תחביר יצירתו הקולנועית של הבמאי נדב לפיד נישא על זכרונות ורסיסי חיים שנשזרים יחדיו בהתאם להיסטוריה האישית שלו. כך גם בסרטו האחרון "הברך" אשר יוצא היום (ה') לאקרנים ושהדמות במרכזו מהדהדת את קורותיו של הקולנוען הישראלי, יחסי האהבה-שנאה שלו עם המדינה, וההתמודדות עם דעיכת אמו החולה במחלה סופנית. חוויות מאתגרות אלו היו מנת חלקו של לפיד בתקופה האחרונה, שכללה מצד אחד זכייה היסטורית בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין עם "מלים נרדפות" ומצד שני את אובדן אמו ועורכת סרטיו ערה לפיד. חוויות אלה ואחרות משתלבות ב"הברך", במהלכו השחקן אבשלום פולק נדרש לשאת את המטען הכבד של הבמאי כבן דמותו הבדיוני, אולם מתברר שהסרט הוא גם שיקוף כמעט מדויק של קורות חייה של הכוכבת שלו נור פיבק. בניגוד לחתרנות הביקורתית הרדיקלית המוכרת של לפיד, שיש שרואים בה אנטי-ישראלית, השחקנית מעידה על עצמה בריאיון ל-ynet שהיא "קוראת למדינה מולדת, יש לי חיבור לאדמה פה. יש בי משהו כמעט חלוצי, אני כמו בת 70".
תרבות – הברך טריילר
פיבק בת ה-33 נולדה בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי, ובגיל שנתיים עברה עם משפחתה לשיכונים של עיירת הפיתוח מעלות. אמה עבדה בבית דפוס ואביה הועסק כשומר יערות של הקרן הקיימת, והיא עצמה גדלה כילדת טבע גלילית שעל הדרך למדה תיאטרון במקלט של דודתה בכפר ורדים. עם גיוסה לצה"ל הדרימה עד לנגב שם שירתה כמדריכת טיולים, מסלול מסומן שהמשיכה לצעוד בו גם כחיילת משוחררת בעין גדי. ואילו בסרט היא מגלמת את יהלום, צעירה שגדלה והתחנכה בדרום הארץ ותשוקתה ליצירה דחפה אותה למשרה בכירה במשרד התרבות. מתוקף תפקידה היא מארחת קולנוען תל אביב ציני המכונה י' (פולק) שהגיע להקרנה והרצאה בהזמנת המשרד. בעוד שעבורו מדובר בחלטורה, עבורה מדובר בהגשמה אישית ולאומית. מבחינתה היא מפריחה את הנגב, בתרבות. אלא שלא עובר זמן רב, והזלזול של האורח הופך להתפרצות זעם נגד הממסד, וזו שורפת גם את יהלום המקסימה, התמימה ושואפת הטוב. התנגשות בין רע לטוב, בין רדיקלי לשמרני, בין משמעות למשמעת. כל אלה מתערבבים ב"הברך", וכך גם דמיון ומציאות, שכן גם פיבק שמצהירה על עצמה כמלאה באהבה למולדת נגררת לשיח הער שמעורר הסרט.
"כשקראתי את התסריט, חשבתי שהדמות של יהלום סמכותית וביצ'ית, וממש לא מתאימה לי. היא השנואה שמייצגת את הממסד. לא הבנתי את הטייפקאסט", מספרת פיבק, "ואז הבנתי שהיא ייצוג של ישראל היפה, שיכולה לשיר גם עופרה חזה וגם חוה אלברשטיין, ושיש בה המון אהבה. הדמות מבטאת המון אהבה למולדת, אי אפשר לשנוא אותה. היא טהורה, היא הפרח של המדבר. אפשר להשוות את זה לליהוק שלי לסרט, שאני לא מזדהה אחת לאחת עם הדעות הפוליטיות שמובעות בתסריט. אבל אני באה מתשוקה ליצירה, כאמנית וכשחקנית. ואני רואה פה הזדמנות לעשייה ולאמירה כלשהי. אולי מתמימות מעולם לא תיארתי לעצמי מה עלולות להיות ההשלכות של להשתתף בסרט של נדב על ההד הציבורי. לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים. וגם יהלום רוצה לתת לעם ולמדינה שלה כמה שהיא יודעת לתת. המטרה מקדשת את האמצעים במקרה של הדמות הזאת".
