לאורלי קסטל-בלום נדרש מחקר ביולוגי ממושך כדי להבין איך בעיר שנולדה וגדלה בה, כבר אין לה מקום. "אני גמרתי פה", היא אומרת. "אני אצטרך לעבור דירה, בגלל שתל אביב בעיניי הגזימה. צריך דחוף לשלוח את רון חולדאי לפוליטיקה כבר, בכל מחיר. בפוליטיקה במילא הכול תקוע אז שילך לשם, ומישהו אחר יחליף אותו ויפסיק את הדבר הנורא הזה שנהיה פה. אי אפשר לרדת מהבניין בלי שידרסו אותך או יעקצו אותך. אני אישית כמעט נדרסתי איך שיצאתי מהבית, טאק, קורקינט ועשיתי קפיצה. והייתי מאושרת, מי ידע שאני עוד מסוגלת לעשות כזו קפיצה, זה קפיצה של בת 25. וככה הצלתי את עצמי. הוא לא עצר, אולי הוא סובב את הראש לראות שלא נפלתי. זה נורא".
את יודעת, את סופרת שמזוהה מאוד עם תל אביב.
"אז משהו לא בסדר איתי. אבל זה לא רק תל אביב. החברה השתנתה ב-30 שנה האחרונות. בתור אנתרופולוגית אני מתבוננת ואני רואה, נולדו מלא אנשים חדשים. מלא, מיליונים, באמת, זו לא מדינה של שלושה מיליון, זו מדינה של תשעה מיליון. יש צעירים חדשים שכבר הספיקו להזדקן ולהקריח. אפילו הגיבור של הספר שלי, בסופו של דבר, ליבו גס באנשים האלה, אומללים, עלובים. ליבו גס".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הכירו את מר ז'וזף שימל, לא דוקטור ובטח לא פרופסור - גיבור הרומן החדש "ביוטופ" (הספריה החדשה) - שפוטר לא מכבר מעבודתו כמורה מן החוץ בחוג ללימודי צרפת באוניברסיטה. כדי לשמור על הנכס היחיד שלו - דירה נאה ברחוב שאול המלך - הוא מתחיל לעבוד בעל כורחו בקליטת עולים חדשים מצרפת, ובדרך נתקל בשלל טיפוסים, שבכל אחד מהם פוטנציאל אינסופי של נכלוליות. תפנית מפתיעה בעלילה אומנם לוקחת את שימל עד לנורמנדי, אבל את רוב ימיו הוא מעביר בהתבוננות אובססיבית, מיקרוסקופית, בתופעות הטבע המשונות סביב ביתו, בכמה מאות המטרים שמקיפים את הלונדון מיניסטור. בין "צוותא" למקדונלד'ס, בין מגדלי היי-טק משוישים לספסלים של "קופיקס", בין אוכלוסיית המבקרים בתיאטרון לדרי הרחוב - הפרויקט הביולוגי של קסטל-בלום חושף עיר מסויטת, צפופה, יקרה להבהיל ואלימה להחריד. ולא מדובר בדיסטופיה עתידנית או בהיסטוריה ספקולטיבית, אלא בתל אביב מוכרת מאוד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"השליחים של וולט לבושים בתכול, וגם כל הציוד שלהם, כולל הצידנית, תכול", היא כותבת בספר. "אי אפשר להתבלבל בין שליח וולט לשליח תן ביס. בשנים שחלפו מאז שאני גרה כאן שילש את עצמו מספר הקורקינטים החשמליים. החוק קובע שבמקומות שאין בהם שבילי אופניים עליהם לרדת לכביש. רוכבי הקורקינטים מזגזגים בין המדרכה לכביש ולוקחים הימור על החיים שלהם. במרוצת השנים גם נוספו הומלסיות חדשות, אך הן אינן דוחפות עגלת סופר עם שני מקלות מטאטא לצורך ניווט, כמו ההומלסים הגברים, אלא עגלת קניות עם שקים רב-פעמיים, לרוב של אושר עד, או של רמי לוי, מקסימום של ויקטורי או יוחננוף".
