סוויד תמיד הייתה להקה שנופלת וקמה. לאורך ההיסטוריה שלה חברי הלהקה הצליחו להתאושש שוב ושוב גם כשכולם חשבו שהם ייכשלו: לאחר עזיבת הגיטריסט ברנרד באטלר הם בנו את הלהקה מחדש, והצליחו להתמודד אפילו עם נזקי ההתמכרות של הסולן, ברט אנדרסון, לסמים קשים. סוויד היא להקה שלא עוצרת, אלא תמיד מוצאת את הכוח להמשיך, כשמה שמניע אותם זה ה"ביחדנס" - תחושת האחדות שעומדת בלב הרוקנרול. אתמול (ה') בהופעה יחידה בהיכל מנורה בתל אביב, הם הדגימו את היכולת המופלאה שלהם לתיקון, כשהביצוע של הלהיט הכי גדול, The Beautiful Ones, התפקשש לחלוטין.
סווייד מבצעים את The Drowners, The Beautiful Ones, Shadow Self ו-Personality Disorder בהופעה בהיכל מנורה
(צילום: ניצן פינקו)
אנדרסון, פרפורמר אגדי שעומד בשורה אחת עם פרדי מרקורי ודייויד בואי, ירד מהבמה לתוך האנשים כדי להתקרב ולשיר ביחד מתוך הקהל המחבק - אבל איבד את הקצב. כשהאיזון בינו לבין שאר הנגנים הופר, הורגשה צרימה עזה של טמפו שירד מהמסילה. אבל הלהקה, יחידה מאומנת וחדה, הצליחה לאזן את הקצב והתאימה את עצמה אל אנדרסון. אולי זה לא הוגן להתחיל דווקא מהצרימה היחידה בערב שהיה כמעט מושלם: חשוף ואינטימי, למרות המיקום הגרוע, ומלא באופטימיות אינטנסיבית שאנחנו כל כך צריכים.
לביקורות מוזיקה נוספות:
בעוד הרוב המכריע של אמני העולם מדלג על ישראל, (למשל, דפש מוד בטור החדש שלהם), סווייד תמיד חוזרים. בין אם זה הקהל החם בארץ או הים והשמש, הלהקה מקפידה להגיע לפה עם כל אלבום, וזו כבר ההופעה השביעית שלה בישראל. ההופעה התחילה בדיוק בזמן, אבל נפתחה בצמד שירים מוכר פחות. השיר Turn off your Brain and Yell היה פחות ממספק, ו-She, שאומנם היה להיט בשעתו, אבל לא נחשב לאחת ההברקות של הלהקה.
למרבה ההקלה הערב התרומם בשיר השלישי - ההמנון הגדול Trash. בסרט התיעודי האחרון אודות הלהקה, The Insatiable Ones שהוקרן בארץ בפסטיבל דוקאביב, הסביר אנדרסון שהוא כתב את השיר בשביל "השבט שלי". הוא אמר שהוא חיפש את הרגשת השייכות עוד מילדות, כי אף פעם לא הצליח להשתלב, ובשיר הזה הוא מגדיר את השבט שלו - שמורכב כמובן מהלהקה ומהקהל. "אולי, אולי אלו הבגדים שאנחנו לובשים, המחוות חסרות הטעם והצבע בשיער שלנו", מטיח אנדרסון, והקהל באקסטזה. כולם קפצו איתו באחדות של מנודים, נקמת ילדי הפרברים.
5 צפייה בגלריה
"אולי, אולי אלו הבגדים שאנחנו לובשים, המחוות חסרות הטעם והצבע בשיער שלנו". מתוך ההופעה של סווייד במנורה
(צילום: מוטי קמחי)
התנופה המשיכה עם Animal Nitrate, הסוס הטרויאני של הלהקה שהצליחה להכניס ללב המיינסטרים שיר על מיניות קיצונית וחסרת גבולות, הרסנית ומפתה. הביצוע פנטסטי, והאנרגיה של אנדרסון מדבקת: הוא רץ בין קצוות הבמה, יורד לקהל ועולה בחזרה, מנסה להגיע לכמה שיותר מיושבי היציעים. הוא רוצה לגעת ולהגיע לכולם כי בשביל זה הוא פה: כדי שכולנו נהיה ביחד וכדי לגרום לנו להרגיש אחד. אי אפשר שלא להיזכר במופיע אחר שנלחם בעוז בתנאים הקשים של היכל מנורה: ניק קייב, שגם ניסה לטפס אל היציעים כדי להגיע לכל אחד ואחת מהקהל.