אבל הסרט והמסר הביקורתי הבוטה שלו נגד מוסדות המדינה מנוגדים לאהבת המולדת שאת מבטאת פה. לא היה קושי להשתלב בו?
"גם אם אני לא רואה עין בעין באופן מלא עם נדב, בעיני כולם צריכים להשמיע את קולם, כל הזמן. אם הוא היה אומר משהו ממש קיצוני כנראה שלא הייתי הולכת על זה. כשנכנסתי לזה לא חשבתי אם זו האג'נדה שלי או לא, היה לי ברור שזו האג'נדה של נדב. הוא יוצר אדיר ויש לו מה להגיד לעולם והוא רוצה לשנות ולהשפיע. גם אם היה קולנוען ימני שמציע לי הזדמנות לתפקיד עם אמירה, והוא לא קיצוני, אז הייתי הולכת על זה".
וזה לא הפריע לך באופן אישי הזעם שנדב מביע בנוגע למדינה?
"החוויה הקיומית של נדב ושלי בנוגע למדינה שונה לגמרי. יש לי חיבור לאדמה פה, אני קוראת למדינה מולדת. אני חושבת שהמקום שבו אנחנו כן קצת דומים הוא שהיחסים עם המדינה הם קצת כמו יחסים עם משפחה. יש בזה המון אהבה, והמון מורכבות, המון זעם ושנאה, אבל בסוף זה הבית שלך. אנחנו כולנו מתריסים נגד הבתים שלנו. הוא לא מסכים עם הרבה דברים שקורים פה וזה בסדר. מותר לו. אני לא חושבת שהוא פוגע במדינה. אני חושבת שהמדינה בוחרת להיפגע ממה שהוא עושה. אבל זה ניסיון לשפר את המקום שהוא נמצא בו ולא להזיק. זה שהוא אומר שהוא לא צריך להוכיח לאף אחד שהוא אוהב את ישראל זה לדעתי בגלל שהוא פשוט אוהב אותה. הוא לא צריך לצאת עם שלט I love Israel. הוא יוצר ישראלי שעושה יצירה ישראלית על ישראל. אם מישהו לא רואה את זה כאכפתיות למקום שהוא נמצא בו, מפספס. מאוד אכפת לו שיהיה פה טוב".
לצד הביקורת המהותית שלו על הישראליות, הבמאי י' שנמצא באמצע הכנות לצילומי סרט פרי עטו שממחיז את האיחולים שהופיעו בציוץ המפורסם של ח"כ בצלאל סמוטריץ' לריסוק פיקת הברך של הנערה הפלסטינית עאהד תמימי, לפיד מביע בסרט מניפסט זועם נגד המגבלות שמטיל הממסד באמצעות משרד התרבות על חופש הביטוי של האמנים. הדמות של יהלום מייצגת כמעט בעל כורחה את המכבש הבירוקרטי המסרס, אולם פיבק סבורה שמצב חופש הביטוי בישראל טוב יותר ממה שמצטייר בסרט, וגם מהרושם שהתקבל בקרב הצופים בקאן, ביניהם נשיא חבר השופטים ספייק לי, שרמז על השוואה בין המצב בישראל לזה שברוסיה ובאיראן בהם אמנים חתרנים מוצאים עצמם מסובכים במעצרי בית או איסורי יציאה לחו"ל.
"סבתא שלי הייתה שחקנית מבטיחה בהונגריה, והנאצים הרסו לה את החלום", מספרת פיבק, "לה לא היתה אופציה להגשים את החלומות בגלל שהיא הייתה יהודיה. ועכשיו יש לי פריבילגיה לשחק, כיהודיה במדינת ישראל, תוך כדי שאני אומרת משהו על המדינה שלי. ועכשיו אני מגיעה עם זה לאירופה בפסטיבל קאן, אני כמעט מרגישה שסגרתי מעגל. כל סרט ששם את המדינה בעולם ובארץ ומביא למודעות ולעוררות זו זכות. וזה שיוצרים כמו נדב מקבלים את האפשרות ליצור, זה דבר אדיר".
