בריאיון בטוק שואו של דיק קאווט, שצולם בשנת 1971, שואל המארח את הסופר האמריקאי, טרומן קפוטה, איפה עומדת כתיבת הרומן הבא שלו, "תפילות שנענו". בתשובה מחייך קפוטה את החיוך הדק שלו ואומר "אני מכנה אותו עכשיו רומן הפוסט-מוות שלי, כי זה או שאני אהרוג אותו או שהוא יהרוג אותי". בהנחה שקפוטה לא ביקר בעתיד אפשר להניח שהוא נזקק למטאפורה כדי לתאר את התסכול המתמשך שהוא חווה מול הרומן שהוא עצמו הגדיר כמגנום אופוס שלו. בדיעבד אנחנו יודעים שהרומן ניצח – קפוטה לא השלים אותו מעולם, הוא כתב רק כמה פרקים מתוכו, ופרסומם הפך לנקודת המפנה בחייו. מהנקודה ההיא הוא הלך והתדרדר עד שהחזיר את נשמתו לבורא, חולה ומכור לאלכוהול ולסמים.
"אויבות: קפוטה נגד הנשים" - טריילר
(באדיבות FX)
המהפך הזה עומד בבסיס העונה השנייה של "אויבות: קפוטה נגד הנשים" (FEUD: Capote Vs. The Swans), הדרמה האנתולוגית של ראיין מרפי, שעלתה אתמול (ה') ב-yes. הסיבה להתדרדרות של קפוטה הייתה פשוטה: הוא הוחרם על ידי להקת הברבורות שלו, נשות החברה הגבוהה בניו יורק של שנות ה-70, איתן נהג להתרועע, ספק כמופע השעשועים שלהן ספק כאיש סודן, עד ששפך את הסודות האלה אל פרק מספר שפרסם במגזין האסקווייר. הברבורות לא סלחו לו לעולם על הבגידה הבלתי נסבלת, זו שסדקה את הדימוי המושלם - הנכס הגדול ביותר שלהן. הוא הוחרם על ידי הנשים, דלתות גן העדן נטרקו בפניו והוא הלך וקמל.
אחרי העונה הראשונה של "אויבות", שעסקה ביריבות בין השחקניות בטי דיוויס וג'ואן קרופורד (בגילומן של סוזן סרנדון וג'סיקה לאנג), התעתד מרפי לעבור לסכסוך מרתק לא פחות – זה של הנסיכה דיאנה והנסיך צ'ארלס, אלא שעליית "הכתר" ייתרה את הרעיון והוא החליט לוותר ולפנות לסכסוך העסיסי של קפוטה והברבורות. המציאות סיפקה לו בדיוק את חומרי הגלם לתבשיל האהוב עליו: אנשים עשירים ויפים, אחורי הקלעים של החברה הגבוהה והנוצצת, רכילות מדממת ותקיעות סכין מפוארות. הוא ידע שזה יצטלם נהדר, ילוהק סנסציוני ואולי יאפשר לו להעניק ערך מוסף לקרבות חתולים מציצניים. אגב, לא במקרה תורגם שם הסדרה ל"אויבות" בלשון נקבה דווקא, מרפי כנראה מעדיף את הקרבות שלו נשיים.
"אויבות: קפוטה נגד הנשים" מסופרת על פני כמה צירי זמן ונעה הלוך ושוב בין שנות ה-50, ה-60 וה-70. לתפקידי הברבורות קיבץ מרפי אוסף מפעים של שחקניות – נעמי ווטס מגלמת את את ברברה "בייב" פיילי, כנראה חברתו הקרובה ביותר של קפוטה. פיילי היתה אשתו של מייסד CBS, ביל פיילי (טריט וויליאמס, המוכר כברגר מ"שיער" שקצת אחרי הצילומים נהרג בתאונת אופנוע). את לי רדזיוויל מגלמת קליסטה פלוקהארט, את אן וודוורד, אחותה של הגברת הראשונה לשעבר ג'קלין קנדי אונסיס מגלמת דמי מור, את סי זי גסט, המוזה של אנדי וורהול וסלבדור דאלי, משחקת קלואי סביני; ודיאן ליין היא אייקון האופנה ננסי "סלים" קית'.
