בחודשים האחרונים הפך דנדן בולוטין לאחד האנשים הנחמדים שנמצאים בפריים טיים הישראלי. אולי אפילו הנחמד ביותר. אבל מאחורי חיוך שובה הלב שהוא מפגין ב"הישרדות" - מסתתר עבר של לוחם אמיתי.
במהלך שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל בשנת 1980, בולוטין הוקפץ מביתו בתל אביב לקיבוץ משגב עם שבצפון הארץ אחרי שחוליית מחבלים השתלטה על בית ילדים.
"כשקיבלתי את השיחה, אמרתי לצבא שאם זו הקפצה לתרגיל, אני לא בא. הייתי חייל כבר די וותיק. אבל הם אמרו לי 'תעזוב הכול ותבוא מהר'. הודיעו לנו שמחבלים השתלטו על בית במשגב עם. זה היה מאוד מורכב. סיירת גולני ניסתה לפרוץ לבית. חייל וילד שילמו בחייהם ונפלו. אנחנו עמדנו במרחק של כמה מטרים מהמחבלים וחיכינו להוראה מתי לפרוץ. היינו בשיא האדרנלין. בשלב מסוים החליטו שנפרוץ פנימה. הצלפים אמרו שיש שני מחבלים על הכוונת ושהם חוסלו. אנחנו חשבנו שיש רק עוד מחבל אחד. רצתי לפרוץ לבית, ופתאום מול החלון ראיתי מחבל מכוון נשק ישר אל הפרצוף שלי. הייתי יותר מהיר ממנו ופשוט הורדתי אותו. הייתי בטוח שסיימנו את המבצע, אבל כשנכנסתי לבית הילדים פתאום התחיל צרור יריות מטורפות והסתבר שהיו שם חמישה מחבלים נוספים. הרגנו את כולם. מבחינתי זה היה נצח, אחר כך עזר ויצמן ז"ל שתצפת על הקרב אמר שזה לקח פחות משתי דקות. זה היה המבצע הכי צודק והכי מוסרי בעולם. חלאות השתלטו על בית ילדים".
כששמעת על הפיגוע שאירע בירושלים ואת הביקורת על כך שהלוחמים שניטרלו את המחבל ירו בו כשהוא היה שרוע על הקרקע. מה זה עשה לך?
"זה נראה לי ויכוח מצחיק. הכדור שירו במחבל היה מוצדק לגמרי. כל הכבוד ללוחמים וללוחמות. מה היה קורה אם המחבל היה מוציא אקדח עוד שנייה? מי שבא להרוג אותנו שיידע מראש שהוא לא יוצא מזה. אני כמובן לא מדבר על מקרה שהמחבל התחרט ואז ברח ובעצם לא סיכן אף אחד - אז אין צורך לירות לו בגב. אבל כשמחבל תוך כדי פיגוע? שימו לו כדור וגמרו עניין".
בחייו של אדם סביר, הרגע שבו מחבל מכוון עליך נשק היה נחקק כרגע המפחיד ביותר בחיים. אבל בולוטין מצדיק את טייטל השורד האולטימטיבי ונזכר בעוד רגע מסוכן במיוחד, כשמפגש מקרי באפריקה כמעט עלה לו בחייו.
"במהלך אחת מהנסיעות שלי לאפריקה הייתי עם שבט שחי עמוק בג'ונגל. היה להם שבט תאום שהחליט שהוא מנתק קשר עם הציבילזציה וחי לבדו. עד היום נכנסו לשבט התאום 14 זרים - וכולם מתו. הם הרגו את כולם. אין קשר חיובי עם השבט הזה. הלכתי במסלול שהכרתי וראיתי שני אנשים מהשבט התאום, אני קורא לו 'השבט הרע'. לא הייתי בטריטוריה שלהם ולכן הם לא תקפו, אבל באותו רגע לא הייתי מרוכז. אני רואה אותם והלב שלי צונח לתחתונים. הייתה דקה דומיה. הם לא האמינו מה הם רואים ואני לא האמנתי מה אני רואה. שיחקתי אותה שאני לא רואה והם שיחקו אותה שהם לא רואים אותי. אבל האיברים רעדו לי. פחד מוות. במשגב עם לא היה לי את הפחד הזה כי הייתי עם הצוות שלי שהוא הכי טוב בעולם. כאן הייתי ממש לבד".