אנחנו יושבים בבית קפה ברחוב אבן גבירול. קולנו נישא בקושי מעל רעש הקדיחות מהעבודות על הרכבת הקלה, כשמדי פעם קסטל-בלום מזהה מבעד לחלון דמויות מתוך הספר, שחולפות על פני בית הקפה. אותם דרי רחוב, שזכו לכינויים קסטל-בלומיים לעילא - "כובע צף", "בעל הניילונים", "קווין ג'ובנה", "הנוכלת מפרדס חנה" - והרשימה ממשיכה.
יוצא לך לדבר איתם?
"לא. רק עם אחת הבנות שהולכת לקבל מתאדון, תחליף הרואין. במשך שנים היא הייתה מבקרת כאן, ואני בתמימותי חשבתי שהיא באה לכאן כדי לפקוד את האזור כי היה לה כאן אהוב. אבל היא בעצם באה לקבל מתאדון, בתחנת החלוקה ברחוב הנרייטה סולד. יש שם תור כל השבוע. ובסופי השבוע ובחגים זה סגור ואני מרחמת עליהם כי אני יודעת שהם יצטרכו לקבל משהו. חלק מהאנשים האלה מגיעים לכאן והרבה מהם נעלמים. המון מהאנשים שתיארתי בספר מתו. אני בטוחה בזה. חיפשתי אותם".
ואין ממש דרך לדעת אם הם בחיים או לא. יום אחד פשוט נעלמים.
"קווין ג'ובנה לדעתי נפטרה. אם מישהו רואה אותה שיכתוב למערכת. זאת אישה שחורה מדהימה מדרום ארצות הברית. מדברת אנגלית. היא חשבה שיש לי איזו אחווה איתה. שגם אני slave. היא הייתה מבקשת כסף אבל סירבה לקבל שטרות חדשים, כי היא הייתה משוכנעת שהם הודפסו בצ'רנוביל והם מלאים קרינה. היה איזה רגע מדהים איתה, שהיא עמדה בסופר ליד הקופות. וצעקה לכולם 'פיפל אוף איזראל! גו און פליז, וויז יור שופינג! שבת שלום!' ואנשים פשוט התעלמו ממנה והמשיכו בקניות שלהם, אז זה נראה כאילו הם מצייתים לדבריה. היא נעלמה כלא הייתה.
"פעם ראיתי ברחוב אישה אחת הולכת לתוך הכביש. צעקתי לה, 'היי, הלו! גברת! מה את עיוורת?' אז היא אומרת לי, 'כן'. אז תפסתי אותה והחזרתי אותה למדרכה. ואז היא עשתה פעולה שמלמדת המון; היא הוציאה מהתיק שלה עיתון ושמה אותו על המדרכה וישבה עליו. זה בן אדם שרגיל לשבת על לכלוך".
שמונה שנים ("פחות חודשיים!") חלפו מאז צאת ספרה האחרון של אורלי קסטל-בלום - אחת הסופרות הבולטות, החשובות והמקוריות שכותבות כאן. "ביוטופ" הוא ספרה ה-15 במספר. קדמו לו, בין השאר, ספרה הראשון "לא רחוק ממרכז העיר", "היכן אני נמצאת", "דולי סיטי", "רדיקלים חופשיים", "טקסטיל", וספרה האחרון "הרומאן המצרי" שגולל את קורות משפחתה בקהיר, וזיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2015. מאז היא כבר הספיקה לחצות את גיל 60, אבל היא לא מתרגשת מזה.