ולמרות זאת, נדב יוצא בסרט ובראיונות נגד מגבלות חופש הביטוי בארץ, הוא מספר על החששות שלו להגיש את התסריט לקרנות הקולנוע במהלך כהונת מירי רגב במשרד התרבות. ועכשיו הוא גם עוזב לפריז.
"באופן אישי טוב לי פה. אני חיה בתל אביב, אני יכולה לעשות את מה שאני אוהבת. יש תקופות שיש בעיות עם התרבות פה, יש תקופות שפחות. מירי רגב, כבודה במקומה מונח. אני חושבת שהיא עשתה פלאים לטובת התרבות הישראלית. מעולם לא דיברו כל כך הרבה על התרבות בארץ מבכהונה שלה. היא אמרה דברים, אבל היא כזאת. היא ניסתה לשלוט בתכנים, אבל אני לא חושבת שהיא הצליחה. טוב שהיא הייתה, וטוב שיש מישהו חדש, בתקווה שיהיה איתו טוב. אולי אני לא יודעת כמה קל לעשות אמנות וקולנוע בחו"ל, אבל אני לא מזדהה עם זה שצריך לעזוב את הארץ כי אין פה מקום לאמנות. כל החברים שלי בתל אביב הם אמנים. אנשים מקבלים כסף מהמדינה לעשות אמנות. אנחנו לא במדינה של סתימת פיות מוחלטת. אני מרגישה שסתימת הפיות העיקרית מגיעה מהרשתות החברתיות, מהקהל, לא מלמעלה. למרות שייתכן שיש מי שמפעיל אותה מלמעלה".
כשהיא מדברת על הרשתות החברתיות והלחץ למנוע מאמנים להתבטא באופן חופשי, היא מתייחסת למקרים כמו פרשת מאיה לנדסמן או נגה ארז שמצאו עצמן תחת מתקפה של גולשים ברשתות החברתיות, היא מודה כי יש לתהליך הזה השפעה מאיימת גם עליה. "אני כן מרגישה שיש פה פחד להביע דעה", היא אומרת, "גם אני לא אתנסח באופן חופשי מהפחד שזה יפגע לי בפרנסה כשחקנית. הפוליטיקה מאוד התערבבה במיינסטרים, בתרבות ובליהוק לצערי. זה מפחיד. אני לא נמצאת בשום צד, ולא מרגישה שאני צריכה לייצג איזשהו צד. אני בסך הכול רוצה שיהיה פה טוב, שיהיה שלום ושיוויון זכויות לכולם. במהלך המלחמה האחרונה באמת כל הזמן בכיתי מעצב שזה מה שקורה פה. אני מאוד מתלבטת כמה אני יכולה להתנסח בחופשיות על דעותיי הפוליטיות כי אנשים נהיו מאוד רעים וקיצוניים ומפחידים. תגובות של 'אני אבוא לשחוט לך את הילדים' כמו שקיבלה מאיה לנדסמן רק בגלל תמיכה בשייח ג'ראח. צריך להירגע, לא צריך להרוג ילדים של אף אחד. יכול להיות שמה שקורה בממשלה הולך יד ביד עם כת המטורפים הזו שאורבת באינטרנט".