"בקופת חולים אני אגיד דן ולא דנדן. אבל בחיים זה נשאר"
בולוטין כבר בן 63, גר בחוות בולוטין בנגב הצפוני, יש לו ארבעה ילדים ובת זוג. בתעודת הזהות השם הוא דן, אבל בפנימייה שבה התגורר בצעירותו, נולד השם דנדן. "היה לי שם חבר שקראו לו טל. אני קראתי לו טל טל, והוא קרא לי דן דן".
עד היום הוא קורא לעצמו טל טל?
"לא. רק אני נשארתי עם דנדן. ככה אני מציג את עצמי. זה נשאר. כמובן שבקופת חולים אני אגיד דן ולא דנדן. אבל בחיים זה נשאר".
למה בעצם התגוררת בפנימיה?
"במקור אני מתל אביב. הייתי ילד בעייתי בבית הספר, ובטח לילדים כמוני דוחפים ריטלין היום. הייתי בבית ספר רגיל שהיה סגור כזה, לא היה לי איפה לפרוק אנרגיות, וילד בן 12, בטח כמוני, צריך לפרוק אנרגיות. כשהגעתי לפנימייה יצאתי לעבוד בלול, ברפת. זה היה חלום עבור ילד שהרגיש כלוא".
קשה לדמיין אותך ילד שעושה בעיות.
"בהתחלה בפנימייה כל מקרה שהיה לי היה מגיע למכות. תמיד חשבתי שמתחילים איתי ומעצבנים אותי. בדיעבד אני יודע שהייתי אשם. הרגע ששינה אותי בתור בן אדם היה כשיצאתי לדוג עם חבר ילדות שקוראים לו אורי. הוא היה גדול ממני ובמהלך הדיג ראיתי בן אדם מלאך. הוא היה חבר של כולם והכול היה בטוב וברוגע. אמרתי לעצמי, 'קיבינימאט, ככה אני צריך להיות. אני לא צריך להתעצבן'. ושם החלטתי שדי. הבנתי שאולי אני אפסיד מדי פעם, ידיחו אותי מקבוצה, אני אצא פראייר לפעמים, אבל זה לא חשוב. העיקר שאשן טוב בלילה".
אתה בן אדם פראייר?
"אני מניח שאני יוצא פראייר פה ושם, אבל זה לא כי אני טמבל ולא שם לב. לפעמים אני מעדיף לוותר על דברים שמגיעים לי בשביל לא לריב. אני מעדיף להיות פראייר ולא לריב. עד גבול מסוים כמובן".
"אבא אמר לי 'רון עלה על מוקש, תבוא הביתה'"
חייו של בולוטין השתנו בפנימייה לא רק בגלל ההבנה שהוא צריך להשתנות - אלא גם בגלל אירוע קשה שחווה במשפחתו. "אני זוכר שאבא שלי צלצל לפנימייה, אמר לי 'רון אחיך עלה על מוקש, תבוא הביתה', וניתק את הטלפון. בלי להגיד לי אם הוא חי או מת. לא יכולתי להתקשר חזרה, הלכתי למנהלת הפנימייה ואמרתי שאני צריך ללכת הביתה. אמרו לי 'אין בעיה, אבל קודם תגמור את החזרות למופע חנוכה', ואני עושה את מה שאומרים לי. הייתי פושטק אבל תמים".
כלומר אתה רוקד בחזרות לחנוכה, ואתה לא יודע אם אחיך חי או מת?
"כן. ואז נסעתי הביתה באוטובוס, ומגלה שהוא נפצע קשה. הוא איבד רגל והראייה שלו נפגעה. הפציעה של אחי הייתה קשה מאוד עבורו, אבל למשפחה שלי זה עשה טוב במובן הזה שהיא ליכדה אותנו מאוד. עשינו ארוחות שישי בבית חולים במשך חצי שנה. הייתי נוסע לתל השומר פעם בשבוע, אולי יותר כדי לשמור על אחי, שלא ישכחו לתת לו תרופות. הייתי צריך להאכיל אותו. בכל דבר רע יש גם דבר טוב. זה ליכד אותנו מאוד. היום הוא אחרי תואר שני במתמטיקה, עשה דוקטורט על שיקום נכים בספורט והוא גם אלוף פראלימפי".
אחרי שסיים את הפנימייה והשתחרר מהצבא, בולוטין החל את מסעותיו בעולם - אירופה, אפריקה, אמריקה, אנטרטיקה ובערך כל מקום שרק יעלה לכם לראש. במסגרת מסעותיו הוא גם עבד כמעט בכל עבודה שרק תחשבו עליה: חוטב עצים, נהג משאית, קטיף תפוחים, קבלן שיפוצים ואפילו גידול קופים מיוחדים. בשנה האחרונה הוא הוסיף לעצמו שורה נוספת בקורות החיים: כוכב ריאליטי, אחרי שהשתתף בתוכנית "הישרדות" (רשת - שני, רביעי ושבת).