"כבר קמים לי באוטובוס. בהתחלה לא הבנתי מה הם קמים. יש את הרגע הזה שאתה חוטף. חטפתי, התיישבתי. אלה היו ילדים בני 16, אמרתי לעצמי, 'מה הם יודעים, בטח לא מפה'. כבר עשיתי עליהם תולדות חיים. אבל אחר כך ראיתי שעוד פעם קמו לי. זה מה שאני אוהבת בתחבורה ציבורית. רואים הכול"
למעשה, קסטל-בלום מחכה בקוצר רוח לנובמבר, אז היא תחגוג את יום הולדתה ה-62, ותקבל סוף-סוף את התואר הנכסף: אזרח ותיק. "מקבלים כל מיני בנפיטים, אני לא יודעת, אולי משהו מביטוח לאומי. אבל הם מכירים בך כסניור. וזה מאוד מכבד אותי, סניור. אזרח ותיק. כבר קמים לי באוטובוס. בהתחלה לא הבנתי מה הם קמים. יש את הרגע הזה שאתה חוטף. חטפתי, התיישבתי. אלה היו ילדים בני 16, אמרתי לעצמי, 'מה הם יודעים, בטח לא מפה'. כבר עשיתי עליהם תולדות חיים. אבל אחר כך ראיתי שעוד פעם קמו לי. זה מה שאני אוהבת בתחבורה ציבורית. רואים הכול".
את מרגישה זקנה?
"הזִקנה היא מדהימה. אני מאוד אוהבת. אומנם בתשחצים הידרדרתי. תראה איך המוח עובד: פעם לא הייתי מנסה לנחש את הצעירים בתמונות, אבל את המבוגרים ידעתי. עכשיו את המבוגרים אני לא זוכרת. אבל מה ששמתי לב זה שאני מבדילה בין בני 70, ל-80, ל-90, ולא מבדילה בין בני 20 ל-30. גם בן 40 יכול בשקט להיראות לי בן 28. אבל מעל גיל 60 אתה כבר לא טועה. וזה מזכיר לי דבר מדהים שעמליה כהנא כרמון אמרה לי פעם. היא אמרה, 'את מזדקנת ומסתכלת בראי, וזה לא שיום אחד את נראית ככה, אלא ככה את נראית היום'. אבל לי היום יש שני דברים לעבוד איתם: טיב המשקפיים, והשיער. אז אני משקיעה בשיער, שמפואים שמוסיפים לך נפח, ושמן קיק, ורולים, וגם יש לי מוס מיוחד של עיבוי, ששמתי במיוחד לכבוד הפגישה הזאת, ואם זה לא יחזיק עד מחר אני הולכת שוב לחזור על התהליך הזה".
נולד לך לא מזמן נכד ראשון.
"אני עדיין נכנסת לזה. אני מוכנה לעשות את העבודה. אני מרגישה שיש פה איזו השלמה".
איך את מרגישה עם התואר החדש "סבתא"?
"אני לא סובלת את זה שאומרים לי 'אמא'. כשאני מזמינה מנה פלאפל, טוב מי מזמין מנה פלאפל בגילי, אבל נגיד, והמוכר אומר לי 'קחי אמא'. כאילו אני אמא של המוכר, אמא של כולם, זה נורא מעליב. אם יגידו לי 'סבתא' אני אקבל את זה. 'בואי סבתא'לה!', תמיד רציתי להיות זקנה. שיער לבן. אני זוכרת אפילו בשנת 1989, הייתי בת 29, ואמרתי בריאיון שאני מחכה כבר להיות זקנה ומקומטת כדי שאוכל לדבר ממרום גילי וממרום ידיעתי, כי אתה יודע, ומבין דברים".
להשקות ספרים ולאירועים ברנז'איים היא כבר כמעט שלא הולכת. בכלל, ממרום גילה ומעמדה, בדומה לגיבור שלה ג'וזף שימל, קסטל-בלום חווה את העולם בעיקר דרך ארבעת קירות ביתה. "אני משתדלת כמה שיותר להישאר בבית. בתחילת הדרך שלי, בגיל 20, מטרת החיים שלי הייתה להיעזב לנפשי. עם המסר הזה יצאתי לעולם. שיעזבו אותי. המטרה שלא הושגה, אבל קצת הושגה. לא עוזבים. מה היא עושה, מה הוא עושה, מה הם עושים, מה היא לומדת", קסטל-בלום מדברת ומרימה את ידה בתנועה פומפוזית. "זה דרך אגב משהו חדש, תופעה חדשה. שאני ככה מרימה את היד, ודווקא לא היד הטובה, יד שמאל, כמו אום כולתום, רק בלי המטפחת".
