כשהמראות הראשונים מהטבח של 7 באוקטובר הגיעו לסלולרי של פטרישיה היטון היא ישבה בביתה החדש בנאשוויל, עמוק בלב "חגורת התנ”ך" של ארצות הברית. זה היה יום שגרתי לכאורה, אבל מבחינתה, העולם היה עתיד להשתנות לחלוטין. "הייתי בטוחה שאנשים ייצאו לרחובות. כל הקהילה סביבי בנאשוויל מלאה כנסיות ונוצרים, אנחנו אוהבי ישראל, והנחתי שיהיה זעם גלוי. שיתלו את כרזות החטופים מול הכנסייה, יניפו דגלים אדומים - משהו. הנחתי שכולם יהיו המומים כמוני ויראו את ההשלכות הגדולות יותר על הדמוקרטיה המערבית", מספרת היטון בכעס שעדיין ניכר בקולה. אבל המציאות לא התנהלה כפי שדמיינה. לדבריה הפחד מהאשמות על איסלאמופוביה שיתק רבים, כולל כאלו שהיא ראתה בהם חברים ותומכים. זה היה רגע שבו היא הבינה שמשהו חייב להשתנות.
פטרישיה היטון באירוע של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס
(צילום: עודד שרוני)
"ראיתי כל כך הרבה אנשים טובים שמאמינים בזכויות אדם, בחירויות הפרט, ופשוט שותקים", היא אומרת בראיון ל-ynet, "מי שתומך בזכויות אדם ובחירות - חייב לתמוך בישראל". היטון (66) ידועה כבר שנים כפרו-ציונית נלהבת, אך האירועים של ה-7 באוקטובר דחפו אותה מעבר למעגל הפרטי של תמיכה והובילו אותה להקים ארגון חדש – October 7 Coalition (או בקיצור, O7C), שמטרתו לגייס תמיכה רחבה למען ישראל בקרב נוצרים אמריקנים.
הארגון החדש נולד מתוך תחושת חוסר אונים, אך במהרה הפך למשימת חיים חדשה, והיא ושותפתה, אליזבת' דורוס, נוצרייה שנשואה ליהודי, מימנו מכספם את הקמתו ורוב הפעילות. “יש תחושה בהולה שאנחנו חייבים לעשות משהו", מספרת היטון. "אנחנו לא יכולות לשבת מהצד ולצפות מרחוק בזמן שישראל נאבקת על חייה. אנחנו כאן כדי להזכיר לאנשים מה מונח על כף המאזניים – לא מדובר רק בסכסוך אזורי, אלא במאבק על החירות והדמוקרטיה".
הפעולה הראשונה של הארגון הייתה לפרסם מכתב פומבי של מנהיגי הקהילה הנוצרית בנאשוויל שמתנצל על "העוול ההיסטורי שנגרם ליהודים". מאז הארגון מתמקד בשלושה תחומים עיקריים: "ראשית, חינוך", אומרת היטון. "חשוב לנו להסביר לקהלים נוצרים את התמונה המלאה של המאבק הישראלי-פלסטיני ולשבור את הסטיגמות שנוצרו לגבי ישראל. שנית - גיוס תמיכה כספית, בין היתר באמצעות ארוחות משותפות ופעילויות תרבות, כמו האירוע שעשינו בתערוכת הנובה בלוס אנג'לס עם אמנים ישראלים שזה עתה השתחררו מצה"ל, והפקנו להם מוסיקה בהפקת זוכה פרס הגראמי סטיב שנואר. ושלישית, אנחנו פועלים למען שינוי השיח התקשורתי, במיוחד באזורים כמו נאשוויל, שם יש נטייה להתעלם מהצד הישראלי של הסיפור".
במסגרת זאת, היטון היא אורחת קבועה באירועים פרו-ישראליים, כמו זאת שערך לאחרונה הקונסול בלוס אנג'לס ישראל בכר. "פטרישיה מבינה לעומק שאין הבדל בין אנטישמיות לאנטי-ציונות", הוא אומר. "מצד אחד יש שיח אנטישמי, ומצד שני חלק שרוצים לגנות אותו - אבל מפחדים. לה יש את האומץ לצאת ולומר אל תפחדו".
4 צפייה בגלריה
פועלת למען שינוי השיח התקשורתי. פטרישיה היטון באירוע של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס
(צילום: ירין דרשן)
והקול של היטון בולט במיוחד בימים אלה. תפקידה האיקוני כדברה בסיטקום הפופולרי "כולם אוהבים את ריימונד", תפקיד שהקנה לה שני פרסי אמי ושבע מועמדויות נוספות, העניק לה תהילת עולם בארצות הברית, ובשנת 2012 קיבלה כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. היטון גם כיכבה בסדרה מצליחה נוספת, The Middle, שם גילמה את פרנקי במשך תשע עונות. בנוסף לקריירת המשחק שלה, היא הייתה גם מעורבת בהפקה, ובשנת 2015 זכתה בפרס אמי נוסף על תכנית הבישול שלה ברשת Food Network.