"היו התנהגויות מגעילות בהישרדות"
"אני מודה שאני לא כל כך מתאים ל'הישרדות'", הוא מודה בגילוי לב, "לא כל כך הבנתי את התוכנית לפני שבאתי, וכשהגעתי הבנתי - אבל החלטתי שאני לא רוצה להתלכלך. כלומר אני רוצה לזכות, אבל אני לא מוכן לוותר על חלק מהעקרונות שלי, גם לא בשביל כסף".
אבל קשה עד בלתי אפשרי לנצח בלי בריתות.
"בשלב הראשון אפשר היה לנצח בלי בריתות. אם כולנו נהיה שבט אחד וננצח - אז לא נצטרך להדיח אף אחד, וזה מה שהיה בליבולן. ניצחנו חמש פעמים רצוף. אבל אחרי שמגיעים לאיחוד באמת אין ברירה. ראיתי אנשים מתלכלכים והבנתי שזה לא שווה לי, גם לא בשביל מיליון שקל".
מה זעזע אותך?
"הייתי המום. לא חשבתי שיש שיח עדתי שעולה ומוציא כל כך הרבה אמוציות. אנחנו בשנת 2021. היו התנהגויות מגעילות. אני זוכר שלקחתי הצידה את פאני בוזגלו ואמרתי לה 'דברי עם אוהד, שלא יתבטא ככה. הוא דיבר מגעיל ולא נראה לי שצריך לדבר ככה. ואני עוד ראיתי רק חלק כי לא היינו באותו השבט. אבל אני גם מבין אנשים - התנאים שם חרא. אתה רעב, ישן על החול, קר בלילה וחם ביום. המחסומים נעלמים".
ואיך הצלחת לשמור על המחסומים שלך?
"אני גם בן אדם. היו פה ושם מחסומים שנעלמו גם אצלי. היה לי מזל כי הייתי בשבט של הטובים. הייתה אווירה טובה, הרבה בזכותי. אני רוצה להישאר חבר שלהם. אני לא עושה הצגה לטלוויזיה".
כשאתה אומר הצגה, קשה שלא להיזכר בקטע במשימה שבו בחרת לשכב על החול כדי שכולם ידרכו עליך. אולי זאת האסטרטגיה שלך?
"מאחר ואני גדול חזק, זה נתן לנו פור במשימה הזאת. אני לא עשיתי את זה כדי שיחשבו שאני מסכן ושידרכן עליי, הרעיון היה שצריך לנצח. הייתי מאוד גאה. לא השפילו אותי, אני נשכבתי כדי שכולם יעברו מהר. לא אכפת לי כשדורכים עליי פיזית".
ונפשית?
"קשה להוציא אותי מכלי. אני בן אדם די קול. אני כן נפגע, כן עצוב. אבל לא מתעצבן".
מתי התעצבנת בפעם האחרונה?
"אני לא זוכר מתי עצבנו אותי. יש לי עובד פה בחווה שהורס דברים ששווים המון כסף כי הוא לא מרוכז, ואז לפעמים אני מתעצבן עליו. אבל לא קרה שצעקתי עליו. אני לא צועק על אף עובד".
החווה שעליה מדבר בולוטין היא החווה המבודדת שבה הוא מתגורר עם משפחתו בנגב הצפוני. יש לו שם צימר, שדה חקלאי לייצור שמן זית ובלי קשר - הוא גם מרצה על חייו בתור שורד אולטימטיבי.
עם כל מה שעברת בחיים והפעילות שלך, לא חבל שיזכרו אותך בתור פליט ריאליטי?
"בעוד חצי שנה לא יזכרו שהייתי ב'השרדות'. זה סלב לכמה דקות. מי שמכיר את החווה שלי יודע שזה פרויקט אדיר. יש לנו פרויקט להצלת חיות בר בתוך החווה כבר 23 שנה".
"הישרדות" עשתה לך תיאבון לפרסום?
"יש משהו קטן כן. אני מדריך טיולים ונוסע עוד כמה ימים לאנטרטיקה, אבל מה שהייתי רוצה זה לבדוק מה קורה עם האנשים והמקומות שביקרתי בהם באנטרנטיקה ב-1994. לעשות איפה הם היום ומה השתנה. להשוות את הצילומים של אז, להיום. זה מרתק. הלוואי ומישהו יעזור עם המימון של זה ושנצלם איזה משהו".