אבל מתחת לבית אורבים לה לא רק שליחים של וולט או נרקומנים, אלא גם טיפוסים אחרים, תל-אביבים מזן מסוים. מנומס יותר, לכאורה. תרבותי. קסטל-בלום מכנה אותם "הדובנובאים".
"יום אחד טיילתי עם הכלבה ועשיתי כרגיל את קיצור הדרך של הבניין ברחוב דובנוב שקרוב מאוד לבניין שלי. ואישה אחת אמרה, 'מה את עושה פה?' אמרתי, 'אני גרה פה'. 'איפה את גרה?' היא שאלה אז הצבעתי, והיא אמרה, 'זה לא אותו דבר, ואני מבקשת שלא תעברי פה יותר'. הם קשים, מאיימים בתביעות. אני נורא שמחה שיצא לי לגור כאן ולראות את החצר האחורית הזאת. החצר האחורית של הקאמרי. אתה הולך שם בלילה ומריח שתן, שתן של מבלים. של אנשים שהולכים להצגות. איזו מין תרבות זאת?".
יוצא לך לפקוד את מוסדות התרבות באזור? הקאמרי? צוותא?
"לא. אבל אם אני משתתפת באיזה אירוע בצוותא, אני חוצה את הכביש ותוך עשר דקות אני שם. זה נהדר. יש גם סיפור טרגי לעניין. פעם אחת בשנת 80', כשהייתי בת 20, הלכתי עם מי שהיה הבן הכי מקובל בשכבה של א"ד גורדון להופעה של שלום חנוך בצוותא. היו לו שש שנים כולל התיכון כולל הצבא לחשוב שמה שהוא רוצה בחיים זה אותי, וחשבתי שאני מסודרת. הייתי אז מאוד רזה וכנראה תימהונית בעיניו. פתאום הוא אומר לי, 'אני הולך רגע לשירותים' ולא חזר. עברו יותר מ-40 שנה. לא חזר. עכשיו, אני הייתי בטוחה אז שכל האולם בצוותא כולל שלום חנוך יודע מה קרה, מבין את הפדיחה. ובאמצע הופעה של שלום חנוך זה לא פשוט. וההוא עם ה'מה מה מאיה'. עד היום קשה לי לשמוע את השיר הזה".
נשארת עד סוף ההופעה?
"כן, כי לא יפה לקום באמצע. חשבתי להיכנס לשירותי הגברים לבדוק מה קורה, אבל אמרתי שאם היו מוצאים שם מישהו מת כבר היו אומרים. אבל אל תדאג, נקמתי. איך נקמתי? ב'טקסטיל' הכנסתי דמות שמבוססת עליו, שלומי, כזה לוזר מוחלט שמתעלל בחברה שלו. אז אם הוא קורא אז שיידע שהדבר בוצע ואין לו מה לפחד".
כשהיא בכל זאת נאלצת לצאת מן הבית, היא עושה זאת כדי להעביר הרצאות, סדנאות וקורסים בכתיבה יוצרת. וכמו הגיבור שלה, גם היא התקשתה לשמור על מקום עבודה לאורך השנים. "פיטרו אותי מאוניברסיטת תל אביב. את זה אתה חייב לכתוב בריש גלי, בגלל שאני יודעת גם למה. הבנתי משברי מילים. הספר שלי 'חיי חורף' לא נחשב. ולכן נחשבתי לסוס מת. שם פניתי לריאליזם, ולא אהבו את זה. רצו אותי משוגעת, פסיכוטית. אבל כמה אפשר? הייתי כבר בת 50.
"הייתי מאלה שלא החזיקו מעמד בשום מקום, גם באוניברסיטת בן גוריון, וזה חבל. כל פעם היו מפטרים אותי ממקום ואומרים לי בהצלחה בהמשך דרכך. לא נפתח קורס, הייתה טעות בירוקרטית, לא העברתי איזה מסמך, או שכן העברתי, או שלא הבנתי שצריך להעביר, לא קלטתי מה זה העולם הזה. רשות המסים, זה שיא הרצינות, ביטוח לאומי, עיריית תל אביב, כל אלה אני נזהרת מהם מאוד היום. אני עם היד על הדופק".
