שהיה בעבר. אבל בסופו של יום אותן עובדות מין (יש גם כמה גברים שמרואיינים בסרט) שחרדות לפרנסתן בעצם מבקשות בדיוק את מה שמבקשות הרשויות: לקיחת אחריות של בעלי האתרים והעלאה של תוכן מאומת בלבד, כדי למנוע מתן במה לזוועות הניצול ש"פורנהאב" הפך לביתן השני.
הטענה שמשתמעת מהסרט היא שכל מאבק ב"פורנהאב" או דומיו הוא "התקפה ומשטור של מיניות האישה" והוא "מפריע לאנשים שרוצים לצרוך פורנו בצורה בריאה", שאי אפשר ואין טעם לשאוף למשטר אתרי פורנו, שהנזק גדול מהרווח. אבל כל ניסיון נרמול של צריכת פורנו והגנה על עובדי התעשיה בטענה ש"אחר כך יהיה להם מאוד קשה למצוא עבודה אחרת", תוך התעלמות מהעוול העצום שנגרם לאוכלוסייה מוחלשת ומבלי להזכיר אפילו את האופן שבו פורנו מחריב את הנשמה האנושית, הוא חובבני במקרה הטוב וזדוני במקרה הרע.
נכון, אתרי הפורנו שמעלים תכנים שלא בהסכמה הם לא הבעיה, הם הסימפטום. כדי שלא יהיו תכנים כאלה צריך לוודא שלא יהיה מי שיצרוך אותם, וזה מצריך יום לימודים ארוך מאוד. אבל הילינגר, שמנסה להגן על עובדי המין שנפגעו, נשארת ברובד השטחי של התופעה, מנסה לתפוס את כל הקצוות ונופלת להצגה לא מנומקת של כל אחד מהם. מצד שני, איפה עוד תראו בחורה מחלקת מרצונה החופשי ציונים (נדיבים) לאיבר מין זכרי?