7 צפייה בגלריה
"גישה של אנחנו הכי טובים, זה כבר לא מעניין. לשלם על זה מסים זה דבר ראוי". נור פיבק
(צילום: Andreas Rentz/GettyImagesIL)
במהלך הצפייה ב"הברך" מתעוררות הרבה רגשות וזעזוע, והמון התבוננות עצמית. אפשר לשער את התגובות של הצל ודומיו שמתלוננים שוב ושוב על כך שקולנועני ישראל מוציאים דיבת ישראל רעה בניכר, לאחר שקיבלו ממנה תקציב. זוהי הקלישאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בטיעונים נגד יוצרים מקומיים שנתפסים כטפילים על חשבון משלם המסים הישראלים בחיפוש אחר תהילה בינלאומית אנטי ישראלית. פיבק מצדה מתנגדת לשיח הזה. "אני באופן אישי משלמת הרבה מסים שהולכים על דברים שאני מסכימה איתם ודברים שאני לא מסכימה איתם. המדינה מחליטה מה לעשות עם הכסף, מה זאת האחריות שלי עכשיו? המדינה רוצה לתת, לא רוצה לתת, זו החלטה שלה", היא אומרת ופונה לסוגיית הכביסה המלוכלכת שלפיד, ערן קולירין ואחרים מוציאים החוצה בקאן, ונציה, ובפסטיבלים ברחבי העולם.
"התכונה האנושית האהובה עליי היא מודעות עצמית, ביקורת עצמית ויכולת לצחוק על עצמך. אנחנו צריכים את זה כדי להתקדם, להתפתח ולהשתכלל. חשוב שכמדינה בעולם הזה לא נוציא רק יצירות שמבטאות הדר ותפארת. זה שיש לנו צד אנושי שמודע לבעיות של עצמו זה מעורר המון אמפתיה ומורכבות. זה הופך אותנו לאנשים יותר טובים, כעם וכמדינה. אנחנו כבר במאה ה-21, אנחנו יישויות מורכבות עם הרבה צבעים. גישה של אנחנו הכי טובים, זה כבר לא מעניין. לשלם על זה מסים זה דבר ראוי", היא אומרת וחולקת את התגובות המפרגנות שהתקבלו בקהל הבינלאומי: "אמרו לנו שאיזה יופי שבישראל מאפשרים ליצור סרט כזה ואתם מגיעים איתו לקאן. זה נתן המון כבוד למדינה. ומצד שני תמיד צצה השאלה איך הקהל הישראלי יקבל את הסרט. מצד אחד זה מרשים שהמדינה מקצה כספים כדי להציג צדדים פחות יפים שלה על המסך, אבל מצד שני ידענו שיגיעו הטענות על איך אתם עושים לנו את זה ומוציאים החוצה את הכביסה המלוכלכת".
ואיך את חושבת שהקהל הישראלי יקבל את הסרט. לבטח יש צופים שיבואו מראש בכוננות ספיגה.
"אני לא חושבת שנדב עשה סרט שבא להתנגח במדינה. כשקראתי את התסריט חשבתי שזה סרט נורא עצוב על בדידות, על אדם שנפרד מאמא שלו, ועל מישהו שלא מצליח להשלים עם המקום שבו הוא חי. אנשים צריכים לראות את הסרט. זה לא מכתב שנאה נגד ישראל, זה אולי מכתב שנאה לדברים שקורים במדינה הזאת, כולל הוא עצמו. נדב גם לא מנסה שיאהבו אותו. זה לא מעניין אותו. רוב האנשים אוהבים ללכת לקולנוע לראות סרט של מארוול עם הפופקורן וליהנות. זה לא מה שנדב עושה. הוא רוצה לעורר חוויה אינטנסיבית של שנאה, כעס, אהבה ותשוקה. אתה יוצא עם תחושת סחרחורת מהקולנוע. ממהקרנה ראשונה לפני קאן, יצאתי מזועזעת ואני זוכרת שאבשלום קצת דאג לי. היה לי קשה, זה סרט קשה להכלה. אבל אם מישהו חושב שהסיבה להצלחה שלו זה הביקורת על ישראל, אז בבקשה תנסו".