בספר שימל מפוטר בעקבות חוות דעת גרועות במיוחד. קראת פעם חוות דעת שסטודנטים כתבו עלייך?
"אף פעם בחיים לא הסתכלתי. לא מסתכלת. זה יכול להרוג בן אדם. זה הרי אנונימי. זה כמו להסתכל על טוקבקים. לא, תודה רבה".
איזו עצה תיתני לכותבת מתחילה?
"פגשתי לא מזמן סטודנטית לכתיבה, ערבייה. היא כתבה לראשונה סיפור בעברית. בחורה מוצלחת, עם כישרון אדיר, כותבת יפה מאוד. אני נפגשת איתה מדי פעם. כמובן שאני לא יכולה להיות חברה שלה כי אני גדולה ממנה באיזה 30 שנה. יש לי עוד חברה צעירה שגם אני לא יכולה להיות חברה שלה בגלל הפער של ה-30 שנה, אבל אני חברה שלה באמת. לא חשוב. אז נפגשתי איתה והיא שאלה אותי איך לכתוב, המציאות קשה, החיים קשים, פוליטיקה, שאלות קשות, מה אני צריכה לעשות כדי להצליח לכתוב בתוך כל הרעש הזה ברקע. אמרתי לה את הדבר שאני אומרת לעצמי, תתנהגי כאילו הכול רגיל. זו הדרך היחידה להצליח לכתוב. להתנהג כאילו הכול רגיל".
לא קל לעמוד בקצב של קסטל-בלום. התשובות שלה הן כמו סיפורים קצרים, כאוטיים, מסועפים, מלאי ברק, שכמעט תמיד נחתמים בפאנץ' מצחיק מאוד. עוד לפני שאני מספיק להוציא מילה היא מתחילה לענות על שאלה שלא שאלתי. היא מדברת באופן אסוציאטיבי, סיפור אחד מוביל למשנהו. שאלה על קפה נגמרת בסיפור על אוניברסיטה של לסביות, זיכרון בנוגע לסיגריות מגיע לאפרטהייד בדרום-אפריקה, ושאלה על מוות שולחת אותה להסבר מדוע בנה ובתה לא יודעים צרפתית כמוה ("לצערי הילדים שלי הם הצלחה של הציונות"). כמו את דפי "ביוטופ", גם את מילותיה שלה מאכלסות אינספור דמויות. דמויות משונות, דמויות קטנוניות, דמויות ספרותיות כאלה שרק המציאות יכולה להמציא. ולעיתים מדובר בדמויות שיכולות להיווצר רק במציאות הישראלית.
"הסכסוך מייצר המון מוטציות, המון דברים בלתי מתקבלים על הדעת. יש לי תלמידה בבית אריאלה, שחברה שלה יצאה בשאלה, שינתה את השם שלה, וברחה לבת עין עם שבעה כלבי זאב. להתבודד. זה הופך את הראש הדברים האלה. מוטציות של הסכסוך. כמו ערבים שהעברית שלהם טובה יותר מהערבית שלהם. במסגרת התחקיר לספר באזור מעלה אדומים, מצאתי מקום שנקרא 'הרועה העברי'. שהוא פנימייה לנערי גבעות שסרחו. מכורים לסמים. הפכו לפושעים. לא עוסקים בעבודת הקודש של יישוב הארץ. אפרופו מוטציות. זה לא הופך את הראש?
"כמה שאני שמאלנית בבטן, יצא לי לראות בצרפת הפגנת תמיכה של גדודי עז א-דין אל-קסאם או משהו כזה. צעקתי להם, 'יאללה, תתביישו לכם, יאללה בואו תהרגו אותי'. בצרפתית. אבל הם הכילו אותי. אתה מכיר שמכילים?"