במהלך הריאיון היא עונדת סביב צווארה שרשרת בצורת ארץ ישראל השלמה, ואת תגית החטופים, והיא מקפידה על סיכות סרטים צהובים בכל הופעה פומבית: "זאת חובתי. כשיהודים מסתובבים בחוץ הם רואים לעתים קרובות רק סמלים של שנאה כלפיהם: כאפיות, המשולש האדום של חמאס, אנשים שקוראים לאינתיפאדה, 'מהנהר לים' - בכל מקום שהם מסתכלים. איך נוצרי היה מרגיש אם בכל פעם שהיה יוצא החוצה היה רואה כנסייה שהושחתה או רוססה או צלבים תלויים הפוך במכוון? אני הייתי מרגישה לבד ומפוחדת. חשוב להראות ליהודים שהם לא לבד, והלוואי שכל נוצרי היה עונד מגן דוד כדי שיהודים לא יראו רק סימני שנאה בחוץ, אלא גם סימנים של תמיכה ואחדות".
היטון אומרת שהחשיבות של הארגון החדש שלה מגיעה דווקא בגלל בסיס-האם שלו, נאשוויל טנסי, שהפך לדבריה מאז 7 באוקטובר למוקד משיכה עבור הן השמאל הקיצוני והן הימין הקיצוני. "זה מוזר אבל הם ממשיכים להופיע כאן יחד. יש כמה קבוצות פלסטיניות מאוד פעילות עם סנטימנט חזק לחמאס, וכנראה שיש להם תוכנית לחדור לאזורים היותר נוצריים של אמריקה". לדבריה, מאז 7 באוקטובר האנטישמיות באזור זה שינתה צורה, והיא כבר לא בהכרח מגיעה מגזענות לבנה של פעם כמו שהיא מגיעה מקבוצות פרינג' פרו-פלסטיניות. זה מתבטא במיוחד לדבריה כשמסתכלים על הקמפוסים: "רואים שם אינדוקטרינציה מאסיבית, וזה לא מגיע מקבוצות של הימין הקיצוני אלא של קבוצות פרו-פלסטיניות. עובדה שהם היו מוכנים כבר ב-8 באוקטובר עם שלטים מודפסים והתארגנות. זה הכול היה מתוכנן זמן רב מראש, פשוט לא צפינו את זה".
היטון, שגדלה כקתולית אדוקה באוהיו, מודעת היטב לחשדנות שעולה בקרב יהודים רבים מפני "חיבוק דוב" אוונגליסטי, מפני הדיבור על מלחמת גוג ומגוג או גאולה בדמות המרה או השמדה של העם היהודי. "לעבודה שלי ושל אליזבת' ב-O7C אין שום מניע נסתר להמיר את העם היהודי או להחליף אותו. החיבור שלנו ליהודים לא כזה מורכב - בילדותי הייתה רק משפחה יהודית אחת בעיר שלי, אבל מאז בהמשך חיי אני מוקפת יהודים, כולל ידידתי הקרובה ביותר. גם שתי סדרות הטלוויזיה הכי ארוכות שלי נוצרו על ידי יהודים. ולא אשכח לעולם איך כשהייתי על הליכון בחדר כושר בלוס אנג'לס ראיתי אישה מבוגרת עם מספרים מקועקעים על זרועה, וזה פגע בי כמו אגרוף בבטן. גרם לי להבין שההיסטוריה הזו עדיין איתנו, ואנחנו עדיין צריכים להיות ערניים לגביה. נכון, לכנסייה הקתולית היו רגעים אפלים מאוד בהיסטוריה נגד העם היהודי, שעליהם גם התנצלו אפיפיורים.
"אז יש אנשים שמאמינים, למשל, שכל היהודים צריכים לחזור לישראל כדי שישוע יחזור, אבל בסופו של דבר זה בעצם דבר טוב ליהודים כי זו הסיבה שגורמת לנוצרים להגן על ישראל. אבל זה לא כולל את השמדת העם היהודי ודברים בסגנון. אמנם גם בקהילה הנוצרית, כמו היהודית, ישנן הרבה מחשבות על אסכולות שונות של תיאולוגיה, אבל אנחנו נמצאים בתקופה שבה צריך לשים את כל ההבדלים בינינו בצד. וזה כולל כל נושא פוליטי - בין אם זה הגירה, כלכלה, בחירות, הפלות. הכול צריך לשים בצד לעת עתה, כי צריך להיות מאוחדים כדי לוודא שישראל מוגנת. כי זאת המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. המדינה השפויה היחידה שם, וחשוב מאוד שתהיה לנו את הנוכחות הזאת למען ביטחונו של העולם. ישראל היא מגדלור של חופש באזור בעולם שבו יש כל כך הרבה דיכוי".