הדמות של יהלום, כמו השחקנית שמגלמת אותה, מלאה באהבת המולדת. כמו כן, היא מגיעה מהפריפריה, כמו השחקנית שמגלמת אותה, ובמידת מה גם מייצגת אותה בסרט וחווה לא מעט התנשאות מהבמאי התל אביבי שהגיע להתארח. פיבק מספרת כי גם כיום כשהיא מתגוררת ועובדת בתל אביב, היא עדיין חצויה בין מטעי האבוקדו של אביה בצפון הארץ לבין העיר הגדולה, אליה הגיעה כדי להגשים חלום כשחקנית: "רציתי מאוד להמשיך את דרכו של אבי שעבד כשומר ביערות של קרן קיימת וידע לתקשר יותר טוב עם עצים מעם בני אדם. תיאטרון נראה לי כמו תחום נורא קשה. אבל אחרי שביליתי תקופה בעין גדי, הבנתי שאני תקועה והיה איזה רגע שישבתי על סלע בנחל דוד שאלתי את עצמי מה בא לי לעשות בחיים. ואז הבנתי שאני רוצה ללמוד משחק. וזה קצת ביאס אותי שאני נפרדת מעולם בתולי של שקיעות וזריחות ועוברת לתל אביב שנראתה בשבילי כמו ניו יורק בזמנו. לא היה לי שום קשר אליה. וכשעברתי חטפתי קצת שוק".
אחרי שהתחילה לימודי משחק בבית הספר יורם לוינשטיין, המשיכה בסמינר הקיבוצים. היא עשתה אודישנים בתיאטרון והופיעה בעיקר בהצגות ילדים ופרינג'. היא גם ניסתה את מזלה לתפקידים בקולנוע ופנתה ללמוד תסריטאות בסם שפיגל. לבסוף זכתה בליהוק כשחקנית הראשית ב"הברך" של לפיד לצד פולק, שהיה לטענתה אחד מגיבורי ילדותה כצופה אדוקה בסדרה "פלורנטין". "בשבילי זה היה כמו חלום. תמיד רציתי להיות אורנה פיטוסי. בזמנו זה היה נראה בלתי מושג. זה משהו שהם, התל אביבים עושים, לא משהו שאנחנו עושים. היום אני מרגישה שיש ניתוץ של זה והדברים מתערבבים, אבל אז התחושה הייתה שאם את מהפריפריה אז את מהפריפריה ושם תשארי. לא בקטע רע, פשוט זה מה שקורה מסביב. אבל כנראה שרציתי מספיק".
את חושבת שהיית יכולה להתפתח כשחקנית אם היית נשארת בפריפריה? בסרט יש המון זלזול בהוויה התרבותית שם.
"תמיד הרגשתי שיש מקום שמנסה להביא תרבות ואמנות לפריפריה. בשבילי כילדה ללכת למתנ"ס במעלות היה אדיר. לאנשים שרוצים וצמאים ומתים משעמום, צריכת תוכן הייתה משימה קשה. כל הופעה שהגיעה הולכים אליה, כי זה מה שיש. לי זה היה תמיד כיף, תמיד נמשכתי למקום הזה. זה עזר להתחבר לדמות של יהלום. אבל כיוצרת את לא נמצאת בסביבה שנותנת לגיטימציה לאיזה שטות שכתבת להפוך למשהו, ובסוף החומרים שאת כותבת מצטברים לחומרי מגירה".
לדעת רבים בפריפריה, האליטה התל אביבית מסוגרת ומתנשאת. זו גם החוויה שלך?
"נוח לי פה, ויש לי הרבה חברים. לא הרגשתי התנשאות כלפי, אבל כן הרגשתי שצוחקים עלי שאני בורה בכל מני מצבים. שאני לא יודעת איך משחקים את המשחק, לא יודעת למי להתחנף ולמי להתחבר. הרגשתי את זה מאוד בלימודי משחק. ידעתי שיש לי המון מה ללמוד וחשבתי שאולי כדאי שאשתוק, אבל זה היה לרעתי כי פחות העזתי להיות בקדמת הבמה. הרגשתי קצת נחותה ביחס לאנשים שהגיעו עם ניסיון מתלמה ילין והם כבר מקצוענים. יש לי יחסי שנאה אהבה עם העיר הזאת. קשה לי לדמיין את עצמי חוזרת לפריפריה. אבל אני חייבת להגיד שתל אביב משעממת, והאנשים בה משועממים. כשרק הגעתי לעיר דווקא הרגשתי שאנשים מאוד סקרנים לגבי ומעניין אותם לשמוע מאיפה באתי, ומה זה השירות הצבאי המוזר שלי ואבא שלי היערן. באחד על אחד לא הרגשתי התנשאות, תל אביבים הם אנשים כיפיים בסך הכל. אף אחד לא גרם לי להרגיש שאני טיפשה מהפריפריה, למרות שיש רגעים שבהם אני כזאת. כן הרגשתי התנשאות מצד המוסדות שהתייחסו אלי כמו למישהי שלא תשרוד בעיר הזאת. העריכו שבטח אתחתן ואחזור לגור במעלות. יכול להיות שזה עניין דורי. זה קצת מיושן להגיד שתל אביבים אוהבים רק תל אביבים הרי רובם בכלל לא תל אביבים. הם הגיעו מכל מני מקומות כי הם הולכים אחרי החלומות שלהם. והאליטה התל אביבית הזאת שמדברים עליה, איפה היא? היום כולם באינסטגרם".