"בתקופת האינתיפאדה השנייה איך הטלוויזיה הייתה משדרת פיגוע? היה עולה כוכב שקופית. כתוב 'פיגוע בבית ליד, הרוגים במקום'. שקופית. הפסקת שידור. ואז היית מקבל בן אדם עם מיקרופון שמתאר ומאחוריו סדום ועמורה. וזה הכול רק סגירת פערים. 'אנשי זק"א עושים את עבודתם הקדושה'. והמשפט הכי מוזר ששמעתי אי פעם שהיה נאמר, זה 'האירוע הסתיים'. הוא לא הסתיים. הוא רק מתחיל. לכן גם הספר הזה מהאינתיפאדה השנייה עוד מתבשל אצלי. ואמרו שמכבי האש שטפו את המקום, ואתה מבין שזה מהדם. אחרי שזק"א עשו את עבודתם הקדושה. זו הייתה תקופה שמשי-זהב היה משי-זהב. עוד מוטציה. הסכסוך הזה, נורא לא חשבתי שהוא יימשך עד שאני אהיה בת 60 פלוס. אבל אני לא רואה איך הוא מסתיים בכלל. אני רק יכולה להגיד לך שטוב שאני לא ערבייה. ריאן בן השמונה שמת מפחד, כשנכנסו כוחות צה"ל, אתה מבין? כוחות צה"ל? ילד מת מפחד? מה הולך למסכן הזה בראש? מה שכמותו יהיו בעוד כמה שנים?".
אני מבין שאין לך הרבה ציפיות לקראת הבחירות השבוע.
"אני מבינה מה תהיה התוצאה. מביקור בצפון אני מבינה מה תהיה התוצאה. ראיתי את השלטים. אבל אני מקווה שזה לא יקרה. אני מפא"יניקית. גם אבא שלי היה מפא"יניק. ואמא שלי עדיין מפא"יניקית. אני מקווה שמשהו יתהפך. די, 40 שנה שלטתם במדינה, תודה רבה. ואני מדברת מתוך המזרחיות. אני מודעת היטב למזרחיות שלי ואני פונה אל המזרחים, לא ללכת שבי אחרי הימין הקיצוני".
כשאת מסתובבת בעולם עם הספרים, את מוצאת את עצמך מדברת על המצב הפוליטי בישראל?
"נואשתי מזה כבר, זה עול. נמאס לי להסביר. פעם הייתי בהרצאה בברקלי. זה היה אחרי שצה"ל הפגיז בעזה. הייתי שם בהרצאה, וכבר היה לי הצ'ק בתיק, ואני מדברת באנגלית רצוצה. פתאום אני שומעת קול בס של אישה מעשנת אומרת 'murderer'. אמרתי לעצמי 'תתעלמי' והמשכתי. שוב 'murderer'... ואני ממשיכה והיא שוב, פעם שלישית, וכבר עצרתי ועמדתי לפרוץ בבכי בעלבון, באמת כמו ילדה קטנה. אבל אמרתי לעצמי, 'מה אני אבכה פה'. אז אמרתי טוב אני אסלק אותה מהאולם. וחיפשתי איך אומרים באנגלית 'גט דה פאק אאוט אוף היר', והסתבכתי במשפט, ובסוף אמרתי והיא לא הלכה, ובסוף הערב כולם ניחמו אותה ועליי עטו. היה לי מזל שדורון נשר הוציא אותי מהקהל, הציל אותי מטבח. אז כמה שאני שמאלנית בבטן, יצא לי לראות בצרפת הפגנת תמיכה של גדודי עז א-דין אל-קסאם או משהו כזה. צעקתי להם, 'יאללה, תתביישו לכם, יאללה בואו תהרגו אותי'. בצרפתית. אבל הם הכילו אותי. אתה מכיר שמכילים?".
את מתעדכנת בחדשות? במה שקורה ברשתות?
"לא. יש לי פייסבוק שאני מעלה בו רק על סדנאות והרצאות. מדי פעם אני מסתכלת ב'בחדרי חרדים'. עוד משהו שהייתי עושה ואני כבר לא עושה, זה לקרוא מה יאיר נתניהו כתב בטוויטר. זה מעניין אותי. תראה, כישרון כתיבה יש לו. מקווה בשבילו שייצא מהפוליטיקה ויכתוב ספרים".
את חושבת שהוא יכול להיות סופר?
"כן, אני חושבת שזה עדיף".
פורסם לראשונה: 07:49, 28.10.22