להשלמת הסריה מגלמת מולי רינגוולד את ג'ואן קרסון, גרושתו של ג'וני קרסון שנותרה החברה היחידה של קפוטה כשהגיע לישורת האחרונה. לנעליים של קפוטה נכנס טום הולנדר ("הלוטוס הלבן"), שאימץ את סגנון הדיבור והפיזיות הייחודיים של קפוטה, הסגנון שנתפס כמוחצן ונשי, בהתחשב בעובדה שהיה הומוסקסואל מוצהר. את רוח הרפאים של אמו של קפוטה, זו שלא קיבלה אותו מעולם ואולי התוותה את דרכו הלא מודעת אל הברבורות ומהן, מגלמת ג'סיקה לאנג.
3 צפייה בגלריה
נופל למלכודת האסתטיקה המושלמת? מעדיף את הקרבות שלו נשיים. מתוך "אויבות: קפוטה נגד הנשים"
(צילום: באדיבות FX)
השאלה הגדולה, כשזה מגיע לסדרות של מרפי, בעיקר בשנים האחרונות, היא האם הוא שוב נופל למלכודת המפתה של אסתטיקה מושלמת, דיאלוגים שנונים וקאמפ מלוטש על חשבון מהות ואמירה, או שהפעם הוא מצליח ללכוד משהו מהטבע האנושי שרוחש מתחת לסיפור, ולקדם את הדמויות שלו – ואיתן את הצופים - אל תובנות כלשהן. התשובה במקרה הזה היא איפה שהוא באמצע.
מצד אחד, "אויבות: קפוטה נגד הנשים" אכן נמרחת על פני שמונה פרקים ללא הצדקה ומדלגת בין צירי זמן מבלבלים, כלומר התקופה היפה של קפוטה עם הברבורות, כשכולם מתבשמים מאוויר הפסגות של החברה הגבוהה ומתחזרים על אלכוהול בארוחות צהריים ב"לה קוט באסק", ומאידך הימים שאחרי פרסום הסיפור ב"אסקווייר", זה שטרף את כל הקלפים ועורר את החרם של הברבורות על קפוטה. מצד שני היא מצליחה להבליח עם סצנות יפות ונוגעות ללב, בעיקר אלו שנוגעות לחברות בין הנשים ולהכרה שלהן במגבלות התפקיד שלהן – נשים שכל מהותן היא לייצג היטב את הבעלים שלהן ולתמוך ביוזמות העסקיות שלהם, נשים שאפילו כשהן נבגדות, כשדבר הבגידה מפורסם הן אלו שמושפלות מהפרסום.
מרפי (ויש לציין גם התסריטאי, ג'ון רובין בייטס) לא לגמרי מצליח לנעוץ את מה שהוא מנסה לומר על קפוטה בסדרה. מה הלקח של הסיפור? האיש עצמו מעולם לא הביע חרטה על המעשה, אבל הוא בהחלט חיזר אחרי הברבורות, בעיקר אחרי פיילי, בניסיון לחדש איתן את הקשר. האם אלה היו היחסים שלו עם אמו? האם הוא נקם על היותו נער שעשועים או על היחס המזלזל אל הנטייה המינית שלו? מרפי גם נטה להזניח כמעט לחלוטין את האירועים שהפכו את קפוטה לסופר הגדול בדורו, בראשם פרסום הספרים "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"בדם קר", מה שמשאיר את קפוטה של הולנדר כגיי עוקצני וחומרני המנהל חברות מזוייפת עם נשות חברה, בנשף מסיכות נצחי כשהוא לעולם אינו מסיר את שלו. אם מערכת היחסים של קפוטה עם הנשים הייתה משמעותית עבורו, "אויבות" לא מצליחה ללכוד את ההנחה הזאת, לנסח אותה ולשלב אותה בעלילה.
אפשר להבין את הרצון של מרפי להתמקד בריב עצמו, שהרי לשם כך התכנסנו. אבל ההתמקדות הזאת משטיחה את הדמות של קפוטה ועושה לו עוול (בניגוד, למשל, לקפוטה של פיליפ סימור הופמן בסרט "קפוטה"). הנשים, לעומת זאת, יוצאות נשכרות: לפעמים הן מודעות לעצמן ולפעמים שבויות בדימוי המלאכותי שלהן, אבל יש בהן – בעיקר בפיילי – משהו מכמיר לב, בדיוק כמו שזה שאמור היה לאפיין את קפוטה. הולנדר עושה עבודה נהדרת, וכמוהו גם הבמאי של שישה מתוך שמונת הפרקים, גאס ואן סנט, מה שהופך את "אויבות" לסדרה בהחלט סבירה לצפייה, ואפילו מהווה שיפור יחסי לעומת הסדרות האחרונות של מרפי אבל בסופה של הארוחה, כשמסכמים את החשבון, לקפוטה הגיע יותר.