כשהיטון מדברת בלהט על שמירה על חירויות הפרט וזכויות אדם, קשה שלא לתהות לגבי המאבק שלה נגד הפלות. התשובה שלה בעניין מורכבת: "אני מאמינה בזכויות אזרח בצורה מוחלטת, וזאת בדיוק הסיבה שאני תומכת בישראל. אבל כשזה מגיע להפלות, זה נושא אחר לגמרי. אין שום קשר לדמוקרטיה וחופש. אנשים תמיד נאבקים בסוגיות הגדולות האלה, כמו מתי ואיך לעשות הגירה, מהי הדרך הטובה ביותר לנהל את הכלכלה - אבל כל המאבקים האלה לא יכולים להתקיים אם אין לך חופש, אם אין לך חופש דיבור".
פטרישיה היטון בכנס IAC
(צילום: עודד שרוני)
ולנשים לא מגיע החופש על גופן?
"הפלות זה נושא רגיש שאני לא רוצה להיכנס אליו כאן. ישראל היא סמל לחירות ולדמוקרטיה באזור מסוכן, ואת ובעובדה הזאת אני רוצה לתמוך ולחזק. יש איזו מעין התנהלות מטורפת בעולם הזה שבו אתה לא יכול להגיד שום דבר נגד אף קבוצה אחרת של אנשים מלבד יהודים. שואלים אותנו - למה אתם תומכים בישראל? אף אחד לא שואל את השאלה הזו בכל נושא אחר. אף אחד לא שואל 'למה אתה תומך באוקראינה?'. זה הרי ברור מאליו. ישראל לא פתחה במלחמה הזו".
חלק ניכר מהביקורת הזאת מצד היטון מופנית כלפי עמיתיה בהוליווד. כשאני שואל על ״מכתב הסלבס״ האחרון, עליו חתמו מאות שמות כמו ג'ניפר לופז ואריאנה גרנדה, שקראו לארצות הברית לעצור את הסיוע הצבאי לישראל, היטון מכנה אותם "פשוט תמימים, בלשון המעטה. אני שונאת לומר שכולם אנטישמיים, אבל הם לא מבינים למה הם בדיוק קוראים. הם לא אנשים טיפשים, הם אינטליגנטים, אבל לשחקנים רבים יש דגש יתר על אמפתיה, הם רגשיים, כי זה הופך אותם לשחקנים טובים יותר. הם רואים דברים דרך עדשה רגשית. אני לא חושבת שהם יכולים להבחין בין עד כמה המלחמה נוראה ויש לה קורבנות לבין מה שנדרש כדי לחסל קבוצת טרור רדיקלית".
זה תקף גם למועמדת הדמוקרטית לנשיאות קמלה האריס, שאמרה לאחרונה שהיא "תומכת לחלוטין" בעצירת משלוחי פצצות כבדות לישראל?
"המפלגה הדמוקרטית היא מזמן לא מה שאני גדלתי עליו. היא הפכה להיות שמאל קיצוני. יש להם שם כוחות עם הרבה השפעה, כמו AOC או ראשידה טאליב. ומצד שני יש להם דמוגרפיה יהודית די גדולה, אז הם מנסים ללכת בין הטיפות, כי זו שנת בחירות. הייתי דמוקרטית במשך כל שנות ה-20 שלי, ואז המצע הדמוקרטי הפך לקיצוני מאוד בנוגע להפלות. כקתולית לא יכולתי להשלים עם זה. בגלל זה עזבתי אותם".
4 צפייה בגלריה
הסדרה שהפכה אותה לכוכבת. היטון (במרכז) יחד עם חברי הקאסט של "כולם אוהבים את ריימונד"
(צילום: באדיבות yes)
היטון עברה למפלגה הרפובליקנית אבל מאז עידן טראמפ היא מודה שהיא מרגישה פוליטית "חסרת בית”, ובבחירות האחרונות לא הצביעה - החלטה שהיא מתלבטת אם לקיים גם בנובמבר הקרוב. "אני פשוט לא אוהבת אף אחד מהמתמודדים".
במקום זה יש לה תוכניות אחרות: ביקור ראשון בארץ הקודש, שהוא בגדר הגשמת חלום עבורה. "לא הייתי מעולם בישראל, אבל היא תמיד הייתה בלב שלי", היא משתפת בהתרגשות. "אני מרגישה שאני חייבת להיות שם, לחוות את המקום שממלא כל כך הרבה מהחיים שלי עכשיו". היא לא שוללת גם בחינת פרויקטים פוטנציאליים בתעשיית הבידור בישראל.
אולי "כולם אוהבים את שמעון"?
"אני לא יכולה להבטיח כלום, התעשייה שלנו מאוד הפכפכה אבל ברור שזאת השאיפה שלי, להביא משהו שישלב בין האהבה שלי לישראל לקריירה שלי".