"למה אנחנו יוצאים מהבית להופעות במקום להקשיב למוזיקה בסלון שלנו? כדי לשיר ביחד", מסביר אנדרסון רגע לפני שהוא לוקח את הגיטרה האקוסטית ופוצח בביצוע קורע לב, מעורר בכי ומציף רגשות ל-The Wild Ones, עוד רגע נפלא מתוך האלבום Dog Man Star. אנדרסון הסביר שהוא רואה את עצמו כחלק משושלת ארוכה של מספרי סיפורים שמתכנסים לעת ערב מסביב למדורה. אפילו שאנדרסון מתקשה לעיתים לעמוד ברף האנרגטי של הלהקה כולה כשהוא לבדו, הביצוע אתמול היה מרהיב. אומנם הבקשה של הסולן מהקהל להצטרף לשירה העלתה זיופים רבים, אבל תחושת הביחד של הרגע מתעלה על הכול. "ידעתי שהקעקוע ידמם, והשם יישאר", שר אנדרסון, וכולנו היינו איתו ברגע הזה. הוא דוחף את הקהל: "קומו! Come On!" אנדרסון נותן מיליון אחוז אנרגיה ודורש את זה גם מאיתנו.
5 צפייה בגלריה
הצליחו להכניס ללב המיינסטרים שיר על מיניות קיצונית וחסרת גבולות, הרסנית ומפתה. מתוך ההופעה של סוויד
(צילום: מוטי קמחי)
שיא נוסף נרשם בביצוע אפי ל-We Are the Pigs, שבו אנדרסון תיאר את עצמו כאדם ששרוי במרכזו של עולם כאוטי שעולה באש ונשלט על ידי אלימות, מלחמה וחוסר אונים. גם ברגע הזה יש אופטימיות: "כולנו צופים בהם נשרפים", הפזמון ההמנוני ממנף את השבר ואת חוסר התקווה לכוח.
עם זאת השירים שנבחרו להופעה לא אחידים ברמתם: Filmstar כיפי אך שטחי, וכך גם Can't Get Enough. דווקא החזרה לאלבום הבכורה, זה שחוגג עכשיו 30 שנה לצאתו, מעלה את הרגעים הטובים ביותר בהופעה. כשהלהקה חזרה לשיר Pantomime Horse, בלדה כואבת, ברט אנדרסון שולח את הקול שלו רחוק ומתריס בפני הקהל כשהוא שואל האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון, לנסות משהו אחר ושנמצא מעבר לאזור הנוחות שלנו? התחינה בקולו נשארה דחופה, נואשת, מחפשת היאחזות.
5 צפייה בגלריה
"למה אנחנו יוצאים מהבית להופעות במקום להקשיב למוזיקה בסלון שלנו? כדי לשיר ביחד". מתוך ההופעה של סוויד
(צילום: מוטי קמחי)
חלק ממה שהופך את המופע לחזק כל כך היא הקצב - אין דיבורים מעיקים וקטעי קישור חופרים. להיט אחרי להיט, פורשת סווייד את יכולותיה, עם התופים המתגלגלים והגיטרות הבוהקות. הם מבקרים בכל האלבומים שלהם, ובהם גם באלבום האחרון והמוצלח, Autofiction. אבל הקהל מתלהב בעיקר ממה שהוא מכיר, למשל מהביצוע האקוסטי ל-She's in Fashion.
חשוב לומר מילה על הבעיות שאפפו את ההופעה; רבים כלל לא ידעו שהלהקה מגיעה, ומחירי הכרטיסים לעשירים בלבד - 900 שקלים לאורקסטרה - מחיר שאין לו הצדקה. לא מפני שסווייד לא שווים את הכסף, אלא כי הם רק חמישה אנשים, ולא מלווים ברקדנים ותפאורה. אפילו אין וידיאו-ארט. לפני שנתיים טסתי עם חבריי לראות את הלהקה באוטרכט, הולנד. מחיר כרטיס - 50 יורו, פחות מ-250 שקלים. נכון, להביא להקה לישראל עולה יותר - אבל כמה יותר?
ההופעה הסתיימה בהדרן ובביצוע של Saturday Night, בלדה אלגנטית ועדינה שגם היא להיט ענק, שהקהל מחבק בכל הכוח. כל הופעה של סווייד היא תמיד הכי טובה שיש, שילוב נדיר של מקצוענות ורגש. עצם ההישרדות של הלהקה היא הישג. בסרט על חברי הלהקה נאמר: "סווייד היא להקה שתמיד הביטה על כפתור ההשמדה העצמית, ואמרה - 'אוי, זה נראה יפה!'". למזלנו, הם ממשיכים לבחור שלא ללחוץ עליו.