וכולם באינסטגרם יכלו לראות אותך לבושה במיטב המלבושים על השטיח האדום בקאן.
"האמת היא שהייתי בטוחה שכל המעצבים בארץ יזרקו עלי את מחלצותיהם ואני לא אצטרך לדאוג לכלום. אבל זה היה רגע אחרי שיצאנו מהקורונה והתחילה עונת החתונות ולאף מעצב לא היה זמן אלי, ולרובם היו רק שמלות חתונה. מאוד התקשתי עם זה, ואז המפיקה בצרפת הציעה לעזור לי, אז טסתי לשם וזה באמת נורא קל. דיור לקחו אותי, והלבישו אותי מכף רגל ועד ראש. אני בדרך כלל בחורה של גופיות סבא, אבל זה חלק מהכיף וחלק מהשואו. זה פרפורמנס בפני עצמו".
עכשיו כשהיא שוב בישראל אחרי החוויה המסעירה של פסטיבל קאן, פיבק מקווה כי הפריצה ליותר עבודה ויותר נוכחות בעשייה הקולנועית המקומית היא רק עניין של זמן, הן כשחקנית והן כיוצרת. "מה שהכי בא לי לעשות עכשיו, אחרי הדבר הזה, זה קומדיות", היא מודה, "אני מאוד אוהבת את הדמות של יהלום אבל אני חושבת שאני יכולה להביא דברים אחרים, קלילים יותר. אני כותבת קצת, עובדת על דוקו אישי ל-yes".
היית רוצה לקחת משהו מנדב לעשייה שלך כיוצרת?
"הוא במאי מחונן, ונראה לי שהתחלתי ברף מאוד גבוה. הוא יסודי ברמות כיפיות של חזרות ושיחות על הדמות. הוא לא נתן לי להגיע לצילומים בלי שאבין כל רגע וכל מילה. בכלל הוא מתייחס לכל מילה שכתובה כעולם שלם. אני זוכרת שבחזרה הראשונה לא הגעתי מוכנה עם הטקסטים והוא לא אהב את זה בכלל. מבחינתו מלים זה כמו תווים, אין אופציה לזיופים. העבודה איתו הייתה פרועה. הוא נהג לשלוח לנו תדרים בכל מני צורות והדברים קרו מתוך עצמם. הוא לא נותן לך אפשרות שלא לצלול לתוך החוויה הקולנועית, הוא כאילו תופס אותך ביד ומזמין אותך לקפוץ פנימה. זו הסיבה להיות שחקנית ואני אשמח לעבוד איתו בעתיד. כשאתה רואה בן אדם שהוא כל כך דלוק על מה שהוא עושה וזה כל כך חשוב לו, אז זה מדבק. יהיו אנשים שיסתכלו עליו ויגידו מה זה המחפוף הזה, אבל אם אתה אדם יוצר אתה מעריך את זה. לראות אותו עובד זה חסר פשרות. אומרים שיש לו ביצים, וזה נכון. הלוואי שאוכל להיות מסוגלת כיוצרת ללכת עם משהו עד הסוף, יהיו ההשלכות אשר יהיו".